אמנון קינן

העברת מקל-הגה

תמר סלע

לאחר שתמו אירועי הסיום לעבודתו של אמנון, ובפרט על משאית ה"פול טריילר" ובענף התובלה של יגור, אני חשה צורך לערוך איזשהו סיכום – שהרי גם אני מלווה את הענף המכובד הזה כ-35 שנים.

ענף התובלה, שתרומתו ליגור רבה ונכבדה לאורך השנים, הן בתמורה הכספית והן בשם הטוב שהקנה לשירות אותו סיפק ללקוחות "לגין" וגם ליגור, החל כשזוהה הצורך להוביל תוצרות של יגור ללא הסתמכות על שיגיונות מובילים חיצוניים.

בזמנו ביקשו להקים ב"לגין" יחידת תובלה עצמית, ואז הוחלט שבמקום ב"לגין" יוקם ענף ביגור, וכך יהנה הקיבוץ ממלוא הכנסותיו ללא צורך להתחלק עם השותף שהיה לנו ב"לגין".

התחילו עם משאיות קטנות (זה מה שהיה פעם…) ועם נהגים מדור ההורים שלנו – הדור הראשון ביגור.

הקשר האישי שלי עם הענף החל בקיץ 1975 כאשר יצאתי לחופש והתקבלתי לעבודה ב"פרי-הגליל", לקוח גדול ומכובד של "לגין", ואז עדיין גם של ענף התובלה שלנו (בינתיים החלו להובילו באופן עצמאי וכמעט לא נזקקים לנו יותר). הייתי שם בודדה למדי, וכל משאית שלנו שנכנסה בשערי המפעל היתה חגיגה בשבילי. צביקה מלכין אפילו לקח אותי משם לתל אביב למשחק בו זכתה קבוצת גבת-יגור בגביע המדינה בכדורסל!

בקיץ 1976 חזרתי ליגור, העבודה שלי ב"לגין" התבצעה בחצר הפריקה-העמסה ובחלקה מול נהגים, וכך נשמר הקשר.

בינתיים מוניתי למחליפה קבועה של איתמר מרזל שהיה אז מנהל המשלוחים ונעדר תכופות בגלל מילואים, מחנות-אימון ומשחקי כדורסל. הקשר עם הענף המיוחד הזה התחזק.

כאשר איתמר סיים את עבודתו ב"לגין" נכנסתי במקומו לניהול המשלוחים, והמקום הפך לבית עבורי למשך כ-8 השנים הבאות: 1981-1989.

במהלך אותן שנים, לימדו אותי אנשי המנהלה (עוזי בארי ז"ל, פסח שוחט ז"ל, מיכה קיגל) איך אין דבר כזה "אין קופסאות", איך לתמרן כך שכל לקוח יקבל את חפצו, איך לא להשאיר דברים ליד המקרה וכל הזמן להתקשר ללקוחות ולהתעניין ולברר ולוודא צרכים, ואח"כ לארגן את כל מערך ההובלות שלנו, כולל עזרה חיצונית, לספק את צרכי הלקוחות בצורה מיטבית.

כשהתחלתי היו 9-10 משאיות מקטנה ועד פול-טריילר, כיום יש שתיים: משאית ופול-טריילר.

במשך השנים עבדתי מול נהגים רבים מיגור, החל מיצחק יגורי (אחרון ה"מייסדים") שעבד על משאית קטנה בת 16 מיכלים ו"סתם" בנאמנות את כל "החורים הקטנים" ממפרץ חיפה ועד חדרה. המשך במיכאל טולפין ז"ל, אמנון קינן, יהושע קנטרוביץ, צביקה מלכין, צופר קינן, מאיר יעקובי, ראובן קינן, ישי גינדין, עמירם טנא, אליעזר פונדיק, שמואליק ריזמן, יונה רודניצקי , גרשון גורביץ, (ואם שכחתי עוד מישהו – יסולח לי). וכלה במי שנחלצו לעזרה כל אימת שהצטרכתי: חגי טפר ז"ל ואליעזר פונדיק (כאשר לא היה בענף). על ידם סייעו בנאמנות רבה מאד קואופרטיב "התבור" ונהגיו המצויינים מכל קיבוצי עמק יזרעאל.

