אליהו רובינשטיין

26.6.1945

שלום על בית יגור!

בשבת שעברה התקיים ב"בית וינגייט" שבעיר השוכנת על הגבול כינוס גדול של חברי הקיבוצים מכל הזרמים, אשר בבריגדה. היה זה מעמד גדול ובעל ערך חשוב, בהתאסף ציבור של מאות חברי קיבוץ לדון ביחד בשאלות העומדות על הפרק עם שובנו הביתה. חברי הקיבוץ מהווים חלק ניכר בבריגדה, קרוב ל-40%, אבל תשומת הלב וההתעניינות בהן זכה עד כה ציבור גדול זה של חיילים מטעם המוסדות והארגונים המטפלים כאן בשאלות עתיד החיילים – זעומה ומבוטלת היא, כמעט אפסית. לשיגרה כבר היה היחס לגורל החיילים מן הקיבוצים: "הרי חוזר הוא לביתו, ובמשקו ימצא הכל מן המוכן"… המעציב הוא, כי גם למוסדות שבארץ גישה זו: "הקיבוץ יענה על הכל לחבריו שישובו!"

קשה מנשוא יחס זה של זלזול, שנתקלים בו על כל צעד ושעל, ובארגונים שגם חברי קיבוץ משתפים בהם פעולה. בכינוס הועמדה השאלה באור הנכון; הושמעו תביעות נמרצות לשינוי פני הדברים, לא לוותר על זכויותינו כחיילים, גם בהיותנו חברי קיבוץ. לא לוותר על הנאה מאותן הזכויות המגיעות לכל קהל החיילים, ללא אפליה. אמנם יידע גם חבר הקיבוץ להתחשב במקרים מסויימים, להניח את זכות הבכירה והעדיפות לזה החסר לגמרי כל בסיס שהוא, אולם נעמוד על עצם התביעות האלמנטריות, כגון שיכון, תוספת קרקע, כלי-עבודה, השתלמות במקצוע וכו'. מובן שמוסדות הקיבוץ בארץ צריכים בעוד מועד לפעול באותו הכיוון; יטפל גם כל משק בעצמו בדבר, ובל יזניח את הדאגה לחבריו, אשר בזמן הקרוב יתחילו לשוב הביתה.

לא התעלמנו בכינוס הזה מן העובדה המעציבה, כי לא זו בלבד שלא צלחנו למשוך אלינו – כל גוף קיבוצי שהוא – חברים נוספים, אלא כי המציאות היא שלא נשוב במלואנו כאשר יצאנו. יש חלק שיפרוש מאיתנו. גדולה אשמתנו, אם כי קיימות סיבות אוביקטיביות. הוחלט לנצל עוד את הזמן שבידינו ולפעול בשטח זה ביתר שקידה.

הובעו גם ספקות והתלבטויות: איך ובמה יחזרו החברים לבתיהם, אחרי שהסכינו שנים לא מעטות לאורח חיים אחר, שנתן בכולם – במי פחות ובמי יותר – את אותותיו. הרי לא יוכל כל אחד, בדָרכוֹ על סף ביתו, לנער מעליו ומתוכו את אשר קנה לו במשך השנים! עלולים החברים עוד "להדביק" מ"הרגליהם ונכסיהם" לדמות חברתנו וצביונה. גם בשאלה זו מוטלת חובה על כל בית הקיבוץ ועל כל משק לדון בכובד ראש, למען קלוט מחדש את חבריו אשר נעדרו שנים מן הבית – – –

שלכם,

אליהו רובינשטיין

יומן יגור

13.7.1945