אסתר גרטמן

אסתר, אחותי היקרה, קשה לי לכתוב עליך ביודעי שאינך עוד בתוכנו.

במשך 33 שנה התרגלנו אליך, וקשה לי להאמין שהקדמת אותי. איך, איך לחיות בלעדייך?

ביתנו, בית מסורתי. לא בנקל עלה בידיך לשבור כבלים ולהסיר מחסומים של התרחקות בת מן הבית. את הגעת בכוח הרצון הגדול שלך לאן ששאפת, ובאופן זה הצלת את עצמך מגורל שאר האחים, שנספו בשואה, והצלחת להקים משפחה במולדת – מחוז חפצך.

לאחר עוזבי את הבית לא נותק, כמובן, הקשר בינינו, ואת הספקת לבוא הנה בדרך בלתי ליגלית, ובכוחותינו המשותפים הצלחנו להוציא את הורינו היקרים מן הגיהנום הפולני ולהביאם ארצה. כוח הרצון שבך להגשים את מאוויי לבך עזר לך לעמוד בתלאות החיים ולהתגבר על מחלות שפקדוך.

השקט הנפשי בו הצטיינת, הנחה אותך ביצירת אווירה רגועה מסביבך. על דאגותינו לשלומך ידעת תמיד לענות: טוב, טוב!

ההרגשה שזכית להקים בית במולדת היא היא שללא כל ספק הזינה את רוחך והמתיקה עליך את מנת גורלך הקשה.

הלה

לזכרה של אסתר

יומן יגור, 8.4.1966

מהימים הראשונים לא הצטיינה אסתר בבריאותה, וזה גרם לה קשיים בקליטתה במשק. מחוסר יכולת לעסוק בעבודות פיזיות, באותה תקופה, כאשר האידיאל הקיבוצי היה כולו עטוף במושג עבודה, ואת טיבו של החבר קבעו אז בעיקר לפי גישתו ויכולתו בעבודה – על אף הקשיים התגברה אסתר וביצעה את המוטל עליה בדרך הטובה ביותר שיכלה לבצע.

עם גבור מחלתה הפסיקה בעבודות פיזיות ועברה להוראת ילדים המתקשים בלימודיהם. גם בהם השקיעה את כל מרצה וכוחותיה, ואם קרה שילד לא הופיע לשיעור, היתה ניגשת להוריו ולמורה לשוחח עימם על כך, ובמקרה הצורך ידעה גם למצוא את הילד על מגרש המשחקים ולהזכירו חובתו, ובלבד שלא יפסיד בלימודיו.

אסתר היתה נוהגת לספר לי על כל ילד וילד, מי התקדם ומי לא, וידעה להעריך כל ילד ולדרוש ממנו לפי יכולתו. ומשהגיע ללימודים רגילים ולא נזקק עוד לשיעורי-עזר, רבתה שמחתה. היא לא הסתפקה רק בלימוד שגרתי אלא נסעה לקורסים והשתדלה לקדם עצמה. אולם גם כאן הכריעה אותה מחלתה והכריחה אותה לסגת מעבודתה זו לעבודה במחסן.

יחסה הנפלא למשפחתה ולילדיה אף הוא ראוי לציון. מסירותה היתה נטולת מעצורים. על כך יכולים להעיד גם בני-עירה שאיתם למדה עוד בבית הספר, שהיו באם אליה עד יומה האחרון ומספרים ומתייעצים עימה בבעיותיהם. משהתחילו הילדים ללמוד, ידעה לעזור להם במסירות ובדבקות. יחד איתם ישבה והכינה ולמדה את החומר מחדש, ולא רק בכיתות הנמוכות אלא גם בלימודיהם בכיתות ההמשך. תמיד ידעה להתקדם כדי שתוכל לעזור. כל בעיה שלא הצליחו לפתור ביחד, היתה מגיעה לפתרונה במאמצים רבים לאחר שהלכו הילדים לישון, ולמחרת היתה מסבירה להם.

גם הקשר שלה איתי לא ניתן לביטוי. כל מחלה שפגעה בי פגעה בה כפליים. קשה לתאר איך נפרדה ממני בפעם האחרונה, דקות ספורות לפני הסוף. יתכן שפרידה זו נבעה מהרגשת הסוף הממשמש ובא, ודקות ספורות בלבד לאחר הפרידה נפתחה הדלת, תוך הודעה נרגשת שאסתר חשה ברע… מצאתי אותה בלי רוח חיים על הכסא שעליו ישבה ועבדה במשך השנים האחרונות.

מ.ג.

יומן יגור, 8.4.1966