כשהתחלתי היו הרבה מפעלי מזון בארץ. היום – את חלקם כבר לא זוכרים ("יכין" אשקלון+פ"ת, "יפומור", "פריכוז", "פרימן", "ויטה" ו"עסיס" מהם נותרו רק השמות הנישאים מעל גבי מוצרים אחרים, "פרי טעים" ו"פרי זה"

,"פרי תנובה", "פרדס", "גניר", "גן-שמואל", "תוצרת מזון", "מטע", "שימורי שלומי", "הדס", ועוד ועוד).

כאשר נפטר שמואליק ניב ז"ל התבקשתי ע"י הנה"ח יגור להגיש במקומו את רישומי וחשבונות ההובלות, כיוון שעשיתי זאת בבית ממילא עבור אמנון (שאז כבר היה יחיד במערכה). וכך עשיתי עד סוף שנת 2010, וצירפנו לרישום גם את המשאית השניה בה נוהג אלי קיכל מלוחמי הגיטאות, עד סיום עבודתו של אמנון בענף ובכלל.

מתוך זה שביצעתי את הרישומים גם הייתי מיודעת להכנסות הגבוהות ולתחושת הגאווה המקצועית שבצידן.

ברצוני לציין כמה אירועים ומקרים שהיו יוצאי-דופן וייזכרו אצלי כ-high lights מכל הימים הרגילים, הארוכים יותר או פחות:

-כאשר פרצה מלחמת לבנון ב-1982 וגוייסו כל המשאיות מלבד ה"אוטובוס" וכן כל הנהגים, התייצב אצלי חגי טפר ז"ל, לאחר תקופת מחלה קשה, והודיע שהוא עולה על המשאית ואף אחד לא יניאו מכך. לא עזרו ויכוחים, ורק נותר לי רק להתקשר לכל מפעל אליו נסע (ללא ידיעתו כמובן, שאחרת היה "הורג" אותי) ולבקש שיעזרו לו בכל עבודה פיזית (ברזנט וכו'). הכרת התודה שלי לחגי, יחד עם הפחד עליו, יהיו אתי עד יומי האחרון. במהלך אותה מלחמה ועד שחזרו נהגינו ומשאיותינו לעבוד, גם קיבלנו עזרה יוצאת דופן בנכונותה ואיכותה מקואופרטיב "התבור".

-היתה תקופה של בעיות באיוש נהגים, ואליעזר פונדיק, שלא עבד אז בענף התובלה, התייצב לכל קריאת עזרה מצדי ועשה עבודתו נאמנה (והוא עוד לא מבין למה אני שומרת לו אמונים עד היום).

-הצלחתי "להוריד" את מיכאל טולפין ז"ל מהנהיגה במשאית, כאשר כבר התקשה בעבודה, למרות סירובו. המהלך התאפשר עד ידי כך שיצרתי עבורו משרה במחסן: טיפול בלקוחות הקטנים והביתיים. המשרה מילאה אותו שמחה וסיפוק ועבודתו הפחיתה את העומס מן המחסנאי/המשלח התורן (לרר, מוישל'ה קמר, גרשון גורביץ, אורי דרגן, שמריה ברנשטיין).

-יום ששי, אחרי חג הפסח הנורא של מלון "פארק" בנתניה (כבר לא הייתי ב"לגין" אבל עדיין מלווה את ההובלות), רגע לפני פרוץ מבצע "חומת מגן". שלמה תירוש השיג את אמנון ושלח אותו עוד באותו לילה ל"קליר" בבאר-שבע ע"מ לספק כלים לצרכי הצבא במבצע. אמנון יצא בסביבות 10:00 בלילה, וחזר בשבת בבוקר.

-יום אסון, בוקר פטירתה של תמר קינן ז"ל, כאשר ניר (בן 14 שנים) התייצב אצלי לבקש להודיע לאבא (אז עוד היו רק מכשירי-קשר) ונאלצתי לחפש מלים איך לזרז את אמנון הביתה וגם את צופר, ואח"כ גם לדווח לאמנון על האסון האישי שלו.

– כמובן, תאונות דרכים, היתקעויות, ויכוחים ואף מריבות לפעמים.

– אחרון חביב – היום הגדול ביותר בתולדות "לגין", באמצע הקיץ (1987 או 1988, לא זוכרת) בו שילחנו והעמסנו על משאיות כ-1250 מיכלים. 3 מלגזנים לא נחו לרגע עד 7:00 בערב. על יום זה אפילו זכינו, צוות המשלוחים, להוקרה והרמת כוסית ע"י הנהלת המפעל.

