בלומה זילברמן

16/06/1912 - 05/12/2006

פרטים אישיים

תאריך לידה: א' תמוז התרע"ב

תאריך פטירה: י"ד כסלו התשס"ז

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: משה זילברמן

נינים ונינות: מוריה שרון, עמית שרון

בלומה זילברמן – ביקמן

בלומה נולדה בעיירה ברסטיצ'קה שבפולין בשנת 1912. בת זקונים להוריה – גולדה ויחיאל לייב ביקמן, ואחות לדוד ולגיטל. ביתם היה בית מסורתי, מבוסס כלכלית ופתוח לאורחים. תמיד סיפרה: "כל מי שנכנס לביתנו רעב – יצא שבע".
בצעירותה למדה במגמה ציונית בבית הספר "תרבות", בו למדו בשפה העברית. לאחר שסיימה את לימודיה הצטרפה לתנועת "החלוץ הצעיר", שם החל הקשר עם משה, בן זוגה לחיים. טרם עלייתה ארצה עברה בלומה בשני קיבוצי הכשרה: ורדה וטורצין.
בינואר 1936 עלתה בלומה ארצה והגיעה לעתלית, משם הניע אותה משה להגיע ליגור. כל משפחתה וחבריה שנשארו בעיירה בפולין, נרצחו באקציה בשנת 1942. אובדן זה גרם לה לכאב עמוק עד יומה האחרון.
בלומה ומשה הקימו את משפחתם ביגור. כאן נולדו ארבעת ילדיהם: איתן, ציפה, זהבה ואריאלה. עבודתה הראשונה במשק הייתה בבניין חדר האוכל, כדבריה: "יחד עם כל הבחורים". לאחר מכן עבדה בלומה בטיפול בתינוקות, עבודה אשר הייתה התגשמות אחת משאיפותיה. במהלך השנים הייתה גם מרכזת ועדת חינוך ובהמשך עבדה במתפרה במשך 25 שנים. בלומה אהבה את הקיבוץ בכל נפשה, השתדלה תמיד להיות מעורב ומעודכנת בכל מה שקורה במשק, וכאבה את השינויים המתחוללים בו. את רוב זמנה ומרצה הקדישה לדאגה ולטיפול בבני משפחתה – ילדיה, נכדיה וניניה. ביתה היה ללב המשפחתי בזכות הדאגה, החום והאכפתיות שתמיד העניקה לכל אחד ואחת מבני המשפחה. בלומה שלטה בכל הנעשה במשפחה ביד רמה ובטוחה, וכונתה לא פעם "הרמטכ"ל של המשפחה". התעניינותה הייתה מעמיקה עד לפרטים הקטנים ביותר, כמו – "מה אכל היום הילד? כמה הוא עלה במשקל? האם יצא את הבית בלבוש חם?…"
בלומה הייתה בעלת תושייה בלתי רגילה ותבונת כפיים. עֶזרה לזולת ובמיוחד לחלשים, הייתה נר לרגליה. תכונה זו אותה ינקה מבית הוריה, לוותה אותה לאורך כל שנותיה.
בריאותה תמיד הייתה חשובה לה. היא אהבה להאזין ולקרוא על ענייני בריאות ונהגה לייעץ בנושאים אלה לחבריה ולבני משפחתה. היא אפילו נשמעה לעצת הרופא בשנותיה האחרונות, כאשר התמידה לפתור תשבצים, במטרה להרחיק מעליה את הדמנסיה ולשמור על זכרון וצלילות. מספר פעמים בחייה חלתה בלומה במחלות קשות, אך בניגוד לכל נבואות הרופאים, הצליחה להבריא ולצאת מחוזקת כל פעם מחדש. גם במחלתה האחרונה נאבקה בלומה במשך שישיה חודשים. אך הפעם ניצחה המחלה, ולקחה אותה מאתנו בגיל 94. אשריה שזכתה לטיפול אוהב, תומך ומסור מבני משפחתה עד לרגעיה האחרונים.
בחייה זכתה לארבע ילדים, 13 נכדים ו-16 נינים.
ביום הולדתה התשעים הקריאה מסר למשפחתה בו כתבה:
"שתדעו לשמור על קשר הדוק ביניכם ותעזרו אחד לשני. העיקר שתהיו אנשי תרבות, מעש ועבודה. שתשכילו לשמור ולפתח את הקיים. את כל אשר יצרנו ביחד. שלא תפרקו את הקיבוץ, גם אם הקיבוץ עובר שינויים. תדעו לכבד ולעזור לזולת, גם לחריג. אסור לשכוח את ערך העזרה ההדדית – "ואהבת לרעך כמוך". חשוב לדעת ולזכור לתת מחמאה למי שמגיע: לתורמים לחברה ולתרבות וגם לדור הקשישים – "והדרת פני זקן". לסיום חשוב מאד שכל אחד יחשוב מה הוא יכול לתת למען הקיבוץ ולחברה. לשמור על היחד".

