אסתר סט

18/12/1900 - 23/07/1958

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו כסלו התרס"א

תאריך פטירה: ו' אב התשי"ח

ארץ לידה: פולין

עבודה: גן-ירק, משתלה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ישראל סט

בנים ובנות: אהוד סט, עקיבא סט

אסתר סט

אסתר נולדה בעיר פַבִּיאַנִיצֶ’ה, עיר תעשית טקסטיל מפותחת הסמוכה ללודז’ אשר בפולין הקונגרסאית. מוצאה ממשפחה מסועפת של יודעי תורה, תלמידי חכמים וחסידים, ברוכי כשרונות, שהתבלטו במיוחד בציור, פיסול וחריטה באבן. חיו בדוחק והתקיימו על עבודה. ביתה בית פועלים היה, שהתפרנס על יגיע כפיים. וברחוב היהודי בעיר שלטו בכיפה הדתיים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, בהתעורר הציונות הגדולה, ניטש מאבק קשה בין הציונים לדתיים, שהטביע את חותמו על העיר. אותו מצב למעשה היה גם בביתה של אסתר – חציו דתי וחציו חילוני. אמא היתה ציונית נלהבת והילדים היו כולם לצידה.
את ההשכלה רכשה לה אסתר בעיקר בכוחות עצמה, ובאחד משיעורי הערב לחשבון הפגינה את גאוותה היהודית: בעת שהמורה הפולני העיר הערה אנטישמית, באומרו שהיהודים לומדים חשבון בכדי שיוכלו לרמות את הפולנים – עזבה אסתר באופן הפגנתי את השיעור ולא חזרה עוד.

מעשיה היו מכוונים בעיקר לעלייה לארץ: בבואה הביתה מהעיר לודז’ (שהיתה מרבה להימצא בה), הביאה עימה תמיד משב-רוח של ארץ ישראל.
היתה מרבה לשיר שירים ארץ-ישראליים, למדה עברית בחוג הראשון שהתארגן למטרה זו, וכן הלכה לאיכרים הפולניים להכשיר את עצמה לעבודות חקלאיות שונות. היא יצאה ללודז’ לעבוד במתפרה, כדי להרויח את הוצאות הדרך לעלייה. כך חתרה למטרתה בעקביות ובמרץ רב, עד שבשלהי שנת 1922 הגשימה את חלומה. היא וחברתה עימה היו הבנות הראשונות שעזבו את העיר בדרכן לארץ, דבר לא רגיל כלל בימים ההם. מכתביה מהארץ היו מקור השראה לבני-משפחתה והשפיעו על כולם לא מעט.
ובארץ, חייה הם שרשרת אחת של פעילות ענפה בשטחים שונים ומגוונים, ולכל תפקיד התמסרה בלב ונפש, עד כדי שיכחה עצמית. באותו הלהט האופייני לה התמסרה בדאגתה לתנועה הקיבוצית, ליגור, למשפחתה, לקרובים ולכל מה שהיה קרוב לליבה. ולשפע הרב הזה של מסירות ואהבה, לרצונה לתת ולהעניק לאחרים, לא היה די זמן. לכן נחפזה תמיד, ובסערה ובחפזון גמרה את ימי העבודה האחרונים שלה.

בחפזון נחטף ממנה ישראליק לפני שלוש שנים והיא אכולה צער וגעגועים ללא גבול. ורק בעודה שופעת מרץ ואהבה, בעוד כוחה רב להעניק לנו מאורה, והנה נחפז גם הגורל לעקור אותה מתוכנו, באכזריות כה רבה,
בעודה רוקמת תכניות לעתיד…

ואנחנו שכלנו ולכאבנו אין קץ.

דבורה

בחוברת ליום השלושים
22.8.1958

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • נעלמה דמות מהנוף האנושי…

    איך אתייחד עם דמותה של אסתר, וכיצד אצרף את כוח החיים שבה, פעילותה ומרצה – עם החדלון?

