הילה שי – מפלסים
אימי, בלומה גלשטיין, הייתה מספרת לי על נעוריה. היא הזכירה שניים ממחזריה שהתפרסמו: חנקין, בתחילת קבוץ אילת-השחר ולאחר שנים – אבות ישורון. הוא נקרא אז יחיאל פרלמוטר והכיר אותה בעת שהייתה מגויסת לפעילות בתנועה – משיכת נערות ונערים ממשפחות מוזנחות במעברות, על מנת שלא יצאו לתרבות רעה ולהפנות אותם לקיבוצים.
כך סיפרה לי למשל, על אותה פעם בה הגיעה למעברה של יוצאי תימן. בתחילה ניסתה לדבר על לב האנשים הדלים – באמצע המעברה, הייתה עומדת על ארגז ש'גייסה', ומתחילה לנאום או בעצם לדבר על ליבם שיתנו לבניהם ובנותיהם ללכת לקבוץ. התגובה הייתה – דחייה, הפניית כתף קרה ובוז. אז הציעה שישאלו אותה, הקבוצניקית, דברי-תורה, אמרות, פסוקים וכדומה. אימא ידעה הרבה מבית אביה שהיה רב ושוחט. אז הייתה כזאטוטה, מתגנבת ומתחבאת תחת השולחן, בעת שהיה מלמד את אחיה היותר גדולים – דב ויוסף, דברי תורה. כשדב לא ידע, היה גוער בו: "גוילם", בליווי מכה על היד. אז הייתה היא, הזאטוטה, מגיחה מתחת לשולחן, ומצייצת את התשובה. האב היה מחבקה ומנשקה וקורא לה 'זמיר שלי', 'תלמיד חכם שלי', כך שהיא ידעה וזכרה כנראה לא מעט. כל זאת על אף שהאב מת כשהייתה בת שמונה, מטיפוס. כל המשפחה – הורים ושמונת הילדים נדבקו, אך רק האב לא שרד את המחלה, והם נותרו יתומים.
כששמעו התימנים את הידע שלה, אמרו זה לזה: תראו, תראו, פה מפיק מרגליות, וכך הקשיבו לסיפוריה על הקבוץ שבעצם הוקם די בהתאם למה שנדרש בתורה. בניית הארץ, 'הרבות משפט ועשות חסד והצנע לכת עם אלהיך'- המסר היה שאנחנו לא חפים מידע בתורה, כולנו גדלנו במשפחות יהודיות יודעות ספר ובאנו לבנות את הארץ ולהוציא ממנה לחם ככתוב ולא להוציא את בנותיכם לתרבות רעה אלא אדרבא, למנוע מדבר כזה לקרות במעברה בה אין למודים וגם לא תעסוקה והן משוטטות, טרף קל לכל. מסתבר שהיא שכנעה לא מעט. את הבנות שנרשמו הייתה מעבירה לוועדת-הקליטה של הקבוץ המאוחד, להמשך טיפול.
היא הייתה נשארת לעתים בתל-אביב, ולא פעם הלכה לכסית. כך נקלעה באחת הפעמים לערב יצירתי במיוחד בו כל אחד מהסובבים – סופרים ומשוררים ואולי גם ציירים, היה צריך לקרוא משהו או לתרום משהו שהוא טוב בו. כשהגיע תורה, כיוון שניחנה בקול יפה ולא פעם הייתה גם מופיעה בקונצרטים בעיירה, אמרה קטונתי… במה אתרום? אבל, אולי זמר, אני יודעת לשיר. האולם דמם והיא שרה. הקהל שתק כמוקסם, והיא קבלה מחיאות כפיים סוערות. כנראה שהופתעה. עשתה רושם, היא כבר הייתה אז נשואה ולה 2 ילדים – אחי ואני, אך נראתה עדיין טוב, ולפחות משני אנשים קבלה אחר כך התרשמות די מעניינת. יחיאל פרלמוטר כל כך התרשם שממש רדף אחריה, אז עדיין לא היה נשוי… פה ביקש אותה לצאת אתו, שם ביקש 'רק נשיקה' אף שאימא לא קידמה את חיזוריו בחיוב אבל אולי פה ושם הלכה אתו לטיול… לא ברור לי. הוא אמר לה: "את משרה עלי מוזה בהופעתך, התמימות שבך, והדרך בה את שרה".
כשאימא כבר חזרה לאיילת-השחר, בגמר הגיוס, הופיע יום אחד באיילת, ודפק על דלת ביתה. אימא המופתעת יצאה החוצה ואמרה לו: "בוא תראה. הנה בעלי, צבי, ויש לי שני ילדים. מה אתה רוצה, שאעזוב הכל?"
כנראה שכאן הסתיים החיזור הנמרץ כיוון שיותר לא הוסיף 'להטרידה'.
