11.6.12
מעט על סבא, וקצת על סבתא.
חדר החולים הוא ביתן קטן שגגו מקומר – מאלה שהשאירו פה הבריטים. ניצב מעברו השני של הוואדי. אחר כך צצה מאחוריו גבעת המכוורת – אף זאת משכבר הימים. סבא שוכב עכשיו בחדר החולים.
אדם קשיש וסיגריה בידו, קומתו ממוצעת, כפוף מעט, הליכותיו מתונות, שיעוליו מרובים מדיבורו. מכנסיו האפורים שהתיישנו לא נטוו ולא נתפרו במחוזותינו. בחורף מצטרף ז'קט. כשייסע לכפר-חסידים "לעסקים" –יחבוש את המגבעת השמורה בארון. (מגירה שלמה של "עניבות" גיליתי בארון הבגדים של סבתא, כשסבא כבר הסתלק ממקומותינו).
מסיפורי הגדולים ממני במשפחה אני יודעת שסבא לא ויתר, לא השלים עם המשבצת שהוקצתה להורי החברים – "הזקנים". מעבר למילוי חובות היום-יום בעבודה חלקית בקיבוץ – המשיך לפעול ולחפש דרכים, בעצם – להיאבק על שליטה במהלך חייו. היה עושה דרכו אל כפר-חסידים הסמוך (התפאורה התואמת ביותר לייצוג העולם שנטש שם, מעבר לים) והיה קונה ומוכר זוטות, יוצא ובא, טורח ועסוק בהבאת גאולה קטנה – לבנו היחיד, לנכדיו… אולי כהרגלו שם, כשסחר בתבואה בין עיירות וכפרים באוקראינה הרחוקה.
סבא הוא אהוב הנפש השלם ביותר שלי. זכרון הזמן במחיצתו הוא זכרון זמן של טוב.
סבא עסוק בדברים: בבקבוקי הזכוכית הגדולים, חבוקים במקלעות נצרים הוא עושה יין (חמוץ!!!!), בצהריים הוא יושב בצריף הזקנים למרק עוף הצהריים, וכשאני לידו הוא מסביר לי בשקט, במתינות, מדוע צועק ברנקין הזקן. לעתים מביא אוכל לסבתא, לעתים תרופות. עומד בתור לחלוקת הסיגריות ב"מחסן להספקה קטנה".
בערב הוא הולך לסגור ממטרות על הדשא. (חמישה דשאים גדולים המה במשקנו, והם אסורים עלינו כנרות חנוכה, רק אנשי הנוי צועדים עליהם – סוגרים ופותחים ממטרות). הוא מניח תפילין ומתעטף ברצועות המוזרות הללו פעם ביום. בצריף, עם הזקנים האחרים, הוא קורא את התפילות מן הספר, אך אינו מרים קול ואינו מתנועע כלולב.
סבא מקשיב לי תמיד ועונה ברצינות ובקצרה על שאלותי. הוא מדבר איתנו עברית מכאן, לא בעברית המצחיקה של סבתא.
קולו הצרוד ונשימתו הכבדה הם בשבילי מסימני ההיכר של סבאים, שערו המאפיר סביב קרחתו, זקנו הקצר, הקמטים החרושים בפניו השזופים, ואפילו תכלת עיניו המתגלה אך לעתים רחוקות מתוך צללי עיניו – כל אלו הם מיקשה אחת אהובה מאוד ושמה "סבא".
סבתא שונה מאד. פניה רחבות, בהירות, עיניה כהות, חיוכה רחב .
ב"חדר" שלה ושל סבא – מעשי רקמתה של סבתא: על כיסוי המיטה, על השולחן, מתחת לצנצנת הפרחים הניצבת עליו תמיד.
רק בהיכנסה אל הבית נחשפת לעיתים צמת שערה הלבן כשלג. כשהיא מסירה מעל ראשה את כיסוי הראש המיוחד לה: מטפחת ועליה מגבת.
