בנימין שטינברג

08/08/1903 - 27/10/1959

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו אב התרס"ג

תאריך פטירה: כ"ה תשרי התש"כ

ארץ לידה: ליטא

עבודה: חשמליה, לגין, נשר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: פנינה מיכאלי

בנימין שטינברג

נולד: 1903
נפטר: 27.10.1959

בנימין נולד בליטא, בעיירה לודבינובה שע"י מַריָאמְפּוֹל העיר. עיר זו אף היתה לאחר מכן מקום מגוריה של המשפחה. יתום מאביו בגיל צעיר קיבל עליו, יחד עם אחיו הגדול ממנו, עול קיום האם. מצא את לחמו בעבודה בחברת החשמל בעירו כפקיד (גוֹבֶה). בגיל לא צעיר יחסית, יצא להכשרה, ובשנת 1939 עלה יחד עם פנינה ארצה והשתקע ביגור.

בנימין שטינברג היה אחד מאלה שכל מעיניהם היו נתונים בתנועה. איש ציבור פעיל ביותר, מהאנשים המרכזיים במפלגה ובכל התאגדות אחרת של תנועת א"י העובדת בעירו. חבריו מספרים עליו, כי במריאמפול העיר לא בוצעה שום פעולה מפלגתית-תנועתית שבנימין לא עמד במרכזה. מסירותו לתנועה לא ידעה גבולות וסייגים, בגללה אף הזניח את ענייניו הפרטיים. היתה תקופה שפעולה זו שלו נשאה אופי מחתרתי. היה זה בשנים הראשונות של עליית הפשיסטים הליטאיים לשלטון, שאסרו על פעולה גלויה של המפלגה הציונית-סוציאליסטית.
וכשם שהיה מסור לתנועה ולענייניה, כך דאג גם לכל פרט ופרט מחבריו שסובבוהו. איש רעים נעים היה בנימין והכל חבבוהו, והוא גמל לזולת באותה מידה של רֵעות. חבריו, בני עירו, יודעים לספר רבות על טיפולו המסור להפליא בחברים שהיו זקוקים לעזרה.
כאיש מפלגה פעיל ניתנה לו האפשרות לעלות ארצה מבלי לעבור את כור ההכשרה. ברם בנימין לא בחר בדרך זו ולא ויתר על המבחן של הגשמה עצמית. הוא יצא להכשרה, תחילה לקיבוץ שבלי ולאחר מכן לעיר רקישקי, והוא כבר אז נער לא צעיר.

ביגור עבד בנימין תחילה כחשמלאי ואחר כך עבר לעבוד באותו מקצוע בבית החרושת "נשר". מטעמי בריאות נאלץ היה לפני זמן קצר לחזור הביתה, ונקלט בעבודה ב"לגין".
בשנים האחרונות הקים קשרים עם אחיו ובני משפחתו האחרים בארה"ב, וביום שישי זה עתיד היה להפליג יחד עם פנינה לביקור משפחתי. מה רבה היתה התרגשותו לקראת הפגישה עם אחיו! ברם, הגורל התאכזר אליו מרה. יומיים לפני הנסיעה הכריעהו המות. לא זכה בנימין לראות את אחיו, לפוש קמעה מעמל החיים באוירה חמה של קרובי משפחה.

במה ננחם את פנינה? במה יינחמו חבריו? אין נחמה אחרת אלא זו, כי חייו של בנימין יפים היו וטהורים. חיי תנועה, חיי עבודה ורעות. חיים של עמל יוצר, חיים של איש קיבוץ מגשים. באסונה הגדול, בצערה העמוק מני-ים תזכור נא, פנינה, כי אנחנו איתה, כי אהבנו את בנימין ונישא את זכרו בליבנו עד עולם.

יהא זכרו של חברנו בנימין ברוך לנצח!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מנגד / חיים טהרלב

    במֶה אפתח בבואי לספר על בנימין שאיננו עוד, בבואי לגולל קרעי-גוילים מפרשת חייו… רושמן הרגעי-הארעי של נסיבות המוות יִטשטש ויילך עד מהרה, ומה שייוותר לנו – ומחוייב להיוותר לנו, משום ערכו וכבודו של האדם שהלך, ולמען העשרת גנזי הזיכרונות היפים שבנפשנו אנו – היא דמותו של האדם בעודו חי, כפי שידענוהו והיכרנוהו, או שהמעטנו להכירו, בעודו מתהלך בין החיים… תפילתי היא כי דפי-נייר אלה, בהם מנסה אני עתה לצרור מעט זיכרונות ורשמים מחייו של בנימין… יהיו-נא כאותם פרחי-נייר שלא יבלו לעולם…

