אשר גל
אשר נולד ב-13.2.1909 באודסה שברוסיה, בן לחנה ואריה קיפרצ'נסקי במשפחה בת שבע נפשות. היה הילד האמצעי, אח לשלוש בנות (ביניהן סוניה רוזן) ואח.
בילדותו נדדה המשפחה בעקבות עסקיו של האב שהיה סוחר. בזיכרונותיו סיפר: "הייתי ילד שקט וסקרן." אביו שהיה חילוני שלח אותו ללמוד בבית ספר לא יהודי ואת חינוכו היהודי השלים בבית אצל מורה פרטי.
בהיותו בן חמש פרצה מלחמת העולם הראשונה. אביו גויס לצבא הרוסי והאם נותרה עם חמישה ילדים לבדה, ובעקבות כך סבלה חרפת רעב וקור.
ב-1917 כשהתגוררו בקישינייב פרצה המהפכה הרוסית. בעיר היה מצב קשה. בזיכרונותיו סיפר כי בהיותו בן שמונה נערך בעיר פוגרום וקצינים שיכורים פרצו לבית המשפחה ודקרו את האם.
ב-1927 נפטרה האם ממחלת הסרטן ואשר זכר זאת כאירוע שהשפיע מאד על חייו.
בגיל 18 נרשם לאוניברסיטה בעיר יאסי ושם למד היסטוריה במשך שלוש שנים. בהמשך התגייס לצבא הרומני כחייל בשירות חובה.
לאחר סיום שירותו בצבא יצא להכשרה של תנועת "פועלי ציון" שמרכזה היה בעיר צ'רנוביץ. את חינוכו החקלאי קיבל בתעשיית תולעי המשי, יצור יין ביקב וחטיבת עצים. תוך כדי העבודה בהכשרה, התגבשה קבוצת החלוצים שהכינה עצמה לעלייה. באותה עת, בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון, התגברה האנטישמיות ברחוב וחיי היהודים הפכו קשים. לאחר שנתיים בהכשרה, בפברואר 1938, החל מסעו לארץ עם "אשתו" הפיקטיבית באוניית המשא "צדיה". מחיפה ברכבת העמק הגיע לבית דודו בכפר יהושע ומשם לקיבוץ יגור.
ביגור נקלט בעבודה ברפת, יותר מאוחר עבר לעבוד בשדה. בד בבד הצטרף ל"הגנה" ובהמשך היה לנוטר. כחבר קיבוץ וחבר ב"הגנה" הצטרף למבצעים של הקמת ישובים ב"חומה ומגדל", כך השתתף בהקמת רמת השופט, בית אורן ויחיעם.
ב-1940 לאחר פציעה מהפצצת האיטלקים בנמל חיפה, התנדב להיות חייל בצבא האנגלי.
בהיותו בן שלושים וחמש, לאחר שחרורו מהצבא הבריטי חזר ליגור. בהמשך הכיר את שושנה יופה ולאחר תקופה קצרה הם נישאו ועברו לגור בצריף משפחה. גם לאחר נישואיו המשיך להיות שותף למאמץ הביטחוני ביגור ובארץ. יחד עם חברי יגור האחרים נאסר ב"שבת השחורה" וישב ברפיח. כמו כן היה שותף לפעולות ההעפלה של הפלמ"ח.
לאחר סיום מלחמת השחרור שב ליגור לתקופה קצרה, שבה הספיק לחרוש שדות של ישובים בנגב, ואז יצאה המשפחה לשליחות בצרפת במסגרת הסוכנות היהודית, המטרה – להביא ארצה עולים חדשים, פליטים ממלחמת העולם השנייה. לצד תפקידו כמנהל חווה חקלאית ששימשה מקום להכשרת העולים, נטל חלק בפעילות "המוסד" תחת פיקודו של משה כרמל.
בשנת 1956 כשפרצה מלחמת קדש, חזרו אשר ושושנה ליגור. מספר שנים לאחר מהן הצטרף אריה למשפחה והכניס בה אושר גדול.
אשר ושושנה המשיכו את חייהם ביגור. אשר עבד כמרכז אולפן ובפרדס. לאחר חיסול הענף המשיך לעבוד בלגין, בטובופלסט ובחדר האוכל. בגיל 92 יצא לפנסיה מאוחרת. בהיותה בת 77 נפטרה שושנה ז"ל.
כל חייו נלחם אשר לשמור על עצמאותו ואיכות חייו. כל בוקר יצא לצעידתו היומית ואחר כך קרא במחשב על הנעשה בעולם ובארץ. את הקשר עם אריה בנו ובני משפחתו שמר באופן קבוע דרך הסקייפ ועל ידי ביקורים בארץ ובארה"ב. כמו כן שמר על קשר חם עם אחייניותיו – חנה, אריאלה ועין-יה לבית רוזן.
אשר חי מאה ושש שנים. חיים מרתקים משולבים היטב באירועים היסטוריים בעולם ובהקמת מדינת ישראל. הותיר אחריו בן, אריה, שלושה נכדים ונינים.
