אליעזר מלכין

בעיירתי הנצביץ – עיירה קטנה – היו כל המפלגות הציוניות וגם האנטי-ציוניות. רוב הנוער היה מאורגן ב"החלוץ". התייתמתי בגיל צעיר וגדלתי אצל קרובי משפחה. בגיל 16 יצאתי להכשרה, אבל בגלל גילי הצעיר לא רצו לקבלני. באותו הזמן הגיע לעיירתנו שליח מהארץ. ביקשתיו שימליץ על קבלתי לקיבוץ הכשרה, כי אני מסוגל לבצע כל מיני עבודות. ואומנם, כעבור זמן לא רב קיבלתי ידיעה שעלי לבוא לקיבוץ ההכשרה באיווצביץ. במשך הזמן הועברתי לפלוגה אחרת, ואחרי שעשיתי שם למעלה משנה אושרתי לעליה.

חזרתי לעיירה שלי בכדי לסדר את עניין התעודות, וכאן התחילו הצרות. העיירה היתה על הגבול הרוסי. בזמן המלחמה הלך לאיבוד חלק מהארכיון והיה קשה להשיג את התעודה הדרושה בכדי לקבל דרכון חוץ. בעצם, היו הפולנים מרוצים להיפטר מיהודי הרוצה להגר, אבל מאידך אם אפשר לגרום צרות והתרוצצויות ליהודי – למה לא לעשות זאת? וכך נמשך עניין השגת התעודות כמה שנים. קיבוץ ההכשרה נעשה הבית שלי, במיוחד כאשר עברתי לברנוביץ. הייתי כל פעם נוסע בכדי לסדר את ענייני העליה שלי וחוזר לקיבוץ.

בברנוביץ עבדתי בכל מיני עבודות, בעיקר במנסרה ובחטיבת עצים. תנאי הדיור והאוכל היו ירודים ביותר, כמו בכל קיבוצי ההכשרה, בעיקר בימי חוסר העבודה – וכאלה היו רבים. מחלות ופצעים היו דבר שכיח ביותר.

בעיר זו היה גם קיבוץ בֵּיתרי, ולא פעם פרצו בינינו ובינם קטטות על רקע של חיפוש עבודה. באחת הקטטות האלו נפצע ביתרי אחד. עבדנו כמה אנשים בחטיבת עצים, והביתרים רצו לנשלנו מעבודה זו, כי אחד מהשותפים, סוחרי העצים, היה קרוב להם. הייתי שקוע בעבודתי כאשר פרצה תגרת ידיים בין שני הצדדים, שכל אחד מהם החיש מיד תגבורת. אחד הביתרים קיבל מכה בראש וחברו, שעמד על ידו, הצביע עלי למשטרה, אשר הוזעקה לחצר, שאני הייתי המרביץ. לא עזרו טענותי שאינני אשם בזה (ובאמת לא הייתי אשם), נאסרתי והוחזקתי כמה חודשים בבית הסוהר עד למשפט, על סמך עדות השקר של הביתרי ההוא. בינתיים מישהו הפיץ שמועה שהפצוע מת מפצעיו. אפשר לתאר את מצב רוחי. חשבתי שגורלי נחתם ואת מיטב שנותי אבלה בין כותלי בית הסוהר כאשר אני חף מפשע. אחר-כך התברר שהיתה זו שמועת-שוא והפצוע החלים לגמרי.

הסניגור שלי היה עו"ד צ'רניכוב-דניאלי, אישיות ידועה ביהדות פולין בין שתי מלחמות העולם… סופר ונואם בחסד. אחרי ביקור בארץ התקרב לציונות. בפנותו לשופטים הוא אמר בין היתר: "אני בא עכשיו מהרי יהודה והגליל ואני יכול למסור לכם, כבוד השופטים, דרישת שלום מהנוער הזה שבונה את העתיד לעם היהודי. אלה הם צעירים שמקריבים את עצמם על מזבח המולדת. המתקיפים היו הביתרים, כי זאת התורה שלהם".

לאחר התייעצות קצרה פסק בית הדין שנת מאסר על תנאי ואני שוחררתי מבית הסוהר. מעניין שבשיחות פרטיות הודו אחר-כך הביתרים שגם הם ידעו שאינני אשם.

בשנת 1934, לאחר יגיעות והתרוצצויות רבות, סידרתי את כל התעודות הדרושות, קיבלתי סרטיפיקט ועליתי ארצה. יום העבודה הראשון שלי היה בקבוצת הבניין, בהדרכתו של שמחוני ז"ל, לאחר מכן עברתי לעבוד במחצבה ומשם לרפת, בה עבדתי שנים רבות.

אליעזר מלכין

ספר יגור, עמ' 301

פגישה עם אליעזר מלכין, נכה מקיבוץ יגור.

רפתן. כמו כל הרפתנים – חסון, חזק ומלא מרץ. ב-1958 לקה אליעזר בשיתוק בשתי רגליו, כתוצאה מזריקות שקיבל נגד כלבת. שנה וחצי עברה עליו בבתי-חולים בטיפולים למיניהם, ואז שב הביתה, לקיבוץ יגור – מרותק לעגלת נכים.