    איש ונבו לו…

    לא לתפארת המליצה הכתרתי את דברי אלה על בנימין בשם "מנגד". "כי מנגד תראה – – – ושמה לא תבוא", הוא הסמל העתיק-הנצחי לקיצו הטראגי של אדם אשר נגזר עליו, בצו הגורל, למות על הסף, על סף התגשמותם של מאוויי לבו…ולא רק משום כך שמת כיומיים לפני הפלגתו אל מעבר לים, להתוודע אל אחיו, אשר לא זכה להכיר…

    בלב ונפש

    נראה לי כי שתי מילים אלו ממצות את סך הכל תכונותיו וסגולותיו. להט עצום למלאכה ולמעשי-יצירה ודבקות בעבודה היו מתכונות היסוד של הווייתו; ואלה שופעים היו ממנו במידה כזאת, שהיו סוחפים עימם לעתים קרובות גם את שותפיו למלאכה. הוא נמנה על הקומץ הקטן של בני-אדם שנפשם אינה יודעת לאות אף בשעה שגופם לאה. הוא ידע למלא את כל זמנו במעשים מועילים, קטנים וגדולים, להנאתו האישית ולהנאתו של הציבור; מבחינה זו היו רוב ימיו, שעותיו ורגעיו מ ל א י ם, ללא חלל ריק…

    בנימין זה ראוי היה לשמש דוגמה ומופת לרבים, מופת ליושר-לב ולרוחב-לב, להתמסרות שלמה ומושלמת ללא-שיור, מופת לחברות-אמת, לדבקות באידיאלים ולהצנע-לכת…

    בנימ'קע

    כן, כזה הוא היה, מבחינה מסויימת, מאז ומתמיד, הבחור שהיה קרוי בפי כולנו "ביניומקה" – קצת "מוזר". אך היה זה אותו סוג של מוזרות המעוררת חיבה והערכה. ובמה, בעצם, התבטאה "מוזרות" זו? – במנהגיו ובאורח-חייו האישיים, בקשריו עם אנשים. היתה לו דרך משלו לקשירת יחסים עם בני-אדם, משכבות וקצוות שונים, חברים לאידיאה או יריבים ומתנגדים שאיתם בא במגע; היה לו מעין "מפתח סודי" ללבבות… יכול אני לומר בפה מלא, כי מבחינת כישרון ההתרועעות והחוש החברתי היה בנימין אדם מבורך, אחד המעטים… לא שמעתי אדם מדבר בו דופי או משמיע דברי-איבה כלפיהו. לא היו לו אויבים ועויינים… אם כי למרבה הפליאה הוא לא היה ותרן כלל וכלל לגבי דברים שבאידיאה שעמדו במרכז עולמו… נזכר אני: בית המשפחה בו היה בנימין מצוי תדיר, היה מלא בנים ובנות שכולם עד אחד היו אנטי-ציונים ושונאי-ציון מכל הגוונים; והוא, לא זו בלבד שהצליח להיכנס ל"גוב אריות" כזה ולצאת בשלום, אלא שבמרוצת הזמן נתקשרה בינם לבינו ידידות-נפש.

    הליכה למעשה

    ובעוד דבר היה הוא "מוזר ויוצא-דופן" – בדרך בה פירש לעצמו את המושגים "אידיאה" ו"איש התנועה". הפירוש מתמצה בשתי מילים: הלכה למעשה. לא, יותר מזה. הוא היה איש ה"נעשה ונשמע". תחילה נ ע ש ה ואחר-כך נ ש מ ע… הוא לא העריך ולא החשיב את הכסף כערך לעצמו, אולם את ערכה של העבודה… הוא ידע היטב. הוא היה איש-עבודה בכל רמ"ח אבריו, בכל נפשו. העבודה היתה לו סם-חיים ולא רק מקור פרנסה. הוא היה מאוהב בעבודה.

    המתנדב

    ומאהבת העבודה ואהבת הבריות – ליסוד ההתנדבות והמסירות שבו. שתי תכונות אלו, שהיו טבועות בו מעצם ברייתו, מצאו את ביטויין גם בהגשמה העצמית של אידיאלים, במעשים שבין אדם לחברו וכן בחוג משפחתו. ואספר כאן רק מעט מההרבה:

    לפני ל"ט שנים, ובנימין אז כבן שבע-עשרה, התנפל הצבא הפולני על גבולות ליטא, במטרה לקרוע את העיר וילנה ומחוזה מן הטריטוריה הליטאית. הוכרז על גיוס. צו הגיוס חל גם על אחיו הבכיר ממנו במספר שנים, אשר עמד ממש באותם הימים להגר לאמריקה הדרומית. בנימין סיבב וסידר אז את העניינים כך שלאחר "שינויים" מסויימים במסמכים האישיים התייצב הוא תחת האח הבכיר, וע"י כך ניתן לאחיו לצאת את המדינה, ובנימין הלך לשדה המערכה.

