אירינה רובנציק

אירינה רובנצ'יק

אירינה קורנוקוביץ נולדה בשנת 1954 במוגילוב שברוסיה הלבנה, ברית המועצות דאז, להוריה – ולנטינה, אחות בבית חולים, ובוריס, טכנאי מכונות. היא למדה במכללה לתרבות במגמת כוריאוגרפיה, ולאחר מכן באוניברסיטה בחוג לתיאטרון עממי. לפרנסתה עבדה כמורה לכוריאוגרפיה, ואחר כך – כמאמנת כוריאוגרפיה בהתעמלות אומנותית במכללה לספורטאים אולימפיים. במקביל פתחה לראשונה בעיר חוגים להתעמלות אירובית, והייתה המורה המבוקשת ביותר בתחום זה.
עם סאשה רובנצ'יק הקימה משפחה. כאשר בנם הבכור דניס היה בן 15, ובנם יֵגור בן 4 החליטו להתחיל בחיים חדשים במקום אחר, הרחק מצ'רנובל. ליגור הגיעו לפני 19 שנים, במסגרת "בית ראשון במולדת". אחרי תקופת האולפן התקבלו למועמדות ואחר כך לחברות. בינתיים עברו מהקראוונים לדירה, ונולד בנם השלישי – דניאל. אירה הייתה אומרת שהיא אוהבת את החיים בישראל, ובנה היה מתקן אותה: "את לא מכירה את ישראל, את אוהבת את יגור". והיא קיבלה.
אירה עבדה כמטפלת בגיל הרך, אהבה מאוד את התינוקות ואת הטיפול בהם. אבל החלום שלה היה לשוב למקצוע, וללמד התעמלות אירובית. הדבר נדחה ונדחה, ולא התגשם. היא עברה לעבודה במחסן הבגדים, ומשם למעגלה. את עבודתה עשתה בדייקנות ובאחריות. בשבת האחרונה שלה במעגלה הגיעה לתורנות כשהיא כבר צולעת עקב פגיעת המחלה, אך לא עלה בדעתה להיעדר מהתורנות. למחרת אושפזה.
היא הייתה מאושרת במשפחתה הקטנה, ובדירה הפרטית – פעם ראשונה בחייה הייתה לה דירה משלה. היא מירקה את הפינה שלה, עיצבה אותה בטעם אלגנטי, וטיפחה בחוץ גינה למופת. את המשפחה האהובה שלה הנהיגה ביד רמה. כל פרט טופל על ידה באכפתיות. עם נישואיו של דניס קשרה את חיי הרובנצ'יקים בחיי המחותנים, אהבה לפתוח שולחן למעגל רחב של קרובים וחברים שהיא הייתה הלב והמנוע שלו. והכל בשקט, בפתיחות ובנדיבות. חייה התעשרו כשנעשתה סבתא פעילה ואוהבת לנכד הראשון. אירה שמרה על קיום החגים, הקפידה על המנהגים שלמדה כאן, על ימי ההולדת, ועל מתנות מקוריות. היא נהנתה ממוסיקה, מיופי, מכל דבר אסתטי, והיא עצמה הייתה אישה יפה, יפה עד מותה.
לפני ארבעה חדשים פרצה המחלה. אירינה קיבלה את המידע על על כך בגישה עניינית. קיוותה להבריא, שיתפה פעולה עם כל הצעה רפואית, והסכימה להשתתף במחקר בין-לאומי של הטיפול הכימותרפי. ומי יודע מה היה המחיר להסכמה זו.
לאורך התקופה של התדרדרות מצבה לא נשמעה מפיה אפילו תלונה אחת. גם כשהיה לה רע מאוד, לא בכתה על עצמה, לא דרשה דבר. תמיד זכרה להודות על הושטת יד. אצילות הנפש שלה בתקופה קשה זו הייתה חלק ממערכת היחסים המופלאה שלה עם סאשה. זוגיות של תמיכה, שלמות ושיתוף שאין דומה לה הייתה לה מקור ביטחון וכוח להיות צלולה, שלווה, עדינה ואצילית כל כך עד אתמול.