בסוף שנת 2010, כאשר אמנון סיים את ימי עבודתו, אולצתי גם אני לסיים את תקופת העבודה שלי עם ענף התובלה. אהבתי מאד את העבודה הזאת ואני בהחלט מתגעגעת.

לאור זאת ראיתי לנכון, כפי שמגיע לענף המכובד הזה, לערוך עבורו סיכום מנקודת מבטי, לפחות עבור 35 השנים שאני ליוויתי אותו.

את מקל-הגה ההובלה לקח עליו צור קינן, דור שלישי לנהגי יגור, לשמחתו ורווחתו הרבות של אביו. וההתחלה, לאחר 4 חדשים ראשונים, נראית מבטיחה. אני יכולה רק לאחל שיימשך כך ושלא תדעך קרנו של ענף התובלה ביגור, הן עם לצור אשר על ההובלות הגדולות והן עם לאלי אשר על החלוקות וההובלות הקטנות.

החיים הם כשבילים שאותנו מובילים

למקומות רחוקים ולא צפויים.

בצמתים מתחילות ההתלבטויות:

לאן לפנות איך להמשיך?

מה מסתתר בצידי השביל?

החששות מהלא נודע הולכים וגוברים

ועם כל זאת הסקרנות עולה.

משהו בתוכנו אומר, המשיכו ואל תהססו,

קחו את השבילים כאתגרים מעניינים.

צא עם כוחות חדשים ורעננים לדרכך החדשה,

גלה עולם שלם של אפשרויות,

נצל את הרגעים היפים עד תומם

ודע ליהנות מכולם.

עם יציאתך לפנסיה,

אנו רוצים להודות לך על עבודתך רבת השנים

ולאחל לך שדרכך החדשה תהא מוצלחת ומהנה.

מכל חבריך לעבודה.

הוקרא ע"י אורי קינן – מרכז המשק

10.4.2011

דברי פרדה לאמנון מיעל רשף

בבואי לכתוב דברי ברכה ופרידה לאמנון קינן הנהג הוותיק, ששנים רבות שהה בכבישים, נזכרתי ב"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג –

א

הדרך יפה עד מאד – אמר הנער.

הדרך קשה עד מאד – אמר העלם.

הדרך ארכה עד מאד – אמר הגבר.

ישב הזקן לנוח בצד הדרך.

צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם,

הדשא מבהיק לרגליו בטל-הערב,

ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת:

– התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך?

לאמנון – שנים רבות נהגת ביד חזקה ובטוחה את המשאית בשבילי החיים. מדי בוקר עלית אל תוך תא המשאית, התעטפת בשתיקה ויצאת לדרכים ארוכות. במהלך השנים, עברת אין ספור דרכים, הגעת למקומות לא צפויים, בצמתים רבים היה עליך להכריע ולהמשיך לכיוון הנראה לך, לעיתים הדרך ארכה עד בלי די, רבו בה העליות והירידות, המכשולים ואבני הנגף, לעיתים נהגת בה כבקיא ויודע והיא פרושה לפניך פתוחה ובהירה, במהלך השנים נוספו לפניך קמטים של ניסיון, בגרות ותבונה. יחד עמך גם הארץ שינתה את נופיה – דרכים משובשות הפכו לכבישים מהירים, מרחקים ארוכים התקצרו, בתים נבנו, שדות נחרשו, לגין חיפשה נתיבים לגדול ולהתפתח, יגור אף היא עברה תהפוכות רעיוניות וחברתיות. יחד עם כך למרות השינויים, מסירותך העמוקה לעבודה הייתה מעל לכל. ההתמד והאחריות שהיו נר לרגליך בשעה שנהגת וארגנת וניהלת, כך יום אחר יום, בחורף ובקיץ, בגשמים ובשבר, בימי שלום ומלחמה, בימי כאב ושמחה, המשכת ללא תלונות, ללא תירוצים אלא מתוך אהבה גדולה – למקצוע, לדרכים, למפעל, למשאית, ליגור.

אתה יוצא לפנסיה וכוחך עוד במותניך, באפשרותך לעשות עוד הרבה, הפעם לעצמך ולמשפחתך, זכית שכל ילדיך ונכדיך נמצאים כאן אתך, וזה נפלא ומעורר גאווה. תן לעצמך ליהנות מהם, מהמשפחתיות ומהזוגיות ומעצמך.