    אסתר, אשר במשך כל שנות חייה במשק לא רגעה אף יום אחד, תמיד דרוכה לעשייה ויוזמה בשטחים כה רבים ושונים – פלא הוא איך עמד גוף חלש זה במאמץ כה גדול של עומס ומתיחות. היתה לה עין חדה לכל פינות חיינו. היא כאבה כל מגרעת ואי-סדר שנתגלו בחיי המשק והחברה. תמיד ידעה לתת יד ולב לתיקון המגרעות שבחיינו.

    אסתר היתה איש-תנועה מאמין ויסודות הקיבוץ היו אצלה קו מנחה בחייה האישיים והציבוריים. דאגתה היתה נתונה לפכים הקטנים של החיים, מבלי לנטוש את היסודות המוצקים של פיתוח, הרחבה וביסוס המשק והקיבוץ. היא היתה איש-העקרונות, אם כי ידעה להתייחס בסלחנות ובהבנה לחולשות האדם בתוכנו: ידעה להאזין לכל חבר ושיתפה את עצמה בדאגותיו של כל אחד ואחד.

    נעלמה דמות מהנוף האנושי של מניחי יסוד ביתנו.

    נ.י.

    בחוברת ליום השלושים

    22.8.1958

  • על הספקת פרח לחבר

    לא מעטים בודאי החברים אשר העלאת שאלה זו בזמננו תמוהה בעיניהם: האם זוהי השאלה אשר נעסוק בה כעת? אך גם בשאלה זו עלינו לעסוק ולמצוא לה את פתרונה. אמנם הפרח אינו נחשב לצורך ראשוני, אולם בכל זאת תופס הוא מקום חשוב בחיינו; הוא מחיה ומקשט את פינת הפרט שלנו, את האוהל ואת החדר. מקומו נכבד גם בחיי הציבור: בחדר האוכל ובמוסדות הילדים. הוא ביטוי נאמן לחגינו, הוא גם מלווה אותנו במקרה אסון.

    עלינו, איפוא, למצוא את הנושא המתאים להספקת הפרח. הוסבר כבר שענף המשתלות, שעליו להיות ענף מכניס ושהוא גם קטן ביחס לצרכי ישובנו – אינו יכול למלא תפקיד זה. יש לסדר שכל צריף, כל בית, כל מוסד ילדים וכל חברת נוער יספקו לעצמם את הפרח; ולכך יש צורך לכוון את עבודת השיפור.

    הגענו לזה שכמעט ליד כל צריף, ליד כל בית וליד רוב מוסדות הילדים ישנן גינות מסודרות, אולם מקומו של הפרח בהן – זעיר. שיחים בגינותינו – למאות ומכל המינים, אולם את שיחי השושנים לשוא תחפש שם, אותם לא תמצא! – – –

    מיומן המשק 4.4.1941

  • שחרור מִתלוּת

    אפשר כיום להגיד בבטחון שתנועתנו, התנועה הקיבוצית, הוכיחה את זכות קיומה לכל העולם. גם אלה הרואים בנו וביצירתנו אויב מסוכן למעמדם, ואשר קמים מדי פעם להילחם בנו בנשקם המוחלד, גם אלה אשר בשחצנות ללא גבול התריעו על חוסר יכולתנו המשקית, נוכחו כיום ביכולתנו. ואנו בעצמנו? מי כמונו יודע מה רבה הדרך שכבר עברנו ומה רבים הישגינו המשקיים. מה שש הלב לראות את ענפינו המפותחים והפורחים. ואם כי פה ושם עלינו עוד להוסיף ולעשות, רב בטחוננו כי עשה נעשה. אם גם ביחס למוסדות מלאכה אנו עוד מפגרים – בטוחים אנו כי נתגבר על הקשיים ומוסדות מלאכה עוד נקים לתפארת.