    גם בשדה המערכה עצמו התגלה בנימין ב"בנימינותו" המובהקת. הוא שירת בחיל הקשר בתור טלפוניסט ראשי. באחד הלילות, לאחר זחילה ממושכת בין הקווים הפולניים, עלה בידו להגיע עם חוטי הטלפון קרוב מאוד למטה הפולני ולחבר את חוטיו לקו שלהם, כך שניתן להאזין לשיחותיהם. על מעשה גבורה זה הוענק לו "צלב הברזל", אחד מאותות ההצטיינות הגבוהים…

    שמחות ומאורות שבחייו

    אך אם אמנם היה פשוש עצב דק, פנימי, שאינו גלוי לרבים, על כמה ממעגלות חייו של בנימין בעבר, בשנות נעוריו ובחרותו, הרי היו לו גם שעות וימים של שמחה מלאה, של חדווה גורפת הכל ומשכיחה הכל – חדוות היצירה. אך החל לעסוק בדברים שיש בהם משום מלאכת-מחשבת ותבונת כפיים, היה שוקע בהם ראשו ורובו, בבחינת "כל עצמותיו תאמרנה". את הכל עשה מתוך השראה ושמחת היוצר. עצם העשייה נתנה לו סיפוק יותר מן התצוגה והרוואה שלאחר מכן. אף במלאכתו היומיומית, מלאכת החשמל, עסק כבמעשה יצירה… היה בו ניצוץ של פיוט. יש אנשים שהפיוט צפון לא בעטם ולא בגרונם, אלא באצבעות ידיהם…

    כיום, כאשר עשרות שנות היכרות ועשרות פעולות משותפות שלי עם בנימין ז"ל כבר מאחורי, סובר אני שגם עצם בחירת המקצוע – מלאכת האור והכוח – לא היתה מקרית לגביהו, ולא רק מחישובים של "תכלית" וכדאיות הוא בחר בזה. הסוד והחידוש שהיו אז – באווירת העיירה של ראשית שנות העשרים, בימי הנר והנפט – במנורת הקסם וב"זרם" הטמיר הזורם בחוט מתכת דק ונותן אור וכוח, קסמו לו כבר אז…

    – – –

    גם הילוכו הפיזי לא היה הילוך רגילך, אלא כעין ריצה קלה, חפוזה, בפסיעות קטנות ומהירות. ממהר היה, כאדם אשר שעתו קצרה ועין עיתותיו בידו, שיש לו עוד הרבה להספיק ולעשות, וחושש הינו פן לא יספיק…

    ואמנם – לא הספיק. כאילו ניבא לו לבו שלא יספיק עוד להגיע אל מחוז חפצו האחרון, הנכסף; שלא ישיג לעולם את משאלות לבו ותפילות נפשו המועטות אך יקרות כל כך… כאילו חש היה במסתרים כי תלויה מעל לראשו גזירת ה"מנגד" גם לשאיפת חייו הגדולה והאחרונה – להתוודע אל אחיו…

    אִ י ש וּ נְ ב וֹ ל וֹ עַ ל אֶ רֶ ץ רַ בָּ ה – – –

  • פגישתנו הראשונה / יחזקאל

    אודה ולא אבוש: לא נוח לי לכתוב על בנימין. חיוכו הנלבב, המביע הבנה וסליחה למפרע, לא מש עדיין מנגד עיני. מפני חיוך זה הנני חושש עתה. דומה הדבר כאילו היה עומד לצידי ואומר: "הבה נראה מה הוא כותב…"

    הכרותי הראשונה עימו היתה על אחת ה"בסטות" במחצבת נשר. הוא היה כבר אז מנוסה במלאכה זו ואילו אני – טירון. כשהגענו בדרכים עקלקלות לראש ההר, שקצהו החתוך השתפל וירד בקיר תלול מגובה של עשרים וחמישה מטר, חלשה עלי דעתי. כשני מטר יותר נמוך הצטרכנו לעבור ולהכין את ה"בסטה". זאת אומרת לחצוב בשיפוע הקיר ולסדר שם משטח לשם קידוחים ופיצוצים. אני נעצרתי בהיסוס. "חכה כאן", אמר ללא חקירות ודרישות, ובמכוש שבידו החל לחצוב לו מדרגות להציב