תודה עמוקה על עשרות שנים של תרומה, של נאמנות, מסירות ומקצועיות.

שא ברכה.

יעל ס"ט-רשף – מזכירה

10.4.2011

הנוסע למרחקים

ראיון פרידה עם אמנון קינן לאחר שלושים ושבע שנים על משאית

בחמש בבוקר (לפעמים שלוש וחצי), כשיום חדש טרם ניצת באופק, היה עוזב את ביתו החמים והולך ללגין, שם חונה רכבו, משאית ונגרר (וולוו – פול טריילר), מארגן את הסחורה, נוטל את הטפסים מהמשרד ומניע את הרכב. רעש המנוע המוכר מפר את השקט במפעל החשוך, ואם אין שום הפתעות הוא מעביר הילוך, משחרר ת'מעצור ויוצא לדרך. בחוץ עדיין חשוך. משני צידי הכביש מלווים אותו, כמו במסדר, פנסי הרחוב המאירים באור כתום את שרידי הלילה. מרחוק מנצנצים אורות הישובים הנמים את שנתם העמוקה. על הכביש רכבים מועטים. זו השעה שהשקט בתא הנהג הוא חלק מהלילה שהולך ונסוג מפני אור היום. שעה של בדידות, שעה של הנוסע למרחקים. הדרך אינה אצה, אבל הזמן מחושב לפי הקילומטרים ולפי שעות הנסיעה. הכל מוכר וידוע מימים ימימה ובכל זאת כל יום חדש. צריך להיות ערני, כי על הכביש המהיר מיגור לקריית מלאכי תמיד יכולות להיות הפתעות.

בימים אלה ציינו בלגין סיום שלושים ושבע שנות עבודתו של אמנון קינן בענף ההובלה. אמנון ותמר הוזמנו למסיבת פרידה צנועה שבמהלכה דיברו חברים שעבדו איתו, הודו לו על מסירותו והתמדתו בענף, העניקו לו מגן הוקרה ותעודת כבוד ואיחלו לו הרבה שנות בריאות ואריכות חיים. אמנון, כבר סוגר עוד מעט שבעים ושש שנים. על הפסקת עבודתו הוא החליט כבר מזמן, אבל ההרגלים האלה של אנשי העבודה, הגאווה על היותך תורם בגיל שכבר רבים מחבריך הם יושבי בית, הכיף הזה בנהיגה שאמנון נושא בליבו עוד מימי נעוריו הביא אותו לבלימה ארוכה. כמו הרץ למרחקים, ההאטה היא חלק מהדרך עד לעצירה הסופית. הוא בא לשם מתוך אהבה ועוזב מתוך אמונה כי הענף הזה חשוב ללגין וליגור ולא פחות חשוב, לשמור אותו הלאה ובידיים יגוריות.

באיזו שנה עלית על המשאית?

במלחמת יום כיפור (1973) נכנסתי לעבוד בקביעות כנהג בענף ההובלות ללגין. כאשר נכנסתי לעבודה, היו בענף נהגי הדור הקודם: זיידל, ברנשטיין, יגורי, אדלר, טולפין. למעשה את לגין הכרתי עוד מהתקופה שהייתה פחחיה, כי פעמים רבות ליוויתי את אבא שלי לעבודה בשעות הערב, בשבתות ובחופשים.

זה היה די מזמן!

נכון. אחרי הצבא הצטרפתי לגד"ש. עבדתי שם כחמש-עשרה שנים. בשלב מסוים ישראל לוין, שהיה גזבר, הציע לי ללכת ללמוד בקורס מרכזי משק. בהתחלה לא כל כך רציתי. אמרתי לו: "ישראל, הפסקתי ללמוד באמצע בית ספר. מה אני אעשה שם?" בסופו של דבר השתכנעתי גם בעזרת אשתי תמר ז"ל, ללכת ללמוד וגיליתי שאני לא היחיד שהפסיק את לימודיו באמצע ויצא לעבוד. למדתי כשנה וחצי ולאחר סיום הקורס חזרתי וקיבלתי על עצמי את ריכוז העבודה. בתפקיד זה הייתי כשנתיים. באותה תקופה עשיתי מדי פעם גיחות לנהגות וגם להובלות מלגין. כשסיימתי הציעו עוד תפקידים, אבל לי היה ג'וק בראש לעבוד בנהיגה. לעבוד לבד, בשקט, בלי שאף אחד ישב לי על הראש. עליתי בכיף על המשאית. אז עדיין לא היה רדיו בקבינה ולא מיזוג אויר.

