אליהו גפן

07/07/1907 - 07/05/1989

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה תמוז התרס"ז

תאריך פטירה: ב' אייר התשמ"ט

ארץ לידה: אוקראינה

שירות בטחון: הגנה

תנועה ציונית: צעירי ציון צ.ס.

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: צפורה גפן

בנים ובנות: צבי גפן

נכדים ונכדות: גיא גפן, טל גפן, נועה גפן

אליהו גפן

אליהו נולד בשנת 1907 בעיר בכמוט שבאזור דונרס באוקראינה, למשפחה שומרת מסורת. אליהו היה הצעיר במשפחה. היו לו אח ושתי אחיות. בצעירותו השתייך לתנועת נוער ציונית בעירו ולאחר מכן – חבר פעיל במפלגת צ.ס. (ציונים סוציאליסטיים). השלטון הסובייטי וה"יבסקציה" עיינו את הפעילות הציונית ובשנת 1926 נאסר אליהו יחד עם עוד כמה חברי מפלגה. למזלו קיבל הוא בימים ההם מאחיו (חבר עין-חרוד) אישור לעלייה (סרטיפיקט). ולאחר שחרורו מהכלא הותר לו לעלות ארצה. אליהו אינו מתמהמה ומפליג מיד מאודסה ארצה – לישראל. זה היה בסוף 1926. תחנתו הראשונה – "פלוגת עין-טבעון" המפורסמת, ששכנה בכפר יחזקאל. חברי הפלוגה ואליהו ביניהם עבדו בחקלאות בעין-חרוד הסמוכה. הייתה זו מעין פלוגת הכשרה לקראת החיים העתידיים בקיבוץ. משם עבר יחד עם עוד כמה חברי "עין-טבעון" לקיבוץ תל-יוסף. אלא שאליהו לא נשאר שם זמן רב, נאלץ היה לעזוב לתקופה מסוימת את חיי הקיבוץ. הוא רצה מאוד להביא את הוריו לארץ-ישראל ויצא להרוויח כסף לשם כך. עבר לתל-אביב, שם עבד בקבוצת מודדים. לאחר מכן עבד בחיפה בקבוצת בניין. מחיפה הגיע בשנת 1932 ליגור. ביגור עבד במספוא, ב"חצירים", כפי שקראו לענף זה בימים ההם. הייתה זו קבוצה שהייתה ידועה ב"גאוות היחידה" שלה – עובדי אדמה של ממש מניפים החרמש על החציר הירוק ומרימים אותו בקלשון אל-על, אל מרומי העגלה, בתנופת אדירים.
בשנת 1938 נושא אליהו לאשה את צפורה וילנצ'יק, עולה חדשה מליטא, רעייתו המסורה עד כלות, עד ליומו האחרון. בשנת 1939 נולד צבי בנם. באותה שנה חלה אליהו קשות בריאותיו ונאלץ לזנוח כל עבודה פיזית ומאז עבד כל ימיו בהנהלת החשבונות. לפני כן, לפני שחלה, עוד הספיק לעבור קורס מכ"ים במשמר העמק מטעם ה"הגנה" ולהשתתף בעלייה לחניתה, שהיה בימים ההם אירוע רב חשיבות בישוב.
המחלה שחלה בה הגבילה אותו לא רק בעבודה כי אם גם בשאר פעילויות חברתיות וגרמה לו להצטמצם בתא המשפחתי, בחיי משפחה שקטים ללא דופי, חיים של אהבה ומסירות הדדית בין בני הזוג. צפורקה הייתה עזר כנגדו, כל כך טובה ומסורה, ואליהו יכול היה להתמסר לתחביביו הביתיים – שמיעת מוסיקה טובה, בולאות וקריאה (חובב ספר היה אליהו) וכמובן, לבילוי עם הנכדות והנכד החביבים, מהם שאב הרבה נחת.
וכך חי לו האיש בפינתו, בחיק משפחתו בשלווה עד שלפני שלוש שנים בערך נפל, נפגע קשות ונזקק לניתוחים ולטיפולים. מאז מוגבל בתנועה ורתוק רוב זמנו למיטה – חרב עליו עולמו.
ביום שישי האחרון הרגיש לא טוב ואושפז בבית חולים, ממנה לא שב עוד הביתה. אור ליום א' הוציא את נשמתו.
איש חביב היה אליהו. שומר סדר ונקיון בקפדנות כמו "יקה", שקט וצנוע. במה ננחם את צפורה והילדים?

