אריה שמעונוביץ

סבא נפטר לפני שלוש שנים.

לפעמים נראה שקל לשכוח או צריך לשכוח, אבל גיליתי… שהרבה יותר קל לא לשכוח…

יש בי ביטחון שהדמות שלו היתה כל-כך חזקה, שההשראה שלה והחיים נשארים איתנו. אפילו אנחנו שקועים בחיים, מבלי לשים לב לפעמים, היא איתנו, מלווה אותנו, נמצאת בתוכנו…

לפעמים מדהים לחשוב עד כמה הוא היה חלק מהמקום. לא רק חלק פיזי אלא ממש משהו פיוטי בדרך שהוא חי כאן, ביגור. בציורים, בידיעה שהוא ישב מול הבד בחוץ וקיבל תחושות מהמקום; בכתיבה שלו, שהיתה ממש פיוטית והתרפקה על העברית. בטיולים שלו שתמיד היו מסע של גילויים, וההתבוננות על הכל: על האנשים, על ישראל, ועל סבתא במיוחד.

הביקורת העצמית שלו היתה אולי זו שהיוותה לנו קושי לפעמים להתקרב אליו, ורק מהסיבה שהיה לו קשה לפעמים לקבל את עצמו.

חשבון נפש תמידי.

משונה איך נקלטות תמונות מסויימות שאפילו אין מודעות לסיבה לכך, תמונות שמיד יוצרות תחושות של קירבה, כמו שהיה שר ניגון חסידי, מסתכל או מדבר עם אנשים. רק בזמן האחרון פתאום גם הבנתי איך החסידות והאמונה היו ממש חלק ממנו, חלק שספג עוד בבית, אולי אפילו מבלי להרגיש.

אני חושבת שאת האמונה שלו הבנתי בזמן שהיה חולה. פתאום היה כל-כך רגיש ונולד בו משהו חזק, אפילו חזק ממנו, שאיפשר לו לתת לנו להיות איתו…. וזה באמת היה קשה, כי פתאום הוטחה בנו הידיעה עד כמה בלעדיו הכל אחרת וכמה איתו הכל היה מלא…

לגבַּי, הוא פשוט נמצא, ממש, לא רק בתוכנו, גם מסביב. כי זה לא יכול להיות שמבע עיניו, הדיבור, הניגון, הכתובים – כל מה שהיה אין לו קיום, כי אז מעולם לא היה לו. לכן הכל חי איתי ואיתנו, וצריך לנסות לגדל את האהבה גם לעצמנו.

אני בטוחה שאיכשהו הוא שומר עלינו.

יתברך שמו.

הנכדה – גלית.

– – –

היינו שכנים 17 שנה. אבל היינו לא רק שכנים אלא גם ידידים טובים; כמו משפחה אחת. אריה ועמליה היו לי להורים מאמצים. הוא היה אבא טוב, שנתן הרבה חום ואהבה לי ולכל משפחתי.

אריה היה עקשן גדול… הוא היה אדם גאה ורצה להיראות יפה, והתלבש בטעם רב. הוא היה מעורה בחיי יגור והתעניין בענייני המדינה ובפוליטיקה…. הוא תרם הרבה ליגור וגם ללגין, אבל יותר מזה הוא היה מסור למשפחתו…

אריה יחסר לי ולבני משפחתי מאוד…

עם הסתלקותו אבד לנו אדם יקר, שהעניק לנו אהבה חמה וחברות אמיתית.

שרה ורדי

יומן יגור ליום השלושים

5.10.1984

תמיד היו לי שני סבים ושתי סבתות, וזה היה מושלם. כל-כך משפחה. פתאום, כשדברים נגמרים, מרגישים כמה זה כל-כך קרוב וכמה זה נורא. מתחילים חיים חדשים עם חלק חסר…

סבא זה חלק שמהווה את המקור שבי, שממנו עכשיו אני צומחת ומבינה, ועכשיו אני מרגישה בודדה יותר…

החלק שבי, המהווה כיום את הגרעין, הושפע רבות מאישיותו וקרינת החיים החזקה כל-כך שהוא הקרין סביבו. כל-כך הרבה שלווה ורגשות שהיו טמונים רק בהסתכלות בו, בהסתכלות על סבא שיושב על הכורסה וחושב וחושב ונזכר, ופתאום שר באידיש כל-כך יפה, בגעגועים הביתה, וחיוך נהדר שמקבל את הדברים כמות שהם, כי אין ברירה.

היינו הולכים לטיולים נהדרים בלי סוף, וכשהם נפסקו ידעתי שמשהו נגמר.

