אלישבע אורן
אלישבע נולדה בקיל שבצפון גרמניה ב-1895. אביה, שהיה רופא וראש הקהילה בעיר, חינך את בנותיו חינוך ציוני. כבר בהיותה ילדה בביה"ס העממי הצהירה בפני הוריה, כי חלומה הגדול הוא לעלות לארץ-ישראל ולהיות עובדת אדמה. בגיל 17 יצאה מהבית להמבורג, שם פגשה נוער יהודי מאורגן, שהיה נתון להשפעה ציונית ואף למדה עברית. באותה תקופה רצתה לקבל הכשרה חקלאית לקראת עלייתה לא"י והוריה שלחו אותה, לפי בקשתה, לבית-ספר חקלאי לבנות בו האווירה הייתה אנטישמית והמשמעת – פרוסית. לאחר סיום לימודיה עבדה במשך 3 שנים אצל איכרים גרמניים לצורך רכישת נסיון מעשי. על שלב זה אמרה: "הייתה זאת אחת התקופות הקשות והאפורות ביותר בחיי. הקשר היחידי שקיימתי עם גורם יהודי כלשהו, היו המכתבים ששלחתי לקרן הקיימת, בבקשה שישלחו אלי חומר על החקלאות בארץ ועל תנועות הנוער הציוניות".
בשנת 1918 נוסד מקום ההכשרה הראשון במסינגוורק, לא רחוק מברלין, אליו נקראה אלישבע כמדריכה. שם הכירה את שלמה אורן ונישאה לו. ב-1925 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בנהלל, מקום בו שימש אורן כמורה בביה"ס החקלאי של חנה מייזל. לאחר שנים אחדות בנהלל ונדודים במקומות שונים בארץ, הגיעה המשפחה ב-1936 ליגור. כאן עבדה אלישבע זמן מה בגן-הירק ובמשתלה ומ-1940 בגינות הנוי. בתחילת 1965 הוענק לה פרס העבודה. וכך נכתב בתעודה: "על התמדה בעבודה חקלאית למעלה מ-40 שנה ומזה קרוב ל-30 שנה ביגור, על חריצותה ומאמציה הבלתי נלאים בהופכה את מקום ישובה לגן נוי מטופח. אלישבע אורן משמשת מופת להגשמת הציווי הלאומי של שיבה לקרקע המולדת והתערות בה".
משקשתה עליה העבודה בנוי עבדה תקופה קצרה בטובופלסט ואח"כ ב"אגרטל". הניתוק מהעבודה בנוי הכביד עליה ביותר ועד ימיה האחרונים התעניינה בנעשה בתחום זה ושמחה בכל הזדמנות לייעץ לחברים בטיפוח גינותיהם.
בשיבה טובה הלכה לעולמה חברה ערה לשאלות הארץ והתנועה. שוחרת הספר הטוב והאמנות ולומדת כל העת את ההיסטוריה של עמנו וידיעת הארץ.
באהבה רבה לוותה את דרכם של נכדיה ומרנין היה לראות כיצד ידעה ליצור זיקה עמוקה בינה לבינם.
נעקר מנופה של יגור אדם הקרוב לרבים, אולם זכרה של אלישבע חי בדשא, בפרח ובעץ שבנופנו.