    ומה בשטחים אחרים? הבה נסכם את שתי עשרות השנים אשר מאחורינו: לפועלים נעשינו. הננו פועלים משועבדים? מנוצלים? מדוכאים? לא! פועלים בני-חורין אנו, בני-חורין בתוך עולם של שיעבוד. פועלים גאים וזקופי קומה. אמנם גם לנו דאגת פרנסה, אולם האם בכוחה לשעבדנו? לנו שריון נפלא כנגדה והוא: דאגתנו לכלל, אחריות קיבוצית הייתי קוראת לה. מה רב התוכן בשתי מילים אלו “אחריות קיבוצית” – עולם ומלואו.

    אמנם אחריות לא קלה, אולם מה גדולה הפדוּת שהיא מביאה לנו. כמה משחררת היא את האדם, את הפועל. חבר כי יחלה, האם ביתו נהרס, או את מקום פרנסתו יאבד? ילדים כי יולדו, האם לא דאגת כולנו להם? ועוד ועוד רבים הם כלי העזרה ההדדית בחיינו, המקלים על כל פרט ופרט והמשחררים אותו משיעבודו. והרי את כל זה השגנו אנו עוד בטרם התחוללה המהפכה הסוציאלית בתוך העולם הקפיטליסטי המקיף אותנו. אנו יוצרים את משטרנו החברתי החדש.

    אולם לָמה בכל זאת שכיחה המרירות בתוכנו בחיי יומיום? למה כה שולטות בנו הקטנות? חיי הקומונה משחררים אמנם, אולם לעומת זאת גדולה התלות של החבר: תלות במטבח, תלות במחסן הבגדים. תלות על כל שעל ושעל. ובאשר ברור לנו שלא תיתכן קומונה ללא תלות, והיות והקומונה היא מטרת חיינו – עלינו להתעמק ולחשוב, לחשוב ולחפש את הדרך המקלה על איש הקומונה את תלותו זו. ולא רק חברי מוסדות חייבים בכך, אלא כל חבר וחבר – – –

    מובן שלא מדובר כאן על מותרות, אך אין להשלים בשום אופן עם אמירת “אין” לכל בקשת החבר. יזכרו גם העובדים במוסדות המלאכה שלנו, אשר כל מעיינם רק לעבודת חוץ, כי במנעם את כלי העבודה ההכרחיים בענפי השירות והמשק, הרי הם זורעים בזה מרירות ורוגז בתוכנו. חבר כי יסע לחופש ובכיסו, מחוץ להוצאות הדרך, אין אף פרוטה לפרטה – הרגשת עלבון ונחיתות זרעת בליבו. וכך הדבר באלפי קטנות, אשר אין למנות את כולן.

    בודאי ישאלוני, והאמצעים לכך? והמצב הכספי מה יהיה עליו? ואני, תשובה אחת בפי: ניתן את ההכרחי לאדם, נדאג להרגשת האדם – ונבנתה החברה, וייבנה המשק.

    יומן המשק, 26.12.1941

  • נדם הקול

    – – –

    נדם קולה ופסקו חיי חבֵרה בעלת מרץ ונאמנות גדולה לדרך חיינו, דרך הקיבוץ. הרבה חודשים היתה אסתר רתוקה למיטת-החולי, וכבר לא שמענו את הגבותיה באסיפות, בהן תמיד הצביעה על ליקויים המופיעים בחיינו ותבעה תיקון. עוד מהדהד באוזנינו קולה הצלול ורב העוצמה, המביע את דעתה באסיפות. ולא פעם – לא רק את דעתה היא, כי אם גם את דעת רבים מחֶברתנו, שאינם מגיבים דווקא בדיבורים באסיפה אבל תמימי דעים היו איתה – היא שימשה להם לפה. אסתר לא יכלה שלא להגיב, תמיד נאבקה על דעותיה כשחשבה אותן לנכונות.

