אסף כץ

לְ אָ סָ ף

שָׂא נָא לֶפֶשָׁע קְטוֹן עֲבַדֵיך

בּגָזְלוֹ מְעִמִךָ אֶת "אֵשֶׁת חֵיקְךָ", *

שֶׁנָח עַל חָזְךָ, זֶה הַגּוף הַשָחוּם,

הַמָרְגּיע, הַמְרַטֵט, המְצָנֵן את הָחוֹם.

פָּשׁוּט, הֵן תָּבִין, כְּשֶהַסָהָר צוֹנֵח

מְהָרֵי הַגָּלִיל אֶלֵי צפְנַת-פּעֲנֵח,

כְּשְׁקַו הֶחֲזִית שׁוֹקֵט בְּבִטַחוֹן –

כְּנְשִׁיקת אֲהַבָה נְגִינַת אָקוֹרְדִיוֹן.

וְיִקְרֶה לִפְעָמִים בִּשְׁעַת הַעֲרְבַּים,

מִתְאָסֶפֶת קְבוּצָה אֶל מְעֵבֶר לָתֵל,

נִשְׁפָּכִים אָז שִׁירִים, כְּקָפֶה אֶל הָמיִם,

וְנִשְׁמע מֵרָחוֹק אֵיך הַתָן מְיָלֵל.

לָכֵן, הַא רֵעִי היָקָר בְּאָדָם,

מָה לְךָ אוֹסִיף וּמַה אֱתַמָם!

מָה שְׁלוֹם פְּצָעֵיך, הַהעֱלוּ אֲרוּכָּה?

הָזוֹעֵם עוֹד הַדָם מְבֵּין עוֹרְקֵיךָ?…

וּמָה שְׁלוֹם עַזִיז, מְנְעָרִים יְהוּלָל,

הֵעָבת שְׂפָמוֹ אוֹ חֲלִילָה דוּלְדָל,

מָה שְׁלוֹם חֲבֵרְתוֹ זְהוּבַּת הַשֵׂעַר,

וְעִיקַר עִיקָרִים – מָה נִשְׁמַע עִם הַפָּר?

וּשְׁלוֹם כּוֹכֵבֶת יָפַתִּי בָּסוּסוֹת…

מָה עֵרְכָּה? הָאֵל גָּנָבִים תָּחוּשׁ?

וּמָה שְׁלוֹם הנָעַר שִׁיחַת הָנְעָרוֹת,

זֶה שֶׁשְׂפָמוֹ חִידָת כּל הגוּשׁ.

דְרוֹשׁ בִּשְׁלוֹמם, בָּל תּחְשׂוֹךְ אִמְרוֹתֵיךָ,

מְסוֹר אף שָׁלוֹם לַבְּרֵיכָה, לָשָׂדוֹת,

לְכּוֹכֶבֶת לְסוּדָה, לְלָבִיב וּקְרוּאֵיךָ,

וְאף לְנַערָתוֹ הָאֲהוּבָה בַּנְעָרוֹת…

* האקורדיון

בצלאל סיני

לא אראהו עוד בעיני, כי הלך. קולו לא עוד אשמע, כי נדם. בין חללים יפקד, כי נהרג.

האתנחם? האמנם אשכחהו? הייראה בדמיוני בלבד ואך עיתים אזכרנו?

הלא מראשית חיי ליוני ודמותו טבועה בנפשי מאז. משנותי הראשונות בכפר אשר בעמק ובמושבה רחבת הנוף – חקוק הוא בזכרוני, יעמוד לנגדי תמיד: במראהו החבול והסרוט ובתרועת קולו הפורץ בשובו ממשחקי התעלולים עם חבריו.

וכאן בחברת בני המשק וצעיריו, נתחבב עליהם בעזותו, ברוחו ההרפתקנית.

ואולם גם אני אראנו מרותק אל המקרא, מתערה בעלילותיו, ופסוקיו הומים בנפשו, נשמעים מפיו, ראה אראנו דבק בארצנו ובטבעה, מודדה בפעמיו פעם ועוד פעם, כי אהוב אהבה.

שמו נישא אף בפי חבריו בפלוגות העובדה והאימונים ובפי כל אשר חי, עבד ולחם בחברתם, כיהודים כנכרים.

ארחו בקרבות יעיד על מידת מסירותו והיענותו לזולת, והיא אשר גברה על יראת המות, כי טבועה הייתה בדמו.