מה סוד ההתמדה שלך?

אהבתי את העבודה ואת גובה ההכנסה שלה. אני לא מתבייש להגיד את זה. אני גאה לבוא להנהלת חשבונות עם הכנסה של כ-450 אלף ₪ לשנה. הייתה לי הכנסה יומית של כאלפיים ₪ ואני יודע שהרבה אנשים צעירים לא עושים את זה כל חייהם. אז אני מרוצה ומתמיד.

כמה פח הובלת בנסיעה אחת?

באופן כללי אני יכול לציין כי בשנים הראשונות לעבודתי היה ליגור צי של שבע משאיות. לאט לאט הזמן עבר, צי המשאיות קטן, אך נפח המשאית הלך וגדל. כיום נוסעים על משאית שקיבולה הוא ארבעים וארבעה מיכלי קופסאות.

כמה התכולה של מיכל קופסאות?

תמר: בזמני, כל מיכל כזה הכיל כעשרת אלפים קופסאות פח (הקטנות של 100 ג') בממוצע. כמובן כשסופרים את הכמויות יש חשיבות לגודל הקופסה. כי קופסאות טוּנה זה לא כמו קופסה A-2 ושתיהן קטנות מקופסה המכילה 3 ק"ג או כזאת של 9 ליטר.

מה דרוש כדי להיות נהג טוב על משאית?

להיות נקי ומסודר. להיכנס לאוטו נקי ומסודר זו הרגשה אחרת. זה כמו להיכנס לבית נקי. תמיד לדעת לבדוק שמנים ודלק, כדי שלא תיתקע על הכביש. לישון מספיק שעות כדי להיות ערני על הדרך. להיות דייקן. אתה מבטיח להגיע למקום מסוים אז צריך לעמוד בהבטחה. צריך שתהיה קואורדינציה טובה. לדעת לנסוע ברוורס דרך המראות. לעשות סיבוב גדול כך שגלגלי הנגרר יישארו על הכביש.

למה חשוב להיות נקי ומסודר?

כי אתה נפגש עם אנשים. אתה לא יכול לרדת מהאוטו מלוכלך ומסריח מזיעה ומשמנים. זהו דבר אלמנטרי. זה כבוד למקצוע ולאנשים איתם אתה נפגש. צריכה להיות דרך ארץ כלפי הקולגות שלך, כלפי מנהלי המחסנים.

קרה לך פעם שעצרת מעייפות?

פעם אחת קרה לי דבר כזה. כשירדנו לאילת להביא פח. באמצע הדרך הרגשתי שאני עייף כל כך שלא יכול להמשיך. עצרתי בצד הדרך ואחרי כשעתיים של מנוחה המשכתי את דרכי.

מה עושים כל כך הרבה שעות לבד בדרך?

אני אוהב את השקט הזה. מסתכלים על הנופים. שומעים תחנות רדיו שונות. אני אוהב מוסיקה שקטה, שירים. אוהב לראות את הזריחה בבוקר. אוהב להיפגש עם אנשים, נהגים שונים באמצע הדרך. אף על פי שכל נהג הוא בודד בתא הנהיגה, על הכביש אתה לומד לזהות את חבריך למקצוע. אנחנו חולפים אחד על פני השני מדי יום, מהבהבים עם האורות לשלום. יש כל מיני מפגשים. פעם עצר אותי מישהו ואמר לי, אמנון אני מוכרח להכיר אותך, אני כל יום שומע אותך, מדבר איתך ואף פעם לא ראיתי אותך. היו לי יחסים טובים עם כולם. מנהלי מחסנים תמיד רצו לעבוד איתי כי אני הייתי דייקן. מילה שלי הייתה מילה. הסחורה תמיד הגיעה במצב טוב. דיברתי עם אנשים בגובה העיניים. תשאלי את צור הוא יספר לך איך קיבלו אותי כשבאתי להיפרד לקראת סיום עבודתי.

יש זמן למפגשים בדרך?