בכיסוי ייחודי זה ניסתה להגן על עצמה מן השמש הלוהטת. כיסוי זה גם העניק לה את שמה בפולקלור היגורי : "סבתא-מגבת". היא כבדה מאוד ורגליה חלשות. גם בעזרת המקל היא צועדת לאט ומעט.
היא מרבה לדבר. לעיתים – לצעוק.
אם סבא נע בעולם לאורך – סבתא צועדת לרוחב. עסוקה בלחימה מתמדת מול כל "השכנים" – המשלחים בה בזדון ליבם גלי צחנה מכוונת, מבקשים לכלותה. "צ'אט" היא קוראת לזה, ומחזירה להם בצעקות וקללות אל מעבר לקיר. איש אינו רוצה לגור לידה
אך כשאנו, הנכדים, בד' אמותיה, שמחתה גולשת על גדותיה – צוחקת, ממציאה לנו שמות חיבה מצחיקים, מדברת –מספרת… היא שמחה בנו כל כך. מחפשת כל דרך לפנקנו, לשוחח כמעט אי אפשר – קשה להבין את ז'רגון האידיש ועברית המשובש שלה. אך היא בכל זאת מרבה לדבר אלינו, לשמוח בנו… בסוף אהבתה מתנקזת ל"חצילים" או "לחם מטוגן" שאותם היא מטגנת לנו, טבולים בביצה, במחבת האמאייל המנומרת לבן, בתוך שפע מרגרינה קוצפת, על-גבי הפלטה החשמלית. ביצים, חלב, מרגרינה – היא נאבקת להביאם אל "החדר", כדי שתוכל להכין את מטעמיה לנכדים.
טעים יותר כשהיא עושה "לחם מטוגן" – פרוסות חלה עבות, רוויות חלב וביצה, שבתום דקות ארוכות מאוד בים המרגרינה הקוצף במחבת, הושלם בהן הכשף והן מוצאות לצלחת זהובות-פריכות. סבתא למדה כנראה לארגן את פעולותיה תוך ישיבה, מכיון שהליכה, ואפילו קימה היו בגדר מבצע קשה. (ספק אם ממש הבנתי את גודל הקושי בזמנו).
סבא מדבר עם סבתא יידיש. קצר וכבוש. אינם מרבים לשוחח.
כל זה מתפרט רק במבט לאחור.
סבא וסבתא הפכו כבר מזמן לשני לוחות אבן בהירים, שורה שתיים הוא – שורה חמש היא. נחים בצל חורשת האורנים הנוגעת ממש בבהונות הכרמל. (סבתא נפטרה שנים אחדות לאחר סבא).
היום אני מבינה מעט יותר כמה בודדים היו שניהם בתוך הארץ הזרה, בכפר הזה המכונה 'קיבוץ'. מין עוף מוזר, קרוע בין חלום ומציאות, כשה"שטעייטל" שממנה ביקש להרחיק – טבועה ברקמת בשרו.
נדמה לי שככל בני דורם – הם לא היו מפונקים כמונו, לא "בעלי זכויות".
הם, כשאר "הזקנים", עשו את מלאכת השרידה האישית כמיטב יכולתם הדלה. קוצר היד, האכזבות – היו בגוף חייהם, מרכיב הכרחי וברור מאליו. רק סבתא, בשגיונותיה, היתה מן הבודדים שצעקו ובעטו במצוקתם. ובכך נבדלה מן העדה ושכנה לה בבדידות מזהרת בעצם, במדור ה"קצת-קוקו".
{ במחשבה נוספת: דומה שאבא-סבא ולטר, לקח מסבתא את הקו המרדני שלו – זה שאיתו היגלה את עצמו אל המפלגה הקומוניסטית (רחמנא ליצלן – באותם ימים זה היה שווה-ערך להמרת דת אצל יהודים דתיים).