אפשר היה לראות בו משהו קשה בפנים, בהסתגרות השקטה… משהו שכיסה על רגישות ופגיעות שסוככה על עצמה בחומה של נוקשות. אני שמחה שלפעמים הוא הצליח להוציא קצת מתוכו בציורים ובשירים ובדיבורים.

משונה לסכם דברים או להביע במילים דברים שחדרו ונספגו במשך כל-כך הרבה שנים. אני רק יודעת שהעוצמה שלו מורגשת עדיין ושורה עימנו, וכל הזמן קיימת ההרגשה הקשה שהוא עדיין נמצא. הוא בתוכנו.

אני חושבת שסבתא וסבא היוו את המשפט "עזה כמוות אהבה". . .

גלית הנכדה

יומן ליום השלושים

5.10.1984

מיליצ'יץ עיירתי – עיירה קטנטונת, בת מאה משפחות בסך הכל, בין ביאליסטוק ובריסק דליטא – דומה היתה לכל העיירות הקטנות בגלות פולין, ובכל זאת חושבני (בוודאי נדמה כך לרבים כאשר הם שוקעים בזיכרונות על עיירתם) שהיה בה משהו מיוחד. היתה זו עיירה נקיה, ואפילו בזמן הפשרת השלגים לא היה בוץ כמו במקומות רבים בעונה זו, כי כל העיירה נבנתה על חולות, בתוך יער של אורנים. האקלים היה על כן מצויין, ובעונת הקייט וגם לאחריה נהרו לעיירתנו קייטנים ומבריאים מכל פולין… בארבעת הרחובות "הראשיים" האוכלוסיה היתה יהודית, ורק בשולי העיירה גרו הנוצרים.

קטנה היתה העיירה, כאמור, אבל דומה ששום דבר לא חסר והכל היה בה: בית כנסת יפה, כל מיני מוסדות צדקה ואפילו בנק עממי לעזרה הדדית. אמנם בית-ספר יהודי לא היה לנו, כי יהודי העיירה הסתפקו במשך דורות ב"חדר" המסורתי, בו היו לומדים הילדים מבוקר עד ערב. כמובן שהיו גם הפסקות בלימודים, כי הרי היינו צריכים לעזור לאשתו של הרבי בעבודות-בית שונות וגם בשליחויות בענייני תגרנות ו"מסחר", דבר שהיה בסמכותה הבלעדית של אשת הרבי… למזלנו עמד לנו אקלימה המפורסם של עיירתנו ובין המחלימים נמצא מורה טוב לעברית, ואנחנו, קבוצה די גדולה יחסית, עזבנו את ה"חדר" והתחלנו ללמוד עברית, וגם בפעילות ציונית בשטחים שונים שלחנו את ידינו. הקימונו ספריה עברית (ספריה באידיש היתה קיימת מזמן…). אגב, בהקמת הספריה עזר לנו רבות בנו של הרב דמתא, אחיה של חברתנו רבקה תמרית…

עמדה אז לפנינו הבעיה איך לקיים את הספריה, ולשם כך הצגנו "הצגות" והפכנו להיות שחקנים. הואיל וה"קהל" התיאטרוני שלנו היה קטן ביותר, וכלל בעיקר את המבריאים, הרי שיכולנו להציג רק בקיץ, וכמו כן רק הצגה אחת של כל מחזה… זכורני: המחזה הראשון שלנו היה "החוטפים", אותו מצאנו בכתב-עת "צפרירים" ותרגמנוהו מעברית ליידיש. את השירים לימד אותנו החזן, שהיה עימנו ביחסים טובים, כי אחדים מאיתנו עזרו לו ב"ימים הנוראים" כ"משוררים"…

באותם הזמנים התחלנו כבר לצאת להכשרה. בסביבתנו היו שלוש פלוגות הכשרה של הקיבוץ "שחריה" והצטרפתי לקיבוץ, שם עבדנו בחקלאות ובמנסרות. מסיבות אישיות נאלצתי אחרי שנתיים להפסיק את קשרי עם "החלוץ" וקיבוץ ההכשרה.

בתחילת שנות ה-30, לאחר שהתחתנתי, היגרנו לארגנטינה, אותה ראינו כתחנת-מעבר זמנית לארץ-ישראל. נתמשכו הימים, נולדו הילדים… ואנחנו כאילו על המזוודות ישבנו וכל שנה חשבנו הנה, נחסל את העניינים ונעלה.

אחרי 23 שנים נתגשם חלומנו. ביגור יש לנו משפחה ענפה ובחרנו במשק זה כביתנו.

אריה שמעונוביץ

ספר יגור, עמ' 303