בוניה סנרסקי
בוניה נולדה בשנת 1922 בעיר שאוולי שבליטא, למשפחה בת עשר נפשות: שני הורים ושמונה ילדים. המשפחה הייתה משפחה מסורתית. בוניה למדה בבית ספר יהודי בליטא שש שנים ואחר-כך יצאה לעבוד בבית-חרושת לתעשיית חוטים. "היינו משפחה לא עשירה", היא סיפרה לנכדיה, "אבל התפרנסנו בכבוד ובבית היה לנו כל מה שביקשנו".
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא עבדה במחנות הצבאיים "שטוט האוף" ו"לגר ביירן". על התקופה בה כבשו הנאצים את עיר הולדתה, היא סיפרה כי באותו בוקר היא יצאה כרגיל לעבודה ומצאה את שערי המפעל נעולים. כשעתיים לאחר מכן התמלאו הרחובות בקלגסים הנאצים. לאחר שלושה שבועות כבר צופפו את כל היהודים בגיטו, ומי שלא נותרה לו דירה נורה ונרצח באכזריות.
בוניה, אחיה ואחיותיה הובלו למחנה ההשמדה אושוויץ ומשם לדכאו. היא ראתה הכל, חוותה את אימי המלחמה על בשרה, והמראות צרבו את זכרונה עד יומה האחרון.
עוד היא סיפרה על צעדת המוות מדכאו. חודש ימים הם צעדו כמעט בלי מזון ובלי מים. לפעמים נשים גרמניות היו עומדות בצידי הדרכים ודוחפות להן קצת אוכל.
על יומה האחרון במלחמה היא סיפרה ביומן יגור: "העמידו אותנו בסדר מופתי ואמרו לנו חכו עוד מעט באים לגמור אתכם. ואנחנו חיכינו. עברה שעה, עברו שעות, השומרים הליטאים והגרמנים כבר מזמן ברחו ואנחנו חיכינו לסופנו. בשעות אחר הצהריים נכנס טנק בשערי המחנה. היינו בטוחות שהוא בא להרוג אותנו, אבל הוא עצר ומתוכו יצא חייל אמריקאי שדיבר אלינו באנגלית, וכשראה שאנחנו לא מבינות עבר לדבר ביידיש. הוא אמר: 'בנות אתן משוחררות, למה אתן מחכות'? אנחנו לא זזנו, פחדנו שטומנים לנו פח. זה היה במאי 1945".
לאחר המלחמה היא חזרה לרוסיה לחפש את בני משפחתה, אך לא מצאה איש (יותר מאוחר גילתה אחות ואח ששרדו את המלחמה). ברוסיה עבדה תחילה בבית חרושת לסיגריות. בזכות היותה פועלת מצטיינת זכתה בפרס סטכנוביץ'. באותם ימים זה היה פרס מאוד יוקרתי.
מיד לאחר המלחמה הכירה את יעקב סנרסקי והם נישאו. בשנת 1946 נולדה חיה, בתם הבכורה. בשביל בוניה, שעברה על בשרה גם את נסיונותיו של מנגלה, הייתה הולדת בתה הניצחון הגדול ביותר על הנאצים. כארבע שנים לאחר מכן נולדה בתה השנייה – עין-יה.
בשנת 1957, לאחר מבצע קדש, עלתה המשפחה ארצה ונקלטה ביגור. בחמש-עשרה השנים הראשונות עבדה במטבח התינוקות. לאחר מכן עבדה במועדון החברים עשרים ואחת שנים. בוניה נקלטה היטב בחברה ביגור.
לאורך שנים בוניה הדליקה את הנר בטקס יום הזיכרון לשואה ביגור. היא אמרה שאינה זוכרת תאריכים, אבל הם איתה כל הזמן.
בשנותיה האחרונות כבר לא הייתה בקו הבריאות אבל המשיכה לעבוד. העבודה הייתה בשבילה סם החיים. אבל סם החיים האמיתי של בוניה הייתה המשפחה שהקימה. זה היה אושרה הגדול. היא זכתה לגדל על ברכיה שתי בנות, שבעה נכדים ושמונה נינים. הם היו כל עולמה ושמחתה.