כשאתה עובד ברצינות אין זמן לשיחות נפש. אני נוסע, מביא סחורה וחוזר הביתה. לפעמים יש גם הובלה נוספת. אבל תמיד נעים לפגוש חיוך של בן אדם. אם אתה בא עם חיוך על הפנים, נוהג בדרך ארץ, אומר בוקר טוב, למחרת יקבלו את פניך בחיוך בחזרה. אותי תמיד קיבלו יפה.

כמה קילומטרים עברת עד היום?

בחישוב גס – כחמישה מליון קילומטרים.

כמה שעות עבדת ביום?

כעשר עד שתים עשרה שעות ביום. זה יום עבודה ארוך. לא סטנדרטי. קמים מוקדם בארבע בבוקר ולעיתים משכימים גם בשלוש וחצי. צריך לעמוד בדרישות הלקוחות מיגור ומחוצה לה. זה מחייב אורח חיים מתאים. זהו יום עבודה אינטנסיבי.

איזו נסיעה זכורה לך במיוחד?

ביום שישי אחד, ערב מבצע "ענבי זעם" שבא בעקבות הפיגוע במלון "פארק" בפסח, התקשר אלי שלמה תירוש ואמר: "אין ברירה צריך לנסוע לבאר שבע כדי לקחת כלים חד-פעמיים ולהעבירם לצבא." נסעתי בשישי בערב. לקחתי את הסחורה וכשהגעתי למחסן בבאר שבע עם הסחורה כבר חיכו לי משאיות שהעמיסו את הסחורה שהבאתי, ומיד פיזרו אותה ליחידות בצבא. הביתה חזרתי בשבת לפנות בוקר.

איזה נופים הכי אהבת בנסיעות?

את הנופים בדרך לירושלים. אני אוהב להגיע למקום שיורד גשם ולחזור יבש. פעם עליתי לירושלים כשירד שלג, אבל לא השלמתי את העלייה לירושלים – המשאית התחילה להחליק ונאלצתי להסתובב ולחזור למטה.

מה עושים בימי גשם או בשלג?

מאטים את המהירות ונוהגים יותר בזהירות. בכל שנות עבודתי כנהג לא קרה לי, למזלי, שום דבר דרסטי.

עכשיו תצטרך לנסוע ברכב קטן.

אני כל כך רגיל לנסוע במשאית, אז גם כשאני נוסע ברכב קטן (פרייבט) אני עולה על מסלול המשאיות. והאמת כשאני עולה על משאית ללא הנגרר, בשבילי זה כמו לנסוע על טנדר. לא צריך תחכום רב.

מי מקבל מידיך את המפתחות בסיום?

האמת – כל השנים אמרתי לתמר כשאני אסיים וארד מהמשאית הענף שלי יחדל מלהתקיים. הייתה לי תחושה שאני יורד וזהו. הנהגוּת בלגין תבוצע על ידי נהגים שכירים. אבל לשמחתי צור הסכים להחליף אותי בעבודה.

אתה מרוצה?

בוודאי. אני אוהב את הרעיון שצור נכנס במקומי וממשיך מהמקום שאני הפסקתי. הוא דומה לי, הוא משתף אותי. זה הקל עלי את הירידה מהמשאית. כי זה ענף מכניס ואין שום סיבה בעולם לסגור אותו. יש המשכיות לקיומו של הענף.

רצית להוסיף משהו?

חשוב לי להזכיר כאן את עמוס קרן-צבי ז"ל. בתחילת עבודתי בנהגות שיתפתי איתו פעולה בבניית סוג של משאית עם מארז של אוטובוס. שנינו אהבנו את עבודתנו ובילינו הרבה שעות ביחד באלתור ותכנון הרכב החדש ששימש היטב כגודל ביניים בין המשאיות הקטנות לטריילרים. אופי העבודה המשותפת שלנו, ההשקעה והמחשבה, הגבירו אצלי את הרצון להתמיד בנהגות כל כך הרבה שנים.

אמנון נהג שלושים ושבע שנים. יום יום היה על הכביש, בכל מזג אויר, כמעט בכל מקום בארץ. בדרכים פגש אנשים, נפרד מאנשים, כעת הוא נפרד מהנהיגה. קצת משונה לו, ולפעמים אפילו אולי ישנם געגועים, אבל גם בגילו של אמנון, סוף הוא תמיד התחלה. נאחל לו שיזכה ליהנות מקימה יותר מאוחרת בבוקר, מהמשפחה ומשאר דברים שעד עתה דחה אותם מחוסר זמן.

פברואר 2011