הנכון הדבר כי איננו?

האם לא יעלו עוד אליו חבריו רכובים מן השדות ומכרים לא יבקרו בחדרו? ושכנים לא ירדו מכפריהם ובפיהם מפורש שמו?

לא אראהו עוד בעיני, כי הלך. קולו לא עוד אשמע כי נדם.

חזי

לא נבכה את אסף. לא עת בכה לישראל. כי צרת רבים לבשה בימינו את משמעותה הממשית והאכזרית – מלחמת עם הנלחם על זכותו לעצמאות, על כבוד ישראל ונצחו.

אסף הלך בדרך בה הלכו רבים – חבריו, בני דורו. העבודה וההגנה צווו להם מראשיתם. אותן נשאו בלבם, להן שרו מעומק חזם, טיפחו וקיימו אותן בשריריהם החזקים, בגופם המוצק.

לא הם היו ראשונים – יהודים עשויים לבלי חת. קדמו להם שוחרי החופש ולוחמי החרות בכל תולדות ישראל: המכבים והקנאים בהרי יהודה ועל חומות ירושלים, אנשי "ההגנה העצמית" בפרעות רוסיה, חברי השומר בהרי הגליל ועד לוחמי הגיטאות האחרונים – שלשלת אחת היא בנינו אחזו בה בנפלם.

בנתיבי חייך, יגור, חרוצים עקבות אסף. בביתך התהלך, באולמך רקד, בשדותיך פילס שבילים. אל יתכסו עקבותיו באבק השכחה.

אסף, כמוהו כחבריו, בחייהם ניכשו גנים, עיבדו שדות, גידלו בני בקר וצאן, שפע יבול אספו. אך את זרעם הם לא הנביטו, צמחם לא צימח ופרי לא הורישו.

לא נאסף יבולם.

אבא

"אמא, לא אוכל לשבת בבית, אני מוכרח ללכת" – ככה אמר לי עם התגייסו לפלמ"ח. ועד כמה שהיה קשור לעבודת המספוא וכמה שאנשי הענף ערערו על צאתו – לא הועיל כלום. "אוספים את החבר'ה, וצריך ללכת".

לאחר שירות של שלוש שנים עמד לשוב הביתה. והנה מגייסים לים. "אמא, לא אוכל עדיין לשוב. לפנינו עבודה גדולה בים. צריך להעלות יהודים לארץ". אף על פי כן נכנע אסף למרות המשק ונשאר בבית עד אשר ייקרא.

ובא היום בו קראו לו לפעולה: לשחרר את עצורי עתלית והלך בלא היפרד ממני. כשחזר מן הפעולה שאלתיו, למה לא נפרד, וענה: "אמא, רציתי שתישני בשקט". חברו שחזר עמו מעתלית אמר לי: "אסף כל-כך הרבה להזכירך בשעת הפעולה".

לאחר שחזר מן הפעולה ב"בלד-אל-שיך" אמר לי: "בטוח הייתי, כי אשוב שלם, ולכן לא נפרדתי ממך".

לעיתים קרובות שוחחנו על המלחמה ועל חבריו שנפלו, והיה אומר: "אני נזהר, אמא. אני יודע: אשה, אחות וחברה, עלולות לשכוח כעבור שנה-שנתיים, אבל אם לעולם לא תשכח את בנה שנפל. בגללך, אמא, אני נזהר. איני רוצה לגרום לך צער, אשר לעולם לא ירפה ממך".

וכשעמדתי ליד ארונו, הקשבתי לקולו הלוחש אלי: "סלחי לי, אמא, על שגרמתי לך כל-כך הרבה צער. אבל מוכרח הייתי ללכת ללחום בעד המולדת, ובמלחמה נופלים קרבנות".

אמא

כִּי אֶשְׁחֶה עַל קִבְרֵךָ, לא גַל אֲבָנִים אֶחֱזֶה,

לא זֵר קָמֵל. כִּי אוֹתְךָ בִּמְלוֹא הַתִּפְאֶרֶת, אוֹתְךָ

רוֹנֵן וָחָי.

