אריה ברד

04/04/1903 - 11/06/1972

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' ניסן התרס"ג

תאריך פטירה: כ"ט סיון התשל"ב

ארץ לידה: אוקראינה

עבודה: מחצבה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אריה ברד

נולד בשנת 1903 בעיירה קטנה באוקראינה ששמה זומיכה – עיירה שרוב תושביה יהודים שומרי מסורת ואנשי עמל. קיבל את חינוכו כמקובל בעיירות ישראל ב"חדר" וב"ישיבה", שם הציץ בנערותו גם בפרקי ספרות עברית ונדבק אל רעיון התחיה הלאומית והציונות. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כשאוקראינה כולה הפכה לגיא צלמוות של מלחמת כנופיות וטבח אכזרי של המוני יהודים – נמלט אריה משם, עבר בחרוף נפש את נהר הדנייסטר והגיע לבסרביה, שהייתה אז תחת שלטון רומניה. שם היה מורה עברי בעיירות ידיניץ ובעיירה סמוכה לה, והיה פעיל בתנועה הציונית שם. בידיניץ הקים בית-משפחה.
בשנת 1935 התגשמה שאיפת חייו והוא עלה ארצה עם משפחתו והצטרף למשק. ביגור הוא עבד בעבודות כיבוש, במחצבות ובחפירת תעלות, ובכל עבודה אשר נדרשה במשק. למרות היותו אדם לא בריא, והעבודה הגופנית הייתה כרוכה במאמץ פיזי ונפשי – המשיך בפעילותו, בעירנותו לכל בעיות הציבור והתנועה, והיה מעלה מדי פעם דבריו על דפי היומן או עיתונות התנועה.
איש ספר היה, אמון על עיון וקריאה רצינית. בהיותו בין העצורים במחנה רפיח אחרי "השבת השחורה" – נפגמה שם ראייתו והוא סבל מזה רבות.
בשנותיו האחרונות התערערה בריאותו, וראייתו נחלשה מאד. רבות סבל מכל מיני מחלות שתקפוהו, אך בשארית כוחו היה מתאמץ להגיע למקום העבודה ולתת את חלקו ביצירה.
אחד אחד מסתלקים מאיתנו שרידי דור של חניכי ה"חדר" וה"ישיבות". הולכת ופוקעת אחת החוליות משרשרת הזהב של המורשת רבת הפאר של תורה וחוכמה.
צר לנו על חבר שעל סף הגיעו לגיל שיבה הלך לעולמו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תוך קריאה בספר יגור

    כאשר ראיתי בפעם הראשונה את ספר יגור, על למעלה מ-600 עמודיו, הוא הפחיד אותי קצת. איך אוכל להתגבר עליו? אך כשהתחלתי בקריאה בו נמשכתי והחלטתי לקרוא מא' עד ת', ואינני מתחרט על כך. זהו ספר שאפשר להגיד עליו "הפוך בה והפוך בה דכולא בה".

    הספר משקף את חיי יגור התנועתיים, התרבותיים והחברתיים, וגם את חיי הפרט. הוא בנוי מדורים-מדורים, שמשולבים וקשורים זה בזה ואף משלימים זה את זה. המדור "בראשית" מביא אותך להשתוממות איך קומץ הוזים החליטו להתמודד עם פגעי הטבע, הקדחת השורצת ואדמת הסלעים, ויכלו להם.

    יש קשר נפשי בין המדור הבא "אם יש את נפשך לדעת" ובין המדור "בראשית". אותם אנשי ה"בראשית" הם הם שעמדו בפני הפיתוי של מהפכת אוקטובר והסיכוי להשתלב באינטליגנציה הרוסית דאז – ועלו לארץ. בראשית מעטים ואחר-כך התחילו לנהור מאות ואלפים לתנועות הנוער הציוניות במחתרת…

    – – –

    טוב עשתה המערכת שנתנה לכל אחד להעלות גם מפרקי השואה, כפי שעברו עליו. הרי אלה הם אודים מוצלים, ואנו, שלא עברנו גיהינום זה, חייבים להזדהות עם יסורי זוועה זו.

