"בן שישים לזיקנה"
שישים שנה בחיי אדם היא תקופה די ארוכה, שכל אדם זקוק קצת לחשבון-נפש, וביחוד בתקופה זאת שבה הזדעזעו מוסדות העולם בשתי מלחמות עולם, במהפכת פברואר ואוקטובר, מלחמת האזרחים ברוסיה, שואת עמנו, מלחמת הקוממיות והקמת מדינת ישראל; ובתוכם 27 שנים שלי בארץ וביגור. נחשול זיכרונות עולה וגואה ויש רצון להביע בקול את מה שהלב רוחש במסתרים. ולפני מי אעשה זאת אם לא בפני אלה שאיתם עשיתי כברת דרך משותפת של 27 שנים?
נולדתי בעיירה קטנה באוקראינה. בגיל חמש עברתי עם הורי לעיר המחוז. חינוכי היה דתי מסורתי, למדתי ב"חדר" עד גיל 17. אחרי זה למדתי כאקסטטן, כי התכוננתי לבחינת הבגרות, אולם לא הגעתי לזה, כי בינתיים פרצה המהפכה והתחלפו המשטרים, באו הפרעות… עול הפרנסה נפל עלי. עסקתי בהוראת השפה העברית ומקצועות היהדות.
– – –
ב-1.1.1924 חציתי את נהר הדנייסטר והגעתי לבלצי, שם עסקתי בהוראה ואת זמני הפנוי הקדשתי לפעולה בתנועת הנוער החלוצית… כעבור שנה נכנסתי להכשרה ב"החלוץ"… זו היתה התקופה היפה ביותר בחיי הנעורים שלי. התנאים הכלכליים היו קשים מאוד בהכשרה, היה חוסר עבודה ואנו, החלוצים, היינו ממש רעבים ללחם…
בינתיים התחתנתי ועברתי ליידניץ, עיר ציונית מלאה נוער תוסס וער. השנים האלה היו עשירות בפעולה ציבורית. ביום עסקתי באספקת עצים להסקה ובערבים הקדשתי את זמני לפעולה בתנועת פועלי-ציון, "החלוץ" וקק"ל. הודות לפעולתי בתנועה במשך שנים וההכשרה שעברתי, קיבלתי סרטיפיקט ועליתי ארצה – ישר ליגור.
בקיץ תרצ"ה (1935) הגעתי ליגור וחיי נמשכים בה בשרשרת ארוכה של היאבקות ואף לא מעט אכזבות קשות. עברו עלי חבלי קליטה קשים, בייחוד בעבודה. עבדתי בבניין, במחצבה, ולבסוף נקלטתי ב"לגין"… יש לי רושם כי נקלטתי כאן טוב ואני מוצא סיפוק רב בעבודתי. יגור היתה לביתי ואני חי ונושם בה במלוא ישותי. שמח בשמחתה ומצטער על כישלונותיה…
חצי שנה לאחר בואי ארצה התחילו המאורעות וחברים רבים סופחו ל"הגנה". אני עמדתי מהצד וזה הכאיב לי מאוד. לכן היה לי כיום חג היום שבו צורפתי לקבוצת אימונים ב"הגנה", מאז הרגשתי קרקע מוצקה מתחת לרגלי.
– – –
בשמחה ובסיפוק רב הנני מציין את יום שיחרור המעפילים מעתלית, ובאיזו חדוות אחים קיבלנו אותם אז ביגור. הייתכן שלא להזכיר את "השבת השחורה" ואת המאבק המר בו עמדנו כציבור, במיוחד החברות. גם הנוער והילדים השתתפו במאבק, ובנִי חיים, אז בן 16, נפצע בעמדו בשער המשק. זאת היתה עמידה יפה וגאה של יגור.
ברטט של שמחה שאין לבטאה אזכור את ליל 29 לנובמבר 1947, שבו האו"ם החליט על הקמת המדינה. זכורני שהציבור קם ספונטנית מהמיטות באמצע הלילה, התכנס בחדר האוכל, הוגש יין והתלקחה הורה סוערת. למחרת באו מאורעות הדמים, כתובות האבל בעיתונים, המאבק עם האנגלים ועם הכנופיות הערביות.
אז גם התחיל אסוני האישי הגדול – כהו עיני מראות…
– – –
האפופיאה של מלחמת השחרור ותקומת המדינה… ואני בורג קטן במאבק הזה. עוד הספקתי להשתתף בפעולה במשלט תל-חנן, ולהיות בין אלה המקבלים שם את העולים בשמחה…
ביום חשבון-נפש וסיכום בערוב יומי – למרות האכזבות – עולה כמבשרת עבורי האימרה הידועה: "זאת היא הדרך – בה ללכת, ללכת עד תום". (שיר של רחל)
א. ברד
יומן יגור, 20.7.1962