העברת מקל-הגה
תמר סלע
לאחר שתמו אירועי הסיום לעבודתו של אמנון, ובפרט על משאית ה"פול טריילר" ובענף התובלה של יגור, אני חשה צורך לערוך איזשהו סיכום – שהרי גם אני מלווה את הענף המכובד הזה כ-35 שנים.
ענף התובלה, שתרומתו ליגור רבה ונכבדה לאורך השנים, הן בתמורה הכספית והן בשם הטוב שהקנה לשירות אותו סיפק ללקוחות "לגין" וגם ליגור, החל כשזוהה הצורך להוביל תוצרות של יגור ללא הסתמכות על שיגיונות מובילים חיצוניים.
בזמנו ביקשו להקים ב"לגין" יחידת תובלה עצמית, ואז הוחלט שבמקום ב"לגין" יוקם ענף ביגור, וכך יהנה הקיבוץ ממלוא הכנסותיו ללא צורך להתחלק עם השותף שהיה לנו ב"לגין".
התחילו עם משאיות קטנות (זה מה שהיה פעם…) ועם נהגים מדור ההורים שלנו – הדור הראשון ביגור.
הקשר האישי שלי עם הענף החל בקיץ 1975 כאשר יצאתי לחופש והתקבלתי לעבודה ב"פרי-הגליל", לקוח גדול ומכובד של "לגין", ואז עדיין גם של ענף התובלה שלנו (בינתיים החלו להובילו באופן עצמאי וכמעט לא נזקקים לנו יותר). הייתי שם בודדה למדי, וכל משאית שלנו שנכנסה בשערי המפעל היתה חגיגה בשבילי. צביקה מלכין אפילו לקח אותי משם לתל אביב למשחק בו זכתה קבוצת גבת-יגור בגביע המדינה בכדורסל!
בקיץ 1976 חזרתי ליגור, העבודה שלי ב"לגין" התבצעה בחצר הפריקה-העמסה ובחלקה מול נהגים, וכך נשמר הקשר.
בינתיים מוניתי למחליפה קבועה של איתמר מרזל שהיה אז מנהל המשלוחים ונעדר תכופות בגלל מילואים, מחנות-אימון ומשחקי כדורסל. הקשר עם הענף המיוחד הזה התחזק.
כאשר איתמר סיים את עבודתו ב"לגין" נכנסתי במקומו לניהול המשלוחים, והמקום הפך לבית עבורי למשך כ-8 השנים הבאות: 1981-1989.
במהלך אותן שנים, לימדו אותי אנשי המנהלה (עוזי בארי ז"ל, פסח שוחט ז"ל, מיכה קיגל) איך אין דבר כזה "אין קופסאות", איך לתמרן כך שכל לקוח יקבל את חפצו, איך לא להשאיר דברים ליד המקרה וכל הזמן להתקשר ללקוחות ולהתעניין ולברר ולוודא צרכים, ואח"כ לארגן את כל מערך ההובלות שלנו, כולל עזרה חיצונית, לספק את צרכי הלקוחות בצורה מיטבית.
כשהתחלתי היו 9-10 משאיות מקטנה ועד פול-טריילר, כיום יש שתיים: משאית ופול-טריילר.
במשך השנים עבדתי מול נהגים רבים מיגור, החל מיצחק יגורי (אחרון ה"מייסדים") שעבד על משאית קטנה בת 16 מיכלים ו"סתם" בנאמנות את כל "החורים הקטנים" ממפרץ חיפה ועד חדרה. המשך במיכאל טולפין ז"ל, אמנון קינן, יהושע קנטרוביץ, צביקה מלכין, צופר קינן, מאיר יעקובי, ראובן קינן, ישי גינדין, עמירם טנא, אליעזר פונדיק, שמואליק ריזמן, יונה רודניצקי , גרשון גורביץ, (ואם שכחתי עוד מישהו – יסולח לי). וכלה במי שנחלצו לעזרה כל אימת שהצטרכתי: חגי טפר ז"ל ואליעזר פונדיק (כאשר לא היה בענף). על ידם סייעו בנאמנות רבה מאד קואופרטיב "התבור" ונהגיו המצויינים מכל קיבוצי עמק יזרעאל.
כשהתחלתי היו הרבה מפעלי מזון בארץ. היום – את חלקם כבר לא זוכרים ("יכין" אשקלון+פ"ת, "יפומור", "פריכוז", "פרימן", "ויטה" ו"עסיס" מהם נותרו רק השמות הנישאים מעל גבי מוצרים אחרים, "פרי טעים" ו"פרי זה"
,"פרי תנובה", "פרדס", "גניר", "גן-שמואל", "תוצרת מזון", "מטע", "שימורי שלומי", "הדס", ועוד ועוד).
