בטי מורדקוביץ

21/01/1916 - 06/04/1980

בטי מורדקוביץ

בטי נולדה ב-1916 להוריה אברהם ולאה ריביקוב בעיר קישינייב. סיימה 10 שנות לימוד בבית ספר מקצועי בעיר זו. בכיתה ח' הצטרפה לתנועת הנוער של "פועלי ציון". משנת 1932, עם סיום לימודיה, נשלחה להכשרה מטעם התנועה בעיר צ'רנוביץ, שם שהתה כשנה וחצי. עם סיום ההכשרה חזרה לקישינייב ועבדה כמזכירה של "פועלי ציון" בעיר זו. בעבודתה זו הכירה את בעלה שורה ז"ל אתו עלתה לארץ בשנת 1935 והצטרפה ליגור. מראשית היותה במשק, היא קשורה לחינוך ולטיפול בילדים, ובמרוצת עבודתה היא מגדלת ומלווה מחזורים רבים של בני המשק. תקופה זו נמשכת ברציפות כ-25 שנים. בשנת 1969 היא מקבלת על עצמה את האחריות לחדרי החולים במשק. במסירות ובעבודה ללא קץ, היא הופכת מקום זה לבית מיוחד, בעל רמה, הנותן לחבר את הטיפול והחום הדרושים לו בתקופת חוליו.
מותו של שורה ז"ל, לפני כ-8 שנים, השאיר משקע בתוכה עליו היא אינה מתגברת עד יומה האחרון.
לפני כשנתיים, בהיותה בבית הקברות על קברו, נמצאה שוכבת מחוסרת הכרה. במצב קשה היא מובאת לבית החולים, בו מאובחנת אצלה פגיעה קשה במוח. בהמלצת הרופאים היא מוטסת לניתוח מוח בשוויץ, אצל אחד מגדולי המומחים בעולם. בכך נפתח מאבק עילאי להצלת חייה בו שותפים המשק, המשפחה וידידים רבים מבית ומחוץ. עם שובה מהניתוח, משותקת בחצי גוף וללא דיבור, מתחילה סידרת טיפולים לשיקומה. לאט לאט היא מתאוששת, שבה לחדרה ומתחילה לחזור לחיים רגילים. לפני כ-6 חדשים חלה הסתבכות במצבה ומאז לא חזרה לאיתנה עד יום מותה.
למשפחתה הייתה בטי יותר מאם. היא הייתה סמל של בית חם ואוהב, מסירות ללא לאות, כשהיא עושה זאת בשקט ובצניעות אופייניים לה. וכך תשאר דוגמא של אדם, הנותן את המרב ומבקש לעצמו את המעט.
אנו נפרדים היום מבטי בתקוה, שנוכל להמשיך לשמור את כוח העבודה, המסירות והבית החם להם הקדישה חייה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לבני המחזור

    לבני המחזור

    קשה מאוד לתאר את רגשותי ביום סיום מחזור זה, כי לגבי אין זה רק גמר מחזור וקבלת חברים חדשים למשק, אלא סיומה של תקופה ארוכה בחיינו המשותפים.

    התחלתי אתכם מגיל הגן, ועדיין זכור לי כל אחד מכם ובעיותיו האישיות, על כל הלבטים החינוכיים הקשורים בכך לגבי כמטפלת, והמעבר לבית הספר. זוכרת אני, בכיתות הנמוכות תנאי שיכון קשים, שהשפיעו לא מעט על צורת העבודה והטיפול.

    הייתם קבוצת ילדים תוססת במקצת, שובבה, שכל אחד מתבלט בה עם רצונו העצמי של יצירה ופעילות. וכניסתכם לחברה הגדולה, אותו שלב ראשון בחייכם החברתיים, כאשר כל אחד נעמד לראשונה בפני המסגרת המחייבת, התובעת נכונות.

    זוכרת אני עוד טיולים משותפים, שעות שירה ומסיבות, ולפעמים גם ריב, כדרך ילדים בהתבגרותם.

    לא אוכל לפרוש ביריעה קצרה זו את כל הזיכרונות המציפים אותי בשעה זו. רק זאת אוסיף: נעים וטוב לפגשכם היום על השביל, תמירים, רעננים, וכל אחד עם ה"שלום" ולפעמים גם… "מה שלומך". וישנה הרגשה כי יודעים אתם מה לפניכם, ויש אמונה בלב בכוחכם לעשות הרבה למען החברה. ובהכרה ברורה ממליצה אני היום על קבלתכם כחברים למשק.

    איחולי לכם ביום זה: עלו והצליחו. ולהוריכם – כי יזכו להרבה נחת!

    בטי

    יומן יגור, ניסן תשי"ז

  • אני מבית ציוני

    אני מבית ציוני. אחיותי הגיעו ארצה עוד בשנת 1920, כך שידעתי שקיימת ארץ-ישראל, שעולים אליה ושהחיים שם קשים.

    משפחתי חיה בקישיניוב, בה התנועה הקומוניסטית בין הנוער היתה חזקה, אבל אני השתייכתי לתנועת הנוער הציונית "דרור". בעיר היה מצב כלכלי קשה. רבים מן הנוער הפסיקו ללמוד בבית-ספר תיכון, מתוך חוסר אפשרות לשלם שכר לימוד. אני התחנכתי אצל אחותי. גיסי היה ציוני.

    בתנועת "דרור" לא למדו בתקופה ההיא עברית. ידענו שאנו קרובים לתנועת הפועלים. הגימנסיה העברית היתה רק עבור בנים. הבנות לא למדו עברית, רק אידיש.

    כשהתחילה תנועת ההכשרות של "החלוץ" הגעתי להכשרה. סיפרו לנו על הארץ, לימדו הרבה סוציאליזם. היינו בהכשרה כ-40 חברות ועבדנו במשחטת-עופות בניקוי נוצות. האוכל בהכשרה היה דל מאוד: לחם יבש עם חלב. לחלוצים שחיפשו עבודה לא רצו לתת לעבוד, מתוך רחמים על "אידישע קינדער".

    עלינו ארצה והגענו ליגור כ-60 איש (נשארנו 4), ולי כבר היה תינוק. בקבוצה שלנו היו רבים ממנהיגי התנועה. זכורני אסיפה עם בר-יהודה, בה ביקרנו קשות את הסוציאליזם "הלקוי" בקיבוץ.

    התנאים ביגור היו אז קשים מאוד. היינו הולכים לחיפה ברגל. לבחורות היה זמן רב חוסר עבודה ועבדנו בניקוי הואדי. בימי חמסין זאת היתה עבודה קשה מאוד. לאחר שנתיים התחלתי לעבוד בבית-ילדים, הצלחתי והמשכתי בעבודה זו.

    בבואנו למשק כעולים טיפלו בנו לובה ולאה טפר.

    מה קשר אותי ליגור?

    בבואי הייתי כבר אם לילד והילד שלי חלה. ראיתי את המסירות הרבה בה טיפלו בו בבית הילדים, וזה הכריע ביחסי למקום.

    ההכשרה שקיבלנו בחו"ל לא התאימה לצורכי הארץ, לכן לעתים קרובות התאכזבנו, אבל היו גם מומנטים שקשרו למקום, ולכן החזקנו מאמד.

    בטי מורדקוביץ, 1963