רַבָּה הַדְּמָמָה וְשֶׁקֶט עָצוּב. נִשְׁמָעִים רַק

קוֹלוֹת שֶׁנָדַמּוּ, מִתְנַגְּנִים הַצְּלִילִים שֶׁהָיוּ –

שׁוֹרְרוּ בְּשִׂמְחָה, הָמוּ בְּעֶצֶב, וּבְאֶמְצַע שִׁירָתָם

גָוְעוּ – –

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֵינֶךָ. אֲנִי יוֹדַעַת, כִּי חֹרֹב

חֹרַבְתָּ. אַךְ אַתָּה הָיִיתָ! עוֹלָם מָלֵא הָיִיתָ,

וְשָׁזוּר עִמָּנוּ בְּרֵעוּת וְאַחְוָה.

אָבַדְתָּ לָנוּ, נִקְרַעְתָ לָנוּ.

וּלְעוֹלָם, לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ חוּט הַכֶּסֶף אֶת

אָחִיו וְקוּר אֶת רֵעֵהוּ – –

צילה

שאול

צלצול חרבות וברק כידונים.

על הרי בגלבוע תטוש מלחמה.

ישפך שם הדם, כנחל יזרם,

ירעש אף יגעש, יגרף אבנים.

קול ענות גבורה, אף ענות חלושה

ישמע מעל סלעי ההר.

מי נלחם שם מלחמה קשה,

יזרים את דמו הזורם כנהר?

שאול הוא עם שלושת בניו,

עם לוחצי עמם על נפשם נלחמו.

מדוע נגף ישראל בקרב?

מדוע עליהם זעמי אלה נתכו?

ואמנם נגף ישראל בקרב לפני פלשת,

הנה שעת שאול הגיעה.

מצאוהו אנשים המורים בקשת:

"הנה את מלכם להרג נוקיע!"

רגע יעמוד שאול דומם

הוי! – קרא בנהמת קצף –

נפל אפל, אף אמסר החרב,

אך באויבי אלה איך אנקמה?

הוי! – קרא – נושא כלי!

גשה הלום ומותתני,

לא אוכל יותר לסבל,

בוא, שלף חרבך, הרגני!

אך למה תירא אלי מגשת?

מה כחי ומה כחך?

כי הנה דרוכה הקשת,

כי אז גם שעתך הגיעה!

אז שלף שאול חרבו

ויוציא מתערה,

ויקרא "שמע ישראל",

וחרבו לבו קרעה.

אסף – א' שבט תרצ"ז (1937)

פנו אלינו, ה "הדור השני": למה אינכם משתתפים בדיון בשאלות החברה? – לא כך הוא. סיבת שתיקתנו – חוסר יכולת לדבר בפני ציבור. אך למעשה אנו ערים לשאלות הקיבוץ.

משעה שחזרתי הביתה הריני רואה הרבה דברים שלא כפי שהמורים וההורים הסבירו לי. הקיבוץ סטה קצת מערכי היסוד שלו. ערכי הקיבוץ שקיבלנו היו עבודה ושויון מוחלט? בלעדיהם אין לנו יכולת קיום. דומים אנו לכדור מדרדר, תחילה לאט וסופו לתהום. אם נעצור אותו בדרכו – ניפצע, אך אם לא נוכל לעצרו, יתגלגל תהומה. אנו צריכים לעצור אותו על אף שניפצע. נעצור אותו הפעם.

צריכים אנו לדון על ארגון עבודתנו ועל היחסים בין חבר לחברו וענף אחד למשנהו. לפעמים נובעים הליקויים מחוסר התאמה בין איש לעבודתו. מתבזבז ומתקלקל אצלנו רכוש, שלו שמרנו עליו, יכולנו לותר על "חסדי" הדודים השולחים מתנות. למה אין הפרה מקבלת ירק לשבת? – ולו רק מתוך יחס לפרה! – משום שהחבר אינו מרגיש שהפרות שלו הן.

הגענו למצב שהקיבוץ חדל להיות אידיאל. דרושה לנו מכסה בעבודה, מחושבת לפי כוחות הגוף, גם אם זה יפגע בכמה חברים.

בעניין הקנין הפרטי, עלולים אנו להרחיק. יש לקבוע גבולות במסמרות – עד כאן! הילדים מתחנכים על קנין פרטי. ולהיכן נגיע?

ואשר ל"מסחר בשבתות", אנשים עובדים בשבת למען השיג רהיטים. צריך לאסור זאת ולהטיל עונש על הסוחרים בשבתות.

היצר לרכישה אפשר להפנותו לאפיק הרצוי.

אסף כץ

דברים שנאמרו באפסה הכללית השנתית ביגור בשאלות חברה 26.2.1947