ודומה גם שטרם הסתיימה דרכה של תכונה זו בקרב בני שבטנו.}
פרורי המשך – סביב מותו של סבא
"אבא אצל סבא. סבא חולה" – דברי אמא המסבירה את היעדרו של אבא מה"חדר", משעות הבילוי המשותף
"קשה לסבא לנשום – ריאותיו סתומות. הוא עישן יותר מדי" – – סבתא ודמעה בעינה קוראת בספרון הקטן…
כל המשפחה יחד בחדרון הקטן, גם שני אחי הגדולים…
בחדר החולים, אצל סבא: סבא יושב על מיטתו – כפוף מאוד. אינו מדבר, רק נאנח מדי פעם… מרבה להשתעל… חוסר-אונים בעמידתו לרגע, חזהו שקוע ובטנו מובלטת.
אני נרתעת! דוחה את חוסר האונים הזה. לדידי שמור לסבא אך תפקיד אחד:
תפקיד המבוגר האחראי, הנוטה-חסד, מקור ביטחון ואהבה.
החמלה הנתונה לגוזל בן יומו שנפל מן הקן, או לגור כלבים פגוע – נמנעת מן הסב האהוב הסובל. האם זו מידת הבוסר בנפשי – עמדת התינוק – אני וצרכי ואפסי עוד? האם קושי בקבלת המציאות? ללא ספק תפיסה אגוצנטרית קיצונית.
– – – –
בחדר ההורים כבר זמן מה קצת אחרת: אבא ישן אצל סבא. כולם רציניים נורא. "סבא חולה" – הכותרת מתהלכת באוויר. אך בתוך העכשיו הצפוף, שבו אני נסחפת מרגע לרגע – איני קולטת את משמעות הדברים.
סבל הימים האחרונים, הלווייה – כל אלו נחסכו ממני על-ידי הורי בשל גילי הצעיר. איני מודעת למאבקו של סבא, לייסורי נשימותיו האחרונות.
– – – – –
צהריים בקומה העליונה, בבית הילדים שלי הצופה על הוואדי. כולם כבר כאן, מחכים לארוחת הצהריים. יושבים סביב השולחנות, ושיחת הרבים קולחת, גם שערוריה טרייה יש, העוברת בלחישה לוהטת: "מיכה אמר שטוב שסבא שלה מת…" וחוזרת ונלחשת שוב ושוב.
מעט במאוחר אני קולטת כי מדובר בסבא שלי – בסבא בנימין ולטר שלי…
פרץ מעורב של רגשות מידפק על דפנותי בדרכו חוצה… תערובת מוזרה של עצב, כעס, עלבון קדוש… התגבשות התמונה המלאה איטית מאוד.
"היה חולה מאוד-אחר-כך מת" – הרצף הזה כבר מוכר מסיפורים – במציאות, באגדות. בסיפורי הקיבוץ. עדיין אין זה נקשר ממש לסבא… אך בתיקרת ההכרה הידיעה כבר מארגנת את מפת המציאות. בינתיים זה יחכה… מרגע שהוכנס מותו של סבא לקרב העלבונות של מיכה נגדי – אני על הבמה והקהל עוקב – עלי לבצע את חלקי במחזה: לבכות? להרביץ? לקלל? להתכנס?
בערב, סיפר לי אבא שסבא בנימין כבר לא יחזור אלינו, סיפר ברכות, בעיגול הפינות.
קשה לי לקלוט את האין המוחלט הזה. עוד במחלתו התמוסס הגעגוע והותך אל "הבנת המצב": לא הולכים לסבים!
עכשיו, כשאבא דיבר והעצב היה כבר מותר וגלוי – נמתח קו מדגיש מתחת להבנת המצב. עכשיו התעצם פתאום הגעגוע לסבא – – – עצוב ומר שהה לזמן מה – – – אחר כך נסגרה דלת כבדה וסבא לא היה עוד במציאות. רק מדי פעם, לרגע קט, חזרו פניו, קולו… מראה דמותו, זכרונות מעשיו, אף החמלה תפסה את מקומה בדיעבד.
