אריה מיכאלי

05/05/1914 - 11/08/2003

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט' אייר התרע"ד

תאריך פטירה: י"ג אב התשס"ג

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: קלוסובה

עבודה: לגין, נשר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בנים ובנות: חיים מיכאלי

אריה מיכאלי

אריה נולד ב-5.5.1914 בעיירה רובנה שבפולין (אוקראינה של היום), השני מבין חמישה הילדים שנולדו להוריו חיה ואליעזר. אביו נפטר בגיל צעיר והאם גידלה את הילדים בכוחות עצמה למצוות ומעשים טובים. אריה למד בבית-ספר עממי, ואחרי כן רכש השכלה מקצועית – נגרות.
בבחרותו הצטרף לקיבוץ ההכשרה "קלוסובה", ובשנת 1933 עלה ארצה והצטרף כחבר לקיבוץ יגור. בשנת 1934, כשהמשק והפלוגה התאחדו, נשלחה קבוצת חברים ואריה ביניהם לעבודת חוץ בבית-החרושת למלט "נשר". שם עבד והתמיד במשך 45 שנים ברציפות, עד צאתו לגמלאות בשנת 1979. לאחר פרישתו מ"נשר" החל לעבוד ב"לגין", במחסן לכלי העבודה, והמשיך שם עד הגיעו לגיל 82.
בשנת 1939 פגש את אביגיל ריינס, שזה עתה עלתה ארצה בעלייה הבלתי-ליגאלית והגיעה ליגור. יחד הקימו משפחה, ובשנת 1943 נולד בנם יחידם חיים. ב-1963 נתאלמן אריה מאביגיל וחי לבדו מספר שנים. אחרי כן הכיר את פנינה. הם נישאו בשנת 1967 והקימו משפחה חמה ואוהבת לשבט המיכאלים המתרחב ולכל המשפחה ברחבי הארץ. בסתו 1990 נפטרה פנינה בפתאומיות מעקיצת דבורה ואריה התאלמן שנית.
בשנת 1936 הביא אריה ליגור את אימו חיה ואת אחיו הצעיר אליעזר. אימו חיה ביגור כ"הורה" שנים רבות. בשנת 1952 אסף ליגור את אחותו טוניה ומשפחתה הקטנה שעלו ארצה מצרפת. הם שהו ביגור עד שהסתדרו במקום אחר.
אריה היה איש משפחה למופת ואיש עבודה למופת. ישר, אמין, שקט. תמיד רוחו טובה עליו. יודע ספר ומכיר מקרוב את עולם האמונה. אריה ניגן במנדולינה ובבסון. שר וניגן אצל יהודה שרת. היה אספן בולים, בשלן ורוקח מרקחות ויינות. כל השנים טיפח גינת נוי. הוא היה בעל תפיסת עולם פוליטית מוצקה. חבר בצוות המייסד של מועדון המבוגרים של ימי א'. הכיר וליווה את משפחתו הקרובה המתרחבת – חמישה נכדים ותשעה נינים.
במהלך השנים תש כוחו והוא עבר להתגורר בבית-אחווה, שם זכה ליחס מעולה וטיפול מסור מכל הצוות.
בשנים האחרונות נחלשו זכרונו וגופו. בחודשים האחרונים חלה התדרדרות מהירה במצבו. ביום שני, י"ג באב תשס"ג 11 באוגוסט 2003, הלך לעולמו והוא בן 89.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • הרהורים לאחר מותו של סבא

    – – –

    מנקודת ראותי סבא היה בעל תפיסת עולם מוצקה, סדורה ומאורגנת היטב. הערך העליון הוא העבודה, שאין קדושה ממנה, והיא הכוח שמניע את החיים. לאורך כל שנות ילדותנו עבד במשמרות כפועל ייצור בנשר. כמעט כל שבת, כשהיינו באים לבקר ביגור, היה עובד, פעם בלילה ופעם ביום. עד כמה שאני יודעת מעולם לא חשב לבטל משמרת כי הנכדים באים, וגם אנו מצידנו לא ראינו שום דבר מוזר בכך שסבא עובד כמעט כל שבת. הבנו וקיבלנו שככה צריך ואלו החיים. סבא סיים את העבודה בנשר בגיל 65, אך המשיך לעבוד יום-יום, בהתחלה בלגין ואחר-כך באגרטל… כשבגרנו, אנו הנכדים, היינו לפעמים מחייכים נוכח יחסו המקודש של סבא לעבודה…

    אל הקיבוץ התייחס בהערצה, במסירות ובנאמנות רבה. מעולם לא שמעתי ממנו ביקורת על יגור… היה מתאר בפנינו את נפלאות הקיבוץ הגדול יגור…

    ואחרונה חביבה – המפלגה. סבא האמין לאורך כל חייו בצדקתה המוכחת והיחידה של מפלגת העבודה. איש מפא"י היה ואיש מפא"י נשאר, גם אחרי שמפא"י כבר לא היתה קיימת.

    …אולי אני עושה עוול לסבי כאשר אני מתארת את תפיסת עולמו ככה תמימה… אני מודה שמשהו מאותה תפיסת עולם תמימה נצרב בתוכי…

    תודה לך סבא על כל מה שנתת לי בלי מלים, אלא בדוגמא אישית ובמעשים.

    האם קיימים עוד אנשים כה מסורים?

    נטע מיכאלי, נכדתו

    [יומן יגור, 12.9.2003]

  • שיחה עם רעייתי

    רציתי לשוחח עמך, רעייתי. אך אבוי לי, שיחתי הפכה מונולוג – את אינך משתתפת עוד בשיחה. חיץ גדול ועבה קם בינינו וקולך אינו נשמע. ואני הן כה אהבתי את שיחותינו! מה נעים היה לי לשמוע את קולך, את הבעת דעותיך המלאות פקחות, את עצתך הנבונה!

    ועתה – מה נשאר לי? – דבר אל הקיר!… – אהה, אביגיל, מה עוללת לי, כי הלכת ממני ונטלת איתך חלק גדול מחיי?! ידעתי, כי בבוא המלאך ליטול את נשמתך הטהורה – היית בלי הכרה. ואני מאמין, כי אילו היית בהכרה היית עושה מאמץ על-אנושי שלא ללכת ממני, לפחות מבלי להיפרד ממני – ובפרט מבנך יחידך, שיקר לך מחייך.

    חושב אני על שיחותינו הנעימות על כל מיני בעיות ועניינים. זוכר איך קרנו פניך בשוחחנו על משפחתך, משפחת ריינס המכובדת והמפורסמת. או למשל על חייו והתפתחותו של בננו היקר… על נושאים אלה יכולת לשמוע ולדבר בלי סוף, ובדברך היה סומק קל מכסה את פניך החיוורים, בדרך כלל, ועוד הרבה זמן אחרי השיחה היית כולך נרגשת. מה טוב היה להסתכל בך בשעות אלו!

    כן, כל זה היה ואיננו עוד! ריקנות, ריקנות גדולה סביבי. גדול הכאב. חושש אני, אביגיל, שהזמן יעשה את שלו – והרי מוכרחים להמשיך ולחיות איך שהוא.

    שלום לעפרך רעייתי.

    אריה

    [בחוברת לזכרה של אביגיל]