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • מהעיירה לקיבוץ

      רוב מסיימי בית ספר "תרבות" בבריסטיצ'קה הצטרפו לתנועות הנוער החלוציות. אני ועוד כמה בנות מהכיתה הצטרפנו ל"החלוץ הצעיר" רק אחרי שנה וחצי בגלל התלבטויות והסתיגויות. הרגשתי שיותר לא אוכל להישאר בעיירה. לא יכולתי להשלים עם חיים אלה שהם מנוונים בהווה וחסרי תקווה לעתיד…

      עיקר החיים בסניף היו מרוכזים במועדון. היה זה מרכז שוקק חיים ומילא תפקיד תרבותי, חברתי וחינוכי רב.

      מדי ערב היינו מתכנסים לשיחה, שירה, ריקוד, לימודים כלליים ולימוד השפה העברית. מדי שנה בשנה היו יוצאים 2-3 מדריכים למושבת מדריכים (מושבת מנהלים) שאורגנה ע"י מרכז "החלוץ הצעיר", בהם השתתפו כמרצים גם שליחים מהארץ. בשנת 1932 השתתפתי גם אני במושבה כזו (בנוביסוויאט על יד רובנה). מושבה זו פתחה לפני אופקים רחבים. במיוחד השאירו עלי רושם חזק השליחים מהארץ: משה ברסלבסקי ודוד כנעני ז"ל.

      עם סיום המושבה הייתי חייבת, לפי המקובל, להישאר לשנת פעולה נוספת, אולם דווקא אז גברה בי התסיסה שבעתיים ונעשה לי צר המקום בבית ובעיירה. מרכז "החלוץ" לא התחשב בזה ועיכב את יציאתי להכשרה. עשיתי אז צעד נועז והעמדתי את המרכז בפני עובדה. הצטרפתי לקיבוץ ההכשרה בעיירתנו. צער רב גרמתי אז למשפחתי הואיל והיה זה בדיוק בימי החגים והיו הרבה הזמנות לעבודות ניקיון בבתים פרטיים וציבוריים. בכל אלו השתתפתי גם אני וההדים הגיעו מיד לסבתא ולהורים. הם באו אלי פעמים רבות והתחננו שאחזור הביתה רק לחגים ולא "אבייש" אותם. אבל אני כמובן סירבתי.

      אחרי שישה שבועות, בדצמבר 1933 יצאתי להכשרה לוורבה (גוש קלוסובה), אולם עקב חוסר עבודה במקום נאלצתי, כעבור ארבעה חודשים, לעזוב את המקום ולעבור לטורצ'ין (על יד לוצק) פלוגה חדשה וקטנה בת 20-25 חברים. בצער רב עזבתי את וורבה – קיבוץ גדול, מלא חיים ושמחה – ועברתי לפלוגה הקטנה ללא מסורת של הווי קיבוצי אליו התרגלתי בוורבה. נוסף לכך העבודה בה עבדתי כל זמן היותי בטורצ'ין – שירות בבית פרטי – היתה למורת רוחי, אולם לא היתה לי ברירה. כעבור תשעה חודשים אושרתי לעלייה.

