בן-ציון קובלנץ
נולד: 19.10.1914
נפטר: 5.5.2004
"זה מה שמגיע לך", זעק בן-ציון הקטן בכל כוח גרונו, ושפך את קסת הדיו על פניו ובגדיו של הילד הליטאי שהקניט אותו בשל יהדותו. עיירה קטנה היתה גדרביץ', עיר הולדתו, ויהודים בה מעט, שהיו נתונים לחסדם של שכניהם הליטאים שהיו רוב תושביה, על הגבול בין ליטא לפולין.
בן-ציון נולד בוילנה באוקטובר 1914 ועבר משם לגדרביץ', שם גדל. ילדותו היתה בבית מסורתי, לא אדוק, בו נשמרו המנהגים והחגים, ושפת היידיש נשאה את תרבותם של יהודי המקום. מרבית יהודי העיירה נהו אחר התנועה הציונית, והקופסה הכחולה של הקרן הקיימת היתה הקשר התמידי עם ארץ ישראל. ילדותו ידעה מחסור ועוני, ואף על פי כן דאגו הוריו כי יזכה לחינוך הולם. ימי בית הספר בעיירה עברו עליו תוך מאבקים בלתי פוסקים עם ילדי הליטאים, שלא חסכו ידם מתגרות והתעללות. בן-ציון הנער, בעקשנותו, שליוותה אותו עד יומו האחרון, לא ברח ולא נסוג, ולמרות שהוא היה האחד והם הרבים, השיב מלחמה לתוקפיו. בהעדר בית ספר תיכון בעיירה נסע לבית הספר התיכון בעיר המחוז, שם הוקפץ, בשל הישגיו בלימודים, בשתי כיתות וסיים את לימודיו בגיל 16. בכל אותה תקופה מימן את לימודיו בכוחות עצמו על ידי מתן שיעורי עזרה לאחרים. עם תום לימודיו יצא להכשרה בתנועת "החלוץ" בקובנה ושהה שם כשנתיים. כיון שקרבו ימיו להיקרא לשורות הצבא הליטאי, עבר לפולין ושם, בעזרת מרכז "החלוץ", קיבל סרטיפיקט, ובשנת 1935, דרך נמל קונסטנצה ברומניה על סיפונה של אניה, הגיע לנמל חיפה. לאחר שהות של יומיים במרכז קליטה בחיפה, הצטרף למשק יגור. כאן הכיר את בתיה לבית פרידמן ונשאה לאשה, וכאן נולדו ילדיהם – אסתרקה, אסנת ויצחק.
ראשית עבודתו בארץ וביגור היתה במחצבה. בין לבין פרצה מלחמת העולם השניה, הקשר עם אירופה נותק, וכך נקרע הקשר בין בן-ציון ומשפחתו שנשארה בגולה. יחידי בארץ היה מודאג וטרוד לשלום משפחתו ואין קול ואין עונה.
"אני מוכרח ללכת", אמר יום אחד לאשתו הצעירה, נשק לבתו הקטנה והתנדב לשורות הצבא הבריטי, כדי להישלח לחזית המדבר המערבי מול קלגסי רומל המתקרבים לגבולה של ארץ ישראל. ארבע שנים שירת, רחוק מביתו, וחזר עם תום המלחמה עצוב, בין קהל חוגגי הנצחון, כיון שלא שמע דבר ממשפחתו. יום אחר יום חדרה לתודעתו ההכרה כי נותר לבדו מכל משפחתו. מעט מעט הגיעו ידיעות ושמועות משם על גורל יהודי העיירות שברחו מהגרמנים ונרצחו על ידי הליטאים. הדבר טרד את שלוותו כל ימי חייו מאז, וגם על ערש דווי לא חדל לדבר ולהגות במשפחתו וגורלה, כנושא תחושת אשם שלא היה בידו להושיעם. בשובו מהמדבר עבד בחלוקת תוצרת תנובה בחיפה ולאחר מכן בכלבו ובהנהלת החשבונות, כל עוד עמד לו כוחו.
לא אדם פשרות היה בן-ציון, לא עם אחרים ובעיקר לא עם עצמו. דרך הישר היתה נר לרגליו וקבלת דין הציבור בו חי, גם אם חלק עליו לא פעם בליבו. אספן בולים אדוק, אוהב ספר ומתעלס באהבתו ליידיש וספרותה. רֵע נאמן לבתיה ואב מסור לילדיו ובני משפחתו. אוהב לשבילי הארץ ודרכיה ובעל חוש הומור דק ועוקצני מתובל בעושר רב של שפת היידיש שכה אהב. זכה לאסוף סביבו נכדים ונינים שהחזירו אהבה לחיקו.
את תשעים שנותיו חי בן-ציון על פני מאה סוערת רבת תהפוכות ומהפכות, כשהוא נישא וחותר בין גליה אל החוף הנכסף, וכל זאת עשה על פי דרכו באמונה, ביושר ובאהבה.
יהי זכרו ברוך!
