נולדתי וחונכתי בעיירה פטריקוב, פלך מינסק (רוסיה הלבנה), בבית יהודי מסורתי וציוני. משחר ימי חונכתי על התנ"ך והושפעתי מאוד משירי ביאליק. גם דודי, אחי אמי, חיים פרידמן ז"ל, האציל מרוחו הטובה עלי… הוא נטע בלבי את האהבה לציון והנחיל לי ערכים יהודיים ואנושיים-מוסריים.
ככל ילדי העיירות היהודיות הרגשתי את מועקת הגלות. לפעמים הייתי סופגת מכות ועלבונות מנערי הגויים שכנינו, ולא עמד בי הכוח להשיב להם כגמולם וזה פגע בי מאוד…
הציבור היהודי בעיירתנו היה ספוג רוח מסורת יהודית חסידית, וברובו נטה גם לציונות. ילדי העיירה למדו בבתי-ספר עבריים. השפה העברית היתה שגורה בפי ובפי חברותי. היתה בעיירה תנועת "צעירי ציון" סוציאליסטית, התנהלה פעילות ציבורית תרבותית ענפה. נערכו הרצאות ונשפי-תרבות ונאספו כספים לקק"ל, ומתוכנו היו רבים שעלו ארצה בעליה השניה ובראשית העליה השלישית….
בשנים 1920-21… אירגן מרכז "החלוץ" נקודות הכשרה במקומות שונים וריכז בהם את הנוער החלוצי… אחד ממרכזי ההכשרה החשובים היה ביירצבה… אני אספתי בעיירה קבוצת נוער בני שבע-עשרה ונסעתי איתם ליירצבה. התרגשתי מקבלת הפנים היפה שערכו לנו חלוצי יירצבה הותיקים (שבאו חודשיים לפנינו) ומיחסם החברי. המעבר מחיי-בית תקינים לחיי ההכשרה היה חריף וקשה. תנאי הדיור היו רעים מאוד. גרנו בקרונות רכבת ישנים שעמדו במסילה צדדית מרוחקת מהתחנה. ישנו על גבי דרגשים מלוחות-עץ צמודים לקירות עוטי כפור. היה אז חורף קר במיוחד והעבודה היתה מפרכת. וראה זה פלא, למרות התנאים הקשים היינו כולנו בריאים ועליזים, כי חזון העליה לארץ האיר את דרכנו. עבודתנו היתה פריקת חומרי בנין מקרונות, ניקוי המסילה בימי סופות שלג, בנין צריפים וכו'.
ביירצבה התגבשנו לקבוצה וחיינו חיי שיתוף. פיתחנו פעולה תרבותית ענפה ובמאמצים רבים עברנו לדיבור בשפה העברית. אלה שלא ידעו עברית גזרו על עצמם אֵלם עד שלמדו את השפה. קראנו לקבוצה "גדוד עבודה ע"ש יוסף חיים ברנר"….
אחרי תקופה הכשרה של עשרה חודשים החליט מרכז "החלוץ" להעלות ארצה חלק גדול מקבוצתנו ונקבעו המועמדים לעליה מיד, וגם אני ביניהם… יצאתי עם חברי העולים לטיפליס… וניתנה לנו הרשות לעזוב את ברית המועצות. בחודש מרץ יצאנו מקווקז לקושטא, שם קיבלו אותנו חברי מרכז "החלוץ" וסידרו אותנו לעבודה במושבה היהודית "מסילה חדשה" שנוסדה ע"י יהודי אוקראינה בשנת 1905. עבדנו שם עד שסודרו עבורנו סרטיפיקטים.