      ליגור הגעתי בינואר 1936. עבודתי הראשונה היתה בבניין חדר האוכל. עבדתי בברזל, טפסנות ויציקה. היתה לי הרגשת סיפוק רבה. היתה זו תקופה שהחברות חתרו ושאפו לעבודות קשות כמו הבחורים. כעבור חודשיים נשלחתי לעבודה ב"רצף" (בית חרושת למרצפות), עזבתי את העבודה בבניין באי-רצון רב. תוך זמן קצר הסתגלתי לעבודה החדשה, שגם היא היתה קשה ומפרכת. נסענו לעבודה הרבה שעות בשני אוטובוסים לכל כיוון. היתה זו, אגב, פגישה ראשונה עם פועלי העיר. חלק מהעבודה נעשה בקבלנות וההכנסה ליום עבודה היתה יפה וזה כמובן נתן לי סיפוק רב.

      ב"רצף" עבדתי למעלה משנה עד שחליתי בקדחת שגרמה להסתבכות קשה. באותו זמן עדיין לא היו תרופות אנטיביוטיות. הרופאים הגדירו את מצבי כקשה מאוד, כמעט ללא תקווה. שכבתי חודשיים בבית החולים בעפולה. מצבי דרש טיפול מיוחד ומטעם המשק טיפלה בי שיינדל גלוברמן באהבה אימהית ובמסירות בלתי רגילה. יש לי כל הזמן הרגשה כי לה חלק גדול בהחלמתי.

      לאחר שחזרתי לאיתני לא יכולתי לחזור לעבודה ב"רצף" והתחלתי לעבוד בבתי ילדים. (במשך הזמן עבדתי גם בחדר האוכל ושנתיים בלול). רוב הזמן אני עובדת בגיל הרך, תוך רצון, אהבה וסיפוק רב.

      בלומה ביקמן

      (מתוך רשימתה ב"ספר יגור" 1964)

    • חיי ביגור

      משה ואני היכרנו בתור ילדים, אבל הקשר הזוגי בינינו התחיל כשנהיינו בנהי 16 ו-18 בשנת 1928 ב"החלוץ הצעיר", שם היינו שנינו מאוד פעילים. משה היה בקלוסובה ואני נשארתי בעיירה ברסטיצ'קה. משה עלה לארץ לבד בשנת 1934 ואני עליתי שנתיים אחריו ובאתי ישר ליגור. מה שהניע אותי לבוא לכאן שהיו כאן הרבה בני עיר שלי – רוחמה ואריה ולטר-מורן, שעזרו הרבה בקליטתי, יוסקה ורחל קליבנר, שרה שוחט, חייקה בלפר.

      משה גר אז עם חמישה רווקים בחדר. עזרו לי בקליטתי – ציפורה בורשטיין, דבורה גינדין, מרים וזומין ובמיוחד משפחת ולטר שלהם החזרתי אחר כך כגמולם.

      משה היה אז בן 25 ואני בת 23. לחדר משפחה נכנסנו רק בינואר 1938 אחרי שנתיים שהייתי ביגור.

      כשהצטרכתי ללדת נסעתי כשלושה ימים לפני הלידה לבית החולים בעפולה, שם היה צריף להמתנה ליולדות שמחכות ללידה. בגלל שזו היתה תקופת המאורעות ולא תמיד אפשר היה לנסוע היה צריך להתארגן כך שבאים לפני הזמן ומחכים בבית החולים. ואז ילדתי את איתן. באו כל הרופאים והאחיות שטיפלו בי בקדחת לברך אותי כי לא האמינו למראה עיניהם שיצאתי מהמחלה. בכלל, ההריונות שלי היו קשים מאוד…