    טוב יעשה, לפי דעתי, הנוער, שיקרא בפרקים השונים של הספר שנוגעים בגולה, כי אור גדול זורח מחיים אלה, חיים של מסירות-נפש, אהבת ישראל והקרבה…

    א. ברד

    יומן יגור, 26.2.1965

  • מנוחת עולמים – באדמת הסלעים

    [דברים ביום השלושים לפטירת אבא ז"ל]

    על סף השֵׂיבה ממש נלקח מאיתנו אבא. תוך כדי ימי השלושים להסתלקותו מלאו שבעים שנה להולדתו. ותחת דברים לימי חג, דברי יקר שנתבקשו ליאמר, דואב הלב לומר דברי אמת בשעת פרידה, פרידת עולמים…

    "שלשלת ארוכה של חיי נשמה" – כך תוארה דמות המתמיד ב"המתמיד" לביאליק, ודומה שזוהי תמצית הווייתו של אבא: "שלשלת ארוכה של חיי נשמה" – בכל דרכי נדודיו ותחנות חייו, כפי שעולה הדבר מיומן נעורים שהניח בידינו, מזיכרונותיו בעל-פה, משיחותיו, ממה שהעלה על הכתב ומדברים שנאמרו עליו. בכל אלה עֵד הרואה והשומע לשאיפות ומאוויים, תשוקות עזות וחלומות פז – חלומות נוער, ים של רגשות רומנטיים בימי הנעורים והבחרות.

    ובאותו פרק, ותוך כדי שנות הבגרות והעמידה והזיקנה – נפשו קשורה ומעוגנת במשק כנפיה של רוח התקופה. דבֵקות עד כלות הנפש באידיאות הנעלות של הדור, ובכל ערכי התנועה והרוח הממלאים חללה של הווייתנו. וכך מימי נעוריו הראשונים ועד עצם ימיו האחרונים. עם זאת, זיקת ארץ ישראל – זיקת אהבה גדולה ועמוקה למורשת הדורות ולכל שספג מבית אבא. ולזה הוסף: אהבה רוטטת רגישה מאוד מאוד לאביו ואמו, קשרי רעות שופעי חום לב לרעיו (והמה רעיו מנוער – רבים), חרדה ודאגה שכולה רגישות יתר למשפחה שהקים, וכאב צורב על כל נפש שהלכה לעולמה…

    – – –

    אבא ביקש לחיות תמיד באיזו חממת-עולם אידיאלי שיצר לעצמו בעיני רוחו. עולם הרצוי, שאין לו גבולות, ושהוא מבקשו במצוי בגדרי השיעבוד שבאדמת המציאות. וכאן מדי פעם בפעם מפח-נפש. נפילה אחר נפילה, נפילה עצומה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא… ומנת חלקו סבל ויסורים, יסורי גוף ורוח… והכל נשאר לו יקר כקודם… ואף שנפשו קשה ולבו רע עליו – אינו בועט ואינו כופר… ודומה שדברים שנאמרו על איוב ובפי איוב נאמנים גם עליו… "איש תם וישר ירא אלוהים וסר מרע"…

    כך גם אבא: תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, ונפגע ונושא בעול הסבל ובורח ממנו אליו – בורח בכל זאת תמיד אל היקר, אל הקדוש, אל הערך העליון. פשטות בדיבור, במחשבה ובהליכות, ישרות בכל, ללא כל עקימות, וטוהר: טוהר ברגש, במחשבה, בהשקפת העולם, בכול. אלו סגולות העיקר והיקר של אישיותו.

    – – –

    הנה נח הזעף. קמה הסערה, דממה – דממת נצח ומנוחת עולמים. נוח-נא אבא בשלום על משכבך בתוככי אדמת הסלעים הקשה והיקרה הזאת – על כל הווייתה העזה והברוכה. וימתקו לך רגבי עפרה.

    חיים בר-עד

    יומן יגור, 21.7.1971

  • הרהורים בקול רם

    "בן שישים לזיקנה"

    שישים שנה בחיי אדם היא תקופה די ארוכה, שכל אדם זקוק קצת לחשבון-נפש, וביחוד בתקופה זאת שבה הזדעזעו מוסדות העולם בשתי מלחמות עולם, במהפכת פברואר ואוקטובר, מלחמת האזרחים ברוסיה, שואת עמנו, מלחמת הקוממיות והקמת מדינת ישראל; ובתוכם 27 שנים שלי בארץ וביגור. נחשול זיכרונות עולה וגואה ויש רצון להביע בקול את מה שהלב רוחש במסתרים. ולפני מי אעשה זאת אם לא בפני אלה שאיתם עשיתי כברת דרך משותפת של 27 שנים?