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שירת ההימנון באודסה

    אם כי בעירנו, בכמוט שבאוקראינה, היתה קהילה יהודית גדולה למזלי, לא הצטרפו לברית הנוער צ"ס אלא כ-15 בני נוער, רובם שוליות סנדלרים, תַּפָּרִים ואחרים. היו גם הסתדרויות נוער ציוניות אחרות: "השומר הצעיר", "עמלנים" ו"פועלי ציון שמאל". אולם רובו של הנוער היהודי נטה ל"קומסומול". מצבנו היה לא קל, כי שחינו נגד הזרם. הסביבה כולה היתה נגדנו. לא רק השלטון היה עויין אלא לעתים גם ההורים, שבראש מאווייהם היתה ה"תכלית".

    עזרה והדרכה תרבותית באה לנו לאו דווקא ממרכז התנועה אלא מעיירה יהודית במרחק 25 ק"מ מבכמוט ושמה קונסטנטינובקה. מספר היהודים בה היה אמנם קטן בהרבה ממספר היהודים בעירנו, אולם ההתבוללות טרם פגעה בהם והכמיהה לחיים יהודיים, לציונות וארץ-ישראל היתה שם טבעית יותר. היה בה בית-ספר נפרד לילדי ישראל. בעיירה הזאת התנהלה, כמובן במחתרת, פעילות חינוכית ציונית ענפה. היה שם סניף רציני של חברי צ"ס.

    באגודתנו קראנו את כתבי פלכנוב ומרטוב, ולמדנו גם את הכלכלה המדינית של בוגדנוב. עברית ויידיש לא דיברנו (הרוב גם לא ידעו שפות אלה) וכל השיחות התנהלו ברוסית. דיקלמנו שירי פרוג, קראנו את שלום עליכם ברוסית וכן את "הפלטפורמה שלנו" לבורוכוב. היינו מקבלים את עיתון "החלוץ" (אז היה עוד ליגלי) ומפיצים אותו בין חברינו ובציבור היהודי.

    על ארץ-ישראל לא ידענו כלום. מדי פעם היה בא לביקור חטוף מישהו מהאיזור ומביא עימו חוזרים וטזיסים לשיחות. בעיקר שוחחנו על צורות שונות של התיישבות. שאפנו לצאת להכשרה אבל זה נשאר רק בגדר חלום. איש מאיתנו לא הגשים את הדבר.

    עסקנו גם בספורט. פעלנו כקבוצה ספורטיבית בתוך המסגרת הכללית של הארגון הממשלתי לספורט. שֵם קבוצתנו היה "פרוסטור" (מרחב), שֵם שהתחבב עלינו. גם את העלון הפנימי שלנו קראנו בשם זה. ניסינו, כמו כן, לארגן את הילדים בתנועת "טרומפלדורים צעירים", אבל עשינו זאת תוך היסוסים רבים, כי לא רצינו להתחרות עם "השומר הצעיר", שהיו לו יותר כוחות ארגון והדרכה.

    המאסרים הראשונים היו ב-1925, בעקבות הלשנה מהנוער של "היבסקציה". לאחר זמן מה שוחררו החברים ברובם הגדול. גל שני של מאסרים – בהם גם אני נאסרתי – היה בשנת 1926, עת כל הפעולה הציונית בעירנו הגיעה להתפתחות רצינית. באותו זמן קיבלתי מאחי דרישה לעליה, וזמן קצר לאחר המאסר ניתנה לי רשות מהשלטונות לצאת לארץ-ישראל.

    באודסה, עיר הנמל, משם הפליגה האוניה שלנו, עלינו על הסיפון. מול הרציף התאספו רבים מבני הנוער היהודי. אחד מחברינו הניף דגל אדום, ובשירת ההימנון "בעבודה" עזבנו את ברית-המועצות.

    הייתי בקבוצת יוצאי תל-יוסף, לשם עברנו מפלוגת עין-טבעון לאחר חיסולה. ביגור ריננו אז שנשלחנו מתל-יוסף במיוחד בכדי להגדיל את מספר מחייבי האיחוד של המשק עם הפלוגה.

    בבואנו ליגור היה מספר החברים קרוב ל-90.

    אליהו גפן

    ספר יגור, עמ' 254