כאשר נפטר שמואליק ניב ז"ל התבקשתי ע"י הנה"ח יגור להגיש במקומו את רישומי וחשבונות ההובלות, כיוון שעשיתי זאת בבית ממילא עבור אמנון (שאז כבר היה יחיד במערכה). וכך עשיתי עד סוף שנת 2010, וצירפנו לרישום גם את המשאית השניה בה נוהג אלי קיכל מלוחמי הגיטאות, עד סיום עבודתו של אמנון בענף ובכלל.
מתוך זה שביצעתי את הרישומים גם הייתי מיודעת להכנסות הגבוהות ולתחושת הגאווה המקצועית שבצידן.
ברצוני לציין כמה אירועים ומקרים שהיו יוצאי-דופן וייזכרו אצלי כ-high lights מכל הימים הרגילים, הארוכים יותר או פחות:
-כאשר פרצה מלחמת לבנון ב-1982 וגוייסו כל המשאיות מלבד ה"אוטובוס" וכן כל הנהגים, התייצב אצלי חגי טפר ז"ל, לאחר תקופת מחלה קשה, והודיע שהוא עולה על המשאית ואף אחד לא יניאו מכך. לא עזרו ויכוחים, ורק נותר לי רק להתקשר לכל מפעל אליו נסע (ללא ידיעתו כמובן, שאחרת היה "הורג" אותי) ולבקש שיעזרו לו בכל עבודה פיזית (ברזנט וכו'). הכרת התודה שלי לחגי, יחד עם הפחד עליו, יהיו אתי עד יומי האחרון. במהלך אותה מלחמה ועד שחזרו נהגינו ומשאיותינו לעבוד, גם קיבלנו עזרה יוצאת דופן בנכונותה ואיכותה מקואופרטיב "התבור".
-היתה תקופה של בעיות באיוש נהגים, ואליעזר פונדיק, שלא עבד אז בענף התובלה, התייצב לכל קריאת עזרה מצדי ועשה עבודתו נאמנה (והוא עוד לא מבין למה אני שומרת לו אמונים עד היום).
-הצלחתי "להוריד" את מיכאל טולפין ז"ל מהנהיגה במשאית, כאשר כבר התקשה בעבודה, למרות סירובו. המהלך התאפשר עד ידי כך שיצרתי עבורו משרה במחסן: טיפול בלקוחות הקטנים והביתיים. המשרה מילאה אותו שמחה וסיפוק ועבודתו הפחיתה את העומס מן המחסנאי/המשלח התורן (לרר, מוישל'ה קמר, גרשון גורביץ, אורי דרגן, שמריה ברנשטיין).
-יום ששי, אחרי חג הפסח הנורא של מלון "פארק" בנתניה (כבר לא הייתי ב"לגין" אבל עדיין מלווה את ההובלות), רגע לפני פרוץ מבצע "חומת מגן". שלמה תירוש השיג את אמנון ושלח אותו עוד באותו לילה ל"קליר" בבאר-שבע ע"מ לספק כלים לצרכי הצבא במבצע. אמנון יצא בסביבות 10:00 בלילה, וחזר בשבת בבוקר.
-יום אסון, בוקר פטירתה של תמר קינן ז"ל, כאשר ניר (בן 14 שנים) התייצב אצלי לבקש להודיע לאבא (אז עוד היו רק מכשירי-קשר) ונאלצתי לחפש מלים איך לזרז את אמנון הביתה וגם את צופר, ואח"כ גם לדווח לאמנון על האסון האישי שלו.
– כמובן, תאונות דרכים, היתקעויות, ויכוחים ואף מריבות לפעמים.
– אחרון חביב – היום הגדול ביותר בתולדות "לגין", באמצע הקיץ (1987 או 1988, לא זוכרת) בו שילחנו והעמסנו על משאיות כ-1250 מיכלים. 3 מלגזנים לא נחו לרגע עד 7:00 בערב. על יום זה אפילו זכינו, צוות המשלוחים, להוקרה והרמת כוסית ע"י הנהלת המפעל.
בסוף שנת 2010, כאשר אמנון סיים את ימי עבודתו, אולצתי גם אני לסיים את תקופת העבודה שלי עם ענף התובלה. אהבתי מאד את העבודה הזאת ואני בהחלט מתגעגעת.
לאור זאת ראיתי לנכון, כפי שמגיע לענף המכובד הזה, לערוך עבורו סיכום מנקודת מבטי, לפחות עבור 35 השנים שאני ליוויתי אותו.
את מקל-הגה ההובלה לקח עליו צור קינן, דור שלישי לנהגי יגור, לשמחתו ורווחתו הרבות של אביו. וההתחלה, לאחר 4 חדשים ראשונים, נראית מבטיחה. אני יכולה רק לאחל שיימשך כך ושלא תדעך קרנו של ענף התובלה ביגור, הן עם לצור אשר על ההובלות הגדולות והן עם לאלי אשר על החלוקות וההובלות הקטנות.