אריה מדלינגר
אריה מדלינגר נולד ב-11.10.1935 להוריו ארתור ורוזה מדלינגר בקרקוב, פולין. אריה נחשב כילד שובב, וכשהיה בן ארבע פרצה מלחמת העולם השנייה.
אביו, ארתור, נלקח ביום בהיר אחד ב-1941 מביתו, הוסגר לידי הגרמנים ומאז לא שמעו ממנו עוד. רוזה, אמו של אריה, דאגה לתעודות זהות פולניות מזויפות. בחסות התעודות, המראה והמבטא הפולניים חיו אריה ואמו בקרב הפולנים הקתוליים בוורשה. לפרנסתם הם מכרו לבתי מרזח יי"ש שהופק מתפוחי אדמה. כילד פולני מחוץ לגטו ראה אריה בפסח 1943 את השמיים האדומים ולשונות האש העולים מעל לחומות, בעת שפרץ מרד גטו וורשה.
לקראת סוף המלחמה גרשו הגרמנים את תושבי וורשה, ואריה ואמו הלכו כ-180 ק"מ ברגל עד שהגיעו לעיר קילצה. שם חלתה אמו של אריה בטיפוס הבטן. היא נפטרה ונקברה כקתולית. כשלושה שבועות לאחר מכן הגיעו הרוסים לעיר והמלחמה נגמרה.
אריה הועבר לבית יתומים של הבונד בעיר חוז'וב. שם למד לראשונה בחייו בבית ספר. שם גם שמע על "פלסטינה", הארץ שגרים בה רק יהודים. חביבה, מאנשי תנועת "דרור" שדאגו לעלייתם של נערים לארץ, חששה לקחת את אריה איתה מפאת גילו הצעיר. אך אריה לא ויתר, הוא צרר את חפציו המעטים בחבילה קטנה, השליך אותה מהחלון והמתין לה בחוץ. לחביבה לא נותרה ברירה, היא לקחה אותו איתה למסע לארץ ישראל והוא היה לבן טיפוחיה מאז.
התחנה הראשונה הייתה העיר הגרמנית לייפהיים, במקום מסודר של הג'וינט. שם שמע אריה לראשונה על הקיבוץ. לאחר מכן המשיכה הקבוצה לצ'כיה ולצרפת. באפריל 1946 עלו על אוניית "שמפליון" כקבוצה הראשונה במסגרת עליית הנוער לאחר מלחמת העולם השנייה, שהגיעה לארץ באופן חוקי.
במאי הגיעה הקבוצה ליגור וזכתה לקבלת פנים חמה ומרגשת. אריה קיבל מורה מיוחד לעברית – חיים טהרלב ז"ל, ואת שנת הלימודים הבאה הוא החל כתלמיד כיתה ה' מן המניין. הוא המשיך בלימודיו עד כיתה י"ב, התקבל לחברות בקיבוץ יגור ושרת בצה"ל כקצין.
לאחר השחרור עבד אריה בפלחה מספר שנים, עד שהחליט שהוא רוצה ללמוד הנדסה בטכניון. היה עליו לדאוג למימון הלימודים בעצמו, לעשות תעודת בגרות ולעבור את מבחני הכניסה לטכניון. למרות שהיה מבוגר יותר ממרבית הסטודנטים, צלח אריה את כל הקשיים והחל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון ב-1968.
בשנת 1970 נישא אריה לאביבה, ובשנת 1972 סיים את לימודיו והחל לעבוד בלגין. לאחר מכן עבד 15 שנים במפעל מילובר. בשנת 1993 החל אריה לעבוד בחברת ע.צ. תעשיות ושם עבד עד יומו האחרון.
בשנת 1997 חזר אריה לפולין, כדי להביא את עצמות אמו לקבורה בישראל. לאחר מכשולים רבים עלה הדבר בידו והיא נקברה שוב, הפעם כיהודיה, בבית העלמין בקיבוץ יגור.
אריה היה איש אכפתי ובעל עקרונות, ולא פעם יצא להילחם על הדברים שהוא האמין בהם. המדינה והקיבוץ היו מאד חשובים עבורו והוא מילא מספר תפקידים ציבוריים. הוא אהב ודאג למשפחתו ולידידיו ותמיד טרח להתעדכן, להקשיב ולעזור כפי יכולתו.
ביום השואה בשנת 2009 נקרא אריה לספר את סיפורו והוא מאד התרגש וריגש אנשים רבים.
ביום רביעי בערב ליבו הרחב והחזק של אריה בגד בו והוא הלך לעולמו.
אריה הניח אחריו רעיה – אביבה, 4 ילדים – נחום, נעם, שושן וניב ושבעה נכדים – ליעם, קורן, לירי, נווה, יהל, שקד ונעמה.