    רבים מאיתנו בודאי זוכרים עדיין את הזמנים בהם היתה אסתר מופיעה כלפי מוסדות המשק בתביעותיה לפַתֵח ענפים חקלאיים, בהם תמצאנה החברות עבודה ואיתה את מקומן בקיבוץ כשוות עם שווים. בזאת ראתה ערך יסודי לחיי קיבוץ שלמים. מתוך ראיה זאת – מלחמתה על רכישת ענף חקלאי לעצמה, אם זה בגן הירקות ואח”כ במשתלה. כמו-כן תביעותיה התדירות באסיפות על פיתוח גן-בית, על הנחת צינור מים להשקאת שטח בגן-הירק, ולו הקטן ביותר. דבריה היו נשמעים אז כחלום שאין אפשרות להגשימו. מי חשב אז על רשת השקאה ענפה שתסתעף בשדותינו בעתיד? אסתר לא עייפה מלדבר על זה, לחזור ולתבוע, כי הדבר היה בעיניה חזות הכל. פיתוח גן-ירק או גן-בית היוו באותם הימים דרך להטבת כלכלת החברים והילדים, ולזאת היתה דאגתה.

    כמו-כן בשטחי חיינו האחרים והשונים – תמיד היתה ערה ותבעה מהמוסדות מעשים להטבת רמת חיינו.

    אבל לא רק מאחרים ידעה לדרוש, כי אם גם מעצמה דרשה מסירות ומעשים להגשמת רעיונותיה….

    הכל היא עשתה בנאמנות ובפשטות, בתור חבֵרה הדואגת בתוקף עבודתה היומיומית להסדיר את הדברים ולשפר את חיינו, במידה שהדבר היה רק ניתן לה ותלוי בה.

    ככה הכרתיה במשך שלוש עשרות שנות חיינו המשותפים – נהגה באותו הקו ובאותה הדרך, דרך של איש-קיבוץ השואף לחיי קיבוץ שלמים, ואת החֶברה בה חייתה שירתה בנאמנות ובשלמות. ככה אזכרנה בתוכנו.

    זהבה

    בחוברת ליום השלושים

    22.8.1958

  • לדמותה

    אי אפשר לכתוב על אסתר סט מבלי שילוב וקשר עם ענייני הקיבוץ והמשק המעשיים-השוטפים, וענייני עתיד-החזון הקשורים הדדי כשלהבת בגחלת.

    אסתר היתה חברת קיבוץ בכל לבה ונפשה, ובכוח תבונתה, הגיונה ורחשי לבה ידעה להגיב על תופעות ולדון על דברים במרץ, בכוח ובעקשנות, ומבלי להתחשב שמא זה לפעמים ילאה את הציבור ידעה לעמוד על דברים ולהוכיח פעם ועוד פעם את כנות דעתה. אסתר היתה “תושב” בקיבוץ ועמדה בו בשתי רגליה….

    – – –

    רבים לאין-ספור הם שטחי פעולתה במשקנו, ביגור, אם זה בענייני הספקת בגדים – אסתר עסקה בזה ובהצלחה הרבה שנים ובכמה מחזורים – אם זה בענייני קליטת חברים, אם בענייני המזכירות או בעבודה רגילה במטבח ובענף. בכל מקום שאפה וחתרה להיטיב את תנאי החיים, לשפרם ולהקל על החבר את החיים בקומונה. ולא קלים היו חיי הגזברים והמזכירים בזמן שאסתר היתה מחסנאית או מרכזת באחד השטחים האחרים. היא ידעה לתבוע את המכסימום במרץ ובהיגיון, דווקא את היקר והטוב ביותר, כדי לספק לחבר את הרצוי והמתאים. היא ניגשה לעניין הציבור כמו לעניינה הפרטי שלה, וחיתה את זה בכל לבה ומוחה…

    קל.

    בחוברת ליום השלושים

    22.8.1958