    נולדתי בעיירה קטנה באוקראינה. בגיל חמש עברתי עם הורי לעיר המחוז. חינוכי היה דתי מסורתי, למדתי ב"חדר" עד גיל 17. אחרי זה למדתי כאקסטטן, כי התכוננתי לבחינת הבגרות, אולם לא הגעתי לזה, כי בינתיים פרצה המהפכה והתחלפו המשטרים, באו הפרעות… עול הפרנסה נפל עלי. עסקתי בהוראת השפה העברית ומקצועות היהדות.

    – – –

    ב-1.1.1924 חציתי את נהר הדנייסטר והגעתי לבלצי, שם עסקתי בהוראה ואת זמני הפנוי הקדשתי לפעולה בתנועת הנוער החלוצית… כעבור שנה נכנסתי להכשרה ב"החלוץ"… זו היתה התקופה היפה ביותר בחיי הנעורים שלי. התנאים הכלכליים היו קשים מאוד בהכשרה, היה חוסר עבודה ואנו, החלוצים, היינו ממש רעבים ללחם…

    בינתיים התחתנתי ועברתי ליידניץ, עיר ציונית מלאה נוער תוסס וער. השנים האלה היו עשירות בפעולה ציבורית. ביום עסקתי באספקת עצים להסקה ובערבים הקדשתי את זמני לפעולה בתנועת פועלי-ציון, "החלוץ" וקק"ל. הודות לפעולתי בתנועה במשך שנים וההכשרה שעברתי, קיבלתי סרטיפיקט ועליתי ארצה – ישר ליגור.

    בקיץ תרצ"ה (1935) הגעתי ליגור וחיי נמשכים בה בשרשרת ארוכה של היאבקות ואף לא מעט אכזבות קשות. עברו עלי חבלי קליטה קשים, בייחוד בעבודה. עבדתי בבניין, במחצבה, ולבסוף נקלטתי ב"לגין"… יש לי רושם כי נקלטתי כאן טוב ואני מוצא סיפוק רב בעבודתי. יגור היתה לביתי ואני חי ונושם בה במלוא ישותי. שמח בשמחתה ומצטער על כישלונותיה…

    חצי שנה לאחר בואי ארצה התחילו המאורעות וחברים רבים סופחו ל"הגנה". אני עמדתי מהצד וזה הכאיב לי מאוד. לכן היה לי כיום חג היום שבו צורפתי לקבוצת אימונים ב"הגנה", מאז הרגשתי קרקע מוצקה מתחת לרגלי.

    – – –

    בשמחה ובסיפוק רב הנני מציין את יום שיחרור המעפילים מעתלית, ובאיזו חדוות אחים קיבלנו אותם אז ביגור. הייתכן שלא להזכיר את "השבת השחורה" ואת המאבק המר בו עמדנו כציבור, במיוחד החברות. גם הנוער והילדים השתתפו במאבק, ובנִי חיים, אז בן 16, נפצע בעמדו בשער המשק. זאת היתה עמידה יפה וגאה של יגור.

    ברטט של שמחה שאין לבטאה אזכור את ליל 29 לנובמבר 1947, שבו האו"ם החליט על הקמת המדינה. זכורני שהציבור קם ספונטנית מהמיטות באמצע הלילה, התכנס בחדר האוכל, הוגש יין והתלקחה הורה סוערת. למחרת באו מאורעות הדמים, כתובות האבל בעיתונים, המאבק עם האנגלים ועם הכנופיות הערביות.

    אז גם התחיל אסוני האישי הגדול – כהו עיני מראות…

    – – –

    האפופיאה של מלחמת השחרור ותקומת המדינה… ואני בורג קטן במאבק הזה. עוד הספקתי להשתתף בפעולה במשלט תל-חנן, ולהיות בין אלה המקבלים שם את העולים בשמחה…

    ביום חשבון-נפש וסיכום בערוב יומי – למרות האכזבות – עולה כמבשרת עבורי האימרה הידועה: "זאת היא הדרך – בה ללכת, ללכת עד תום". (שיר של רחל)

    א. ברד

    יומן יגור, 20.7.1962