ב-4 ביוני 1923 הגענו לחוף יפו. היום הגדול ההוא נחרת עמוק בלבי. עליית קבוצה חלוצית מאורגנת מברית המועצות עשתה רושם רב בארץ. ההסתדרות ערכה לנו קבלת פנים נלבבת, בה השתתף גם ברל כצנלסון ז"ל. למרות חוסר העבודה סודרנו מיד בבניית רפתות במושב "עין חי", כעת כפר מל"ל… כשנגמרה העבודה העביר אותנו המרכז החקלאי לגליל העליון לעבוד בגידול טבק… אחרי שקבוצתנו התפזרה עזבתי את הגליל, הצטרפתי לקיבוץ ובאתי ליגור. היה זה בשנת 1924.
יגור היתה אז קבוצה קטנה ולא השתייכה לשום גוף קיבוצי… רבים דיברו על לבי לבל אלך למקום-קדחת זה… אבל אני בחרתי ללכת לנקודה חדשה ולהיות בין ראשוני בוניה. היה זה בשמחת-תורה כשבאתי לראות את המקום. החצר היתה עזובת-פרא. קוצים וסלעים, שקט ודממה מסביב. קרקור הצפרדעים העיד על ביצות בסביבה. הכרמל, הנושא בחובו תעלומות של דורות, סימל גבורה ועקשנות אין קץ. הוא השקיף בגאווה והקסים בהודו את כל רואיו. בחצר לא נראתה אף נפש חיה. הראשון שהרגיש בי היה הכלב שהתחיל לנבוח ולקרוא לעזרה. שתי חברות הציצו מבעד חלון אחד הצריפים והסתכלו בי בסקרנות רבה. היתה אז שעת הצהרים. ריח של חג ריחף על פני חדר האוכל, הפטפון המיושן השמיע מנגינות צרודות, פה ושם עמדו בקבוקי יין. כמניין חברים ישבו בצוותא ליד השולחנות ושרו בדבקות רבה ובגעגועים שירי חסידים. יתר החברים קדחו ושכבו במיטות.
הראשון שקיבל את פני היה יואל ברגמן ז"ל. בן עירי היה…
מראה המשק הדל הזה… החֶברה הקטנה, החברים הקודחים שהיו ללא טיפול, עשו עלי רושם מדכא. אמרתי לחזור לחיפה, והנה מאחד החדרים יצאה חברה קטנטונת וסימפטית ופנתה אלי בלבביות רבה: "אסתר, טוב שבאת, חיכינו לך". זו היתה חברתנו היקרה אלתה הורביץ-כהן ז"ל. קבלת הפנים הלבבית הזאת השפיעה עלי מאוד והחלטתי להישאר כאן….
בהמשך הזמן הסתגלו לקדחת, וגם בשעת התקפה לא עזב החבר את עבודתו בשדה והיה ממשיך אפילו עם חום גבוה, כשכל גופו אחוז צמרמורת.
המצב המשקי והחברתי היה ירוד מאוד. יגור שימשה בזמן הראשון כעין תחנת מעבר של הקיבוץ. חברים לעשרות התחלפו במשך זמן קצר, ספקות וחששות ניקרו בלבות החברים – האם כדאי הדבר? הנוכל לעמוד בפרץ? לעתים קרובות נדמה היה שיגור לא תחזיק מעמד, אבל העקשנות של חברי יגור עמדה לה… יגור קמה לתחיה. על הפרק עלתה שאלת איחוד פלוגת חיפה (הראשונה) עם משק יגור.
באה שנת הדמים – 1929… באמצע ימי הדמים החלה לזרום עליית חלוצים ארצה… גם יגור זכתה לעליה חלוצית שעלתה אז מקלוסובה. שמחנו לקראתם וקיבלנו אותם בזרועות פתוחות. היו אלה אנשים צעירים ומלאי חיים וחידשו גם בנו את רוח הנעורים…
כעל כל נקודות הישוב בארץ ישראל כן גם על יגור לא פסחו כל מיני פורענויות… אבל לא נרתענו… וביתר שאת המשכנו את דרכנו.
אסתר רביקוביץ
ספר יגור, עמ' 48
