בלה רבינוביץ-ויניקוב
נולדה בשנת 1903 בקרים, בעיר סבסטופול. הוריה – מוצאם מעיירה קטנה ברוסיה הלבנה ושמה לחוביץ, טולטלו כדרך יהודים לקרים. בית הוריה היה בעיקרו חפשי וחילוני. אביה היה מורה לעברית וללימודי הדת בבית-ספר תיכון רוסי, אבל שפת הדיבור בבית הייתה רוסית. חינוכה של בלה גם הוא בבית-ספר תיכון רוסי באותה עיר.
בשנות המהפכה הראשונות מתו עליה הוריה ולאחר טלטולים חזרה לעיירה לחוביץ לקרובי משפחה, לאחר שנתייצבו הגבולות בין ברה"מ לפולניה נשארה בלה בעיירה, בתחומי פולניה. כאן התחילה בעיסוקה בהוראה. ראשיתה בהוראה פרטית, ולאחר שלמדה יידיש – עברה לעבודת-הוראה בבתי-ספר של ציש"א, ועבודה זו, ואלה שמכירים את יהדות פולין ואת רשת בתי-הספר של ציש"א יודעים זאת, הייתה עבודה של שליחות ושל חלוציות. ערים ועיירות בישראל, שכונות ופרברים של דלות ועוני. ילדים, אשר המחנך היה להם לא רק מורה ומחנך אלא גם אב ואם, לא רק ללמדם היה צריך ולחנכם, אלא להאכילם ולהשקותם
וליצור להם פינה של מעט חום, בית. זה היה בית-ספרה של בלה לפני עלייתה לארץ.
לארץ הגיעה בלה, יחד עם מנחם, בראשית שנת 1935 ומיד מצאה את ביתה ביגור. ויש לומר: לא קלה הייתה הקלטותה בארץ ובקיבוץ. עולמה בחו"ל הספוג והחדור לא מעט זרות גם לארץ וגם לקיבוץ. אבל בבואה ליגור, ולאחר זמן קצר של נדידה ממקום עבודה למשנהו – מצאה את יעודה בעבודה, היא עבודת חייה, הטיפול ברך הנולד, בתינוק – ובאמצעות עבודה זו הכתה שרשים עמוקים בחיינו, בביתנו, ביגור, הפכו כל אלה טעם חייה. בנתה כאן את משפחתה וזכתה למנת אושרה.
לפני שלוש שנים לערך הוכתה במחלה הממאירה, וזה חדשים רבים שהותקפה בחריפות. עמדה בה במחלה בגבורה ובאומץ עד לימים האחרונים, ואין יודע באילו כוחות עלה לה להשלות את עצמה ובעיקר
את הסובבים, ואת הקרובים ביותר לליבה. אבל כה רב ומפליא היה רצונה לחיות ולספוג את הטוב ואת האושר שבחיים, שבמשפחה, שבנכדה הראשונה – שיתכן וכאן נחמה פורתא על האכזריות שבגורל.