איך משתלב נכה בחברה קיבוצית? יש משהו שעשוי לתת לו הרגשה של מועיל ונחוץ? רבים נכנעו, ויתרו לעצמם, ושקעו בחדלון. אליעזר – לא.

כבר בבית החולים לימדו אותו את עבודת הנוּל והוא אף ניסה לעסוק בה עם שובו הביתה. עבודת הנול לא היתה לרוחו. אליעזר הכיר בעובדה שכנראה אין הוא רב-אמנים במלאכה זו, והחברים יכולים לרכוש סחורה יפה מזו בחוץ. נוסף לזה, הוא הבין שרק דבר אחד יכול להביא לו תועלת וריפוי – מגע עם ציבור, מגע יום-יומי והדוק של שיח, חיוך ואפילו ויכוח או ריב. העיקר – להיות שייך, להיות חלק, לא להינתק ולא לחדול…!

חיפוש אחר תחומים בהם אפשר להועיל הביא את אליעזר לחלוקת אספקה קטנה: סיגריות, חומרים לעוגות, גלידות. ומהרגע שהתחיל לעבוד עם אנשים התחיל גם לחוש מה עוד זקוק לטיפול, אילו תחומים נוספים מוזנחים. גם המוסדות החלו לראות בו כתובת לכל מיני פעילויות קטנות. הם פנו, בעדינות, בטקט, דרך האשה – ואליעזר קיבל ברצון, באהבה ובמסירות. כך זה היה עם כרטיסים לתיאטרון, אותם מחלק אליעזר במעטפות לחברים; כך היה גם עם עיתוני הערב של יום שישי, אותם לוקח אליעזר לחדרו, שאליו יכולים החברים לבוא במשך כל שעות היום.

ואם זה לא מספיק? יש עוד משהו – אליעזר מקבל חשבונות לסכם מן המחסנים השונים. מה יש לדבר, "פול טיים ג'וב". מדי בוקר בבוקרו משכים אליעזר ויושב במחסן שלו מ-6 עד 12, ואחה"צ שוב, ועושה את מלאכתו באמונה.

ומה אומרת צפורה, האשה? בשבילה ודאי זה לא ריפוי אלא עבודה קשה של ריצות וסחיבות. אך לא, היא אינה מתאוננת. טוב לה בגידול ילדיה ונכדיה, ומה שמביא רפואה לאליעזר, מה שלרצונו – הוא גם לרצונה. ואליעזר רוצה להיות עסוק ומועיל. הוא רוצה בדלת פתוחה, דרכה יכולים החברים להיכנס ולשאול.

העיקר להיות שייך, להיות חלק – לא להינתק ולא לחדול…!

גילה

השבוע בקיבוץ הארצי

29.10.1971

חברים העוברים בשביל מחדר האוכל לשכונת המגורים החדשה שומעים דפיקות, ואם יעצרו ויציצו לצריף בצד השביל יראו את הח' מלכין יושב ליד הנול, שקוע בעבודת אריגת מרבדים צבעוניים.

לאחר התאונה, היה זה צורך חיוני עבורו עם חזרתו מבית החולים – רכישת מקצוע מתאים ליכולתו המוגבלת. באסירות-תודה מספר הוא על רות עשת, אשר התחילה להקנות לו את המקצוע עוד בבית החולים, ואשר טיפלה בסידור בית המלאכה. עוד היום רות עשת וחוה לב עוזרות לו בהצעות של דוגמאות לאריגה.

– – –

הוא מאושר שיכול בעבודתו לשרת את עצמו ברובו. את החומר מביא מרכז הקניות לפי הזמנה. צפורה, חברתו, יושבת באותו בית מלאכה ועובדת עבור המחסן, ובשעת הצורך עוזרת לו.

במשך עבודתו, כשנה וחצי, ייצר בית המלאכה ומכר כבר כ-100 מרבדים. חבר הקונה מרבד משלם בקופה ומקבל שם פתק, בו הוא פודה את הסחורה המוזמנת.

מלכין וצפורה פונים לחברים אשר מבקרים אצלם אורחים, שיביאו אותם לבית המלאכה להסתכל במרבדים ולהזמין. אין השבת או החג – שהם בעיקר ימי הביקורים – צריכים למנוע מהחברים לבוא לדירתו של מלכין, והוא ברצון יגש לבית המלאכה כדי להראות את המרבדים.

אין ההסתכלות במעשה ידיו מחייבת מיד קניה – מוסיף הוא בחיוך – פשוט רצוי לי כל ביקור של חברים לכשעצמו, כי מעוניין אני שיראו את פרי עמלי.

יומן יגור, 5.1.1962

כאשר התאחדו אשתקד קבוצות הכדורסל של הפועל גבת והפועל יגור, קיוו הכל כי אחרי עונה אחת בליגה הארצית תעלה הקבוצה המאוחדת לליגה הלאומית.

חבר קיבוץ יגור, אליעזר מלכין, חישב ומצא כי בגימטריה שווה "איחוד כדורסל יגור וגבת" ל-979 נקודות.

מלכין מצא עוד כי גם "בעוד שנה בליגה הלאומית" שווה ל-979 נקודות.

התברר כי חישוביו של מלכין התגשמו, ובמלאת שנה לאיחוד עלתה הקבוצה לליגה הלאומית, מבלי שתנוצח אפילו במשחק אחד.

"דבר", 11.7.1971