      בשנת 1952 הציעו לי להיות "סידור עבודה" ואני סירבתי מפני שטענתי שביגור יש מוסר עבודה ירוד. משה טז אמר אז באסיפה שאם אני לא הולכת לסידור עבודה צריך להוציא מסקנות ולהוציא אותי מיגור. ואז משה שלי הופיע באסיפה הכללית ודיבר על זה ויגורי (שהיה מזכיר) הזמין אותי לשיחה. בסופו של דבר לא היתה לי ברירה ונבחרתי לסדרנית עבודה יחד עם בטי מורדקוביץ. היה מצב מאוד קשה. דניק רביב היה סדרן עבודה של הבחורים. לפעמים ישבתי עד אחת בלילה ולא היה לי סידור עבודה. זאת היתה תקופה הכי קשה בשבילי. עשיתי את התפקיד בערך חצי שנה.

      בשנת 1953 יצאתי לעפולה לקורס טיפול בתינוקות. כשחזרתי ליגור עבדתי עם תינוקות – מה שאהבתי מילדותי. בשנת 1964 נבחרתי למרכזת ועדת חינוך וזאת היתה תקופה קשה.

      בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, עזבתי את בתי הילדים. המזכירים צבי זעירא ויאיר עוגן הזמינו אותי לשיחה כדי לשכנע אותי להחליף את רבקה ברלנד כמחסנאית ראשית של מחסן הבגדים. לא הסכמתי. הייתי מוכנה להיכנס כתופרת במתפרה.

      משנת 1970 עבדתי 25 שנה במתפרה, במיוחד על מכונת האובר-לוק.

      לא היה לי קשה בחינוך המשותף, הייתי שלמה איתו. היו הרבה חברות שהיו להן בעיות עם מטפלות. לי לא. אהבתי את החיים החברתיים המשותפים.

      חשוב לי להעביר לילדים שלי – שלא יהרסו את הקיבוץ!

      (מתוך ראיון עם חיה לב-אייל, ינואר 2002)

    • סבתא שלי

      לסבתא שלי היה איכפת מאוד מכל דבר. אך יותר מהכל היתה חשובה לה המשפחה.

      נהגנו להתבדח שהיא המפקדת שלנו, וכמו כל מנהיג טוב היא ידעה בכל רגע נתון מה מצב החיילים שלה ואיך להבטיח את שלומם. אך מה שייחד את מנהיגותה היתה העובדה שכל חייל היה חשוב לה כאינדיבידואל בפני עצמו. היא לא הסתפקה בידיעה ש"הכל בסדר", אלא דרשה לקבל את כל הפרטים הנוגעים לכל אחד ואחד.

      בנוסף לכך היא שאפה לא רק להיות מעודכנת, אלא גם לעדכן כל אחד מאיתנו בכל ההתפתחויות בכל התחומים, אם בשליחת מאמרים מהעיתון "רק בריאות" או בנתינת הרצאות מלאות בהנחיות איך עלינו לחיות.

      כן, היא חשבה שהיא יודעת יותר טוב מכולם. אך ברוב המקרים, גם אם בהתחלה לא הסכמנו איתה או לא רצינו לשמוע את דבריה, בסופו של דבר כמעט תמיד הסתבר שהיא צודקת.

      אני מכבדת, מעריצה וכל-כך אוהבת את סבתא, בגלל שהיה לה כל-כך איכפת מעולמה, ממדינתה, מקיבוצה וממשפחתה. אך יותר מהכל, סבתא יקרה לי כי בעולם קשה המאופיין באדישות וחוסר איכפתיות מרבית, אני תמיד תמיד ידעתי שאיכפת לה ממני.

      היא נתנה לי מתנה זאת.

      היא נתנה לכל מי שהכיר אותה את המתנה הזאת.

      מי ייתן ונוכל כולנו להמשיך ולתת לאחרים כמו שהיא נתנה לנו.

      מאירה (מימי)

    • לבדי

      את איתי בגופיות הלבנות הדקות עם הסימון הרקום במספר 162.

      את איתי כשאני מחפשת אגוזים בתחילת החורף.

      את איתי כשאני שוטפת כלים, קודם מסבנת כשהברז סגור ורק אז שוטפת…

      את איתי כשאני מסדרת את החדר ולא מסוגלת לזרוק שום דבר… ואז מחביאה את כל השמעטס בארון.

      את איתי כשאני סוחטת מיץ תפוזים, שבעבר הכנתי רק כדי לשמח את ליבך…

      את איתי כשאני שולחת אימייל ונזכרת שרק לפני שנה ישבנו יחד ואת כתבת, בגיל 93, את האימייל הראשון שלך.

      את איתי כשאני פותרת תשחץ ולא מצליחה לזהות את האנשים בתמונות.

      את איתי כל פעם שאני לוקחת ס(יי)פר ליד.

      את איתי כל פעם שאני גוזרת ושומרת עיתון.

      את איתי כשאני לומדת… ממך סבתא, למדתי איך ללמוד.

      מאז שאני זוכרת את עצמי, כל פעם, חמישה צעדים אחרי או לפני הגשר הירוק שמעל הוואדי, הייתי מסתכלת הצידה לכיוון שלך והייתי מחפשת ראש עם שיער לבן. בכל פעם הייתי מחכה קצת כדי שתשימי לב, ואת היית קוראת לי ומזמינה אותי להיכנס, לבוא לאכול משהו או אפילו רק לשתות, או סתם לומר שלום, לשמח את לב סבתא.

      כל הזמן חששתי מהרגע הזה שאעבור ליד הגשר הירוק שמעל הוואדי, אסתכל הצידה ומעבר לחלון תעמוד דמות אחרת. בלי השיער הלבן ובלי החיוך, ובלי לשמח את לב סבתא.

      כשסיימתי את בית הספר כתבתי לך שהדבר הקשה ביותר עבורי ביציאה מהקיבוץ היא הפרידה ממך.

      יום אחד כשחזרתי הביתה לשישי-שבת באתי אלייך ודיברנו קצת… שאלתי אותך אם יש איזה שיר שקראת ואהבת פעם, כשהיית צעירה, בערך בגילי…

      אמרת לי שאהבת את השיר "לבדי" של חיים נחמן ביאליק. אמרת וסיפרת שכך הרגשת כשנודע לך שכל אהובייך נרצחו בעיירה…

      מאז, סבתא, ובמיוחד מהיום, גם אני.

      לבדי.

      סבתא, מספר הכביסה שלך הוא 162.

      מספר הכביסה שלי הוא 160.

      אני לוקחת את הגופיות הלבנות הדקות שלך ולובשת אותן יום יום.

      אני מחליפה את מספר הכביסה שעוד כמה שבועות כבר יהיה שייך למישהו אחר.

      אני מוחקת את הסיפרה 2 וכותבת 0 במקומה.

      בדיוק כמו עכשיו.

      גוני

    • אחרונת דור הנפילים

      סבתא

      אחרונת דור הנפילים עוזבת את המשפחה;

      קשוחה, תובענית, מכוונת ומנהלת

      אוהבת, מגוננת, מייעצת ושולטת.

      אחרונת דור הנפילים עוזבת את המשפחה

      וההיסטוריה מסכמת עוד מופע בדמעה.

      מאירופה הישנה, מהגלות האבודה

      למופע ציוני עם קורטוב סוציאליזם, נשמה והגשמה.

      אחרונת דור הנפילים עוזבת את המשפחה

      אך נשארת מורשת ונשארת האמונה

      אמונה באדם וברוחו ובנפשו

      אמונה בתקומה של היחיד, של עם ומשפחתו.

      אחרונת דור הנפילים עוזבת את המשפחה

      אך נשארים זכרונות ושמות

      (דוד הינלר, גולדה, יחיאל ביקמן, עיירה, משפחה)

      ונשארים סיפורים ומסרים

      אותם ספגו נשמה ותודעה.

      גלי מיכאלי