הורי, ילידי רוסיה, הגיעו בשנת 1921 מרוסיה לפולין כפליטים, והשתקעו בעיירה סוונציאני בסביבות וילנה. למדתי בבית-ספר "דישא" (ביידיש), כי בית-ספר עברי טרם הוקם בעיירה. התחלתי לבקר בסניף "החלוץ הצעיר", בתחילה בהסתר, כי המורים והמחנכים ראו זאת בעין לא טובה, כי הרי בעיניהם – הציונות, ההכשרה והעליה ארצה היו בחזקת כפירה באידיאלים עליהם הושתת בית-ספר זה.
בשנת 1932 הגעתי לקיבוץ ההכשרה בברנוביץ ובשנת 1934 אושרתי לעליה. הורי התנגדו לעלייתי. הם אמנם היו ציונים, אבל ראו באיזה תנאים חיו החלוצים בקיבוץ ההכשרה בעיירתי, ובכלל – איך לתת לבת צעירה לעשות דרך ארוכה כל-כך, ומי יודע מה צפוי לה שם. לא התחשבתי, כמובן, בחששות מסוג זה של ההורים, נפרדתי מהם ויצאתי לוורשה.
היינו קבוצה של 350 צעירים מכל הזרמים. הגענו לוַרנָה – נמל בבולגריה, שם חיכתה לנו האוניה "וולוס 2" (להבדיל מוולוס 1, שהצליחה והורידה את המעפילים בסדר). היתה זו אונית-משא לבקר, רעועה, והתנאים בה היו קשים ללא נשוא. הפלגנו, וכעבור כמה ימים התקרבנו לחופי הארץ.
חולקנו לקבוצות קטנות, לפי הסירות שבהן נרד לחוף. לרוע מזלנו התחיל הים לסעור, ונוסף לכך היה אז ליל-ירח. קיבלנו הוראה להתרחק מהחופים והאוניה עגנה בלב-ים, שם חיכתה להוראות נוספות. בינתיים אזלו המזון והמים והיינו נאלצים להגיע לאחד הנמלים בסוריה ולהצטייד בכול. משם ניסינו שוב את מזלנו בחיפה וביפו, ובסוף נעמדנו מול תל-אביב. האוניה היתה כל-כך קרובה לחוף שאפשר היה לראות בעין בלתי מזויינת את הרחובות המוארים, המוני אנשים, כלי רכב – הכל היה כל-כך קרוב, ממש כדי הושטת-יד.
היינו נסערים ונרגשים ביותר. עוד מעט וגם אנו נהיה בין אלה המטיילים שם להנאתם בחופשיות כזאת – בביתם, בעירם, בארצם. אלא שגם הפעם ההצלחה לא האירה לנו פנים. המשטרה האנגלית הבחינה בנו, ולא ארכו הרגעים וכמה סירות מנוע אנגליות התקרבו אלינו. אנייתנו התחילה לברוח במלוא הקיטור ואיכשהו נחלצנו מהמצור. רב החובל סיפר אחר-כך, שלו היינו נוסעים עוד חצי שעה בקצב מהיר כזה, היתה סכנה שהדוּדים יתפוצצו.
עשינו עוד כמה ניסיונות להתקרב לארץ, אבל האנגלים עקבו אחרינו כל הזמן. פעם אחת קיבלנו תשובה "בסדר" על שאלתנו אם אפשר להתקרב לחוף. מפקד האוניה חשד משום-מה שהאנגלים טומנים לנו מלכודת, ואכן התברר אחר-כך שזו היתה פרובוקציה אנגלית.
שוב אזלו המזון והמים. היינו רעבים וצמאים. פנינו לנמל סלוניקי, שם נתנו לנו לרדת לנמל רק לשעות ספורות ביום, וכך בשאר הנמלים, כאילו פושעים היינו. באחד הנמלים לא נתנו לרדת גם לאנשים מצוות האוניה והיה צורך להוריד סלים, בהם היה הכסף, ולמטה מילאו אותם בלחם. גם בימים הטובים התזונה היתה גרועה ביותר. בבוקר ובערב תה עם לחם ובצהריים מרק עם חתיכת בשר.
כך נדדנו שבועות רבים. בעל האוניה, יווני ערום ונוכל (רב החובל דמיטריק היה אדם סימפטי מאוד), עשה הכל בכדי שהמצב יימשך ככה, והוציא מאיתנו את פרוטותינו האחרונות. בימי רעב – והם היו תכופים ביותר – שילמו שני דולר בעד פרוסת לחם. לא חסו גם על החליפות בכדי להשיג קצת אוכל.
המפקדה החליטה לשים קץ למצב הזה וגם להחליף את האוניה באחרת. הפלגנו לנמל פיראוס. באחד הלילות נתקלה האוניה בצוק סלע, ושיחק לנו המזל שההתנגשות לא היתה חזקה ביותר, כי אחרת באוניה זו לא היו שום תנאים ושום סיכויים להצלה. בפיראוס עברנו לאוניה רומנית "קרול" והפלגנו לקונסטנצה. בנמל זה הקיפו אותנו אנשי צבא ומשטרה, ולולא התערבות המוסדות הציוניים והמשרד הארצישראלי היינו מועברים לקרטינה לשבועיים.
לאחר טיפולים רבים הסכימו השלטונות הפולניים שנחזור לפולניה, לאחר שהובטח להם שכעבור זמן מועט יצויידו כל האנשים ברישיונות עליה. כך הגענו למקום הקַיִט המפורסם "זאלשטשייקו", שם קיבלו את פנינו בחמימות רבה. היה זה פיצוי-מה לסבל הרב שהיה מנת חלקנו במשך כמה חודשים. לאחר שבועות מספר הגיעו הסרטיפיקטים המיוחלים, והפעם הגענו ארצה ללא תקלות.
קשה לתאר את התרגשותנו כאשר דרכו רגלינו לראשונה על אדמת המולדת, אותה ראינו מקרוב ומרחוק כל-כך הרבה פעמים ולא יכולנו להגיע אליה.
בבית העולים בחיפה קיבל אותנו ברדיצ'בסקי. לאחר כמה חודשים בקבוצת נס-ציונה (הגרעין של קיבוץ דפנה) עברתי, לרגל סיבות אישיות, ליגור. עבדתי בכל מיני עבודות – בנגריה, ב"היוצר" ובבתי-ילדים, בעבודה זו אני ממשיכה זה שנים.
בטי לוריה-מורנו
ספר יגור, עמ' 176