לאימא היה עוד מחזר, שנים קודם לכן. היא עצמה מתארת את חנקין בחוברת שהוציאה ושהקטע הרלוונטי מצורף כאן:
חנקין הבן (האב וגואל האדמות מוזכר בספרי ההיסטוריה), יצחק חנקין גם הוא לא היה קוטל קנים. בעיניה היה 'בריון' יהודי, בריא וחזק, הפוך מדמות היהודי הגלותי. כנראה שהוא היה מוקסם ממנה. היה מגיע לאיילת השחר כנראה כשומר, והיא הכירה אותו. היא תיארה לי פעם אחת בה אחז אותה במתניה, כנראה כאשר עבדה במטבח, הרים אותה מעלה, כביכול הייתה קלה כנוצה-מה שהיא לא הייתה, ולמחאותיה המצחקקות הוריד אותה. אימא אמרה לו: עזוב, יש לי כבר חבר (אבא, צבי, כבר היה בתמונה).ההתרשמות שלה מילידי הארץ וחנקין ביניהם מתוארת בספר הזיכרונות שלה. אבל מה שאני נוכחתי בו בעצמי היה הסיפור שלו על אותם זמנים.
וכך זה היה: במלאות 25 שנה לנשואי, קבלנו שי מהקבוץ כמקובל עד אז … היינו אחרונים. ב-1983 בערך, נוהג זה פסק בגלל צוק העתים, מפולת הבנקים והמצב הכלכלי שלא אפשר תפנוקים כגון נסיעות לחו"ל. בתור שקבלו כל חברי הקבוץ לפי הוותק, היה 3 ימים בבית הבראה היכן שנבחר. בחרנו בבית-מלון בטבריה כיון שהיה בצפון ואנו דרומיים. אך היינו מקורקעים. מצאנו זוג שהייתה להם מכונית – ולנו היו רעיונות לבילוי. באחד משלושת הימים החלטנו, איתם, לנסוע צפונה לתל-חי והתנור, מטולה.
במקום לתל-חי נכנסנו בטעות לכפר גלעדי, למוזיאון שלו. על הקירות היו המון תמונות ישנות ומוגדלות. עברנו ומצאנו גם דמויות מוכרות מספורי ההתיישבות בגליל. מנהל המוזיאון התלווה אלינו – אדם כבן 70, לא גבוה שהכיר את כל הנפשות הפועלות שבתמונות הישנות – פורטוגלי, חנקין… לפתע הבזיק רעיון במוחי, אולי הוא היה שם בעצמו… אמרתי לו:
"בטח הכרת אותם אישית?"
"כן", ענה.
"מותר לשאול לשמך, שאלתי?"
"כן, קוראים לי יצחק חנקין".
קפצתי במקומי: הנה דמות מיתולוגית מ'האגדות הישנות' של נעוריה של אמי ושנות הבניין של הארץ הלוטות כבר מעט במסך ערפל נוסטלגי – והנה איש משם, חי… אמנם לא צעיר, אבל…
"תגיד, הכרת אישה בשם בלומה גלשטין", שאלתי?
"בלומה?" קרא בקול, "מאילת-השחר?… בלומה? ומי את?"
"אני הבת שלה", עניתי בהתרגשות.
"את אימא שלך – אני אהבתי אותה! כולה הייתה אומרת: אהבוני!" קרא.
הייתי מאד נרגשת, אבל אז קראו לו להפעיל את החיזיון האורקולי לקבוצת ילדים ומדריכות שהגיעו לשם כך, להסביר ולספר. ישבנו בפנים, וכשנגמר החיזיון ויצאנו ראיתי שהוא עסוק עם הקבוצה. אבל בכל זאת נגשתי אליו וביקשתי את הכתובת המדויקת שלו והוא נתן לי אותה. אמרתי לו שאמי כתבה חוברת של זיכרונות ואולי תיצור אתו קשר.
וכך היה. אימא שלחה לו את חוברת הזיכרונות שלה, ומכתב או שניים עברו ביניהם אבל היא כבר לא רצתה לפגוש אותו, מה שהפתיע אותי מאד. היא אמרה לי: אני מעדיפה שיזכור אותי צעירה ויפה ולא את שבר הכלי שאני עכשיו. באותו זמן כבר הייתה די כלואה בביתה, לאחר שאבא ואחותה נפטרו, וכל שאר המשפחה כבר לא היו ב'יגור'. לאימא כבר היו בעיות, וכבר לא נראתה במיטבה, בלשון המעטה. כך גם לא הסכימה לנסוע לכנס הפלמ"ח למרות ששלחו לה הזמנה מיוחדת בתור קשרית של ההגנה, ואפילו היו מוכנים לשלוח פרייבט כדי להביאה. היא לא הסכימה, מאותם טעמים: רצונה היה: שיזכרו אותה יפה וצעירה, כמו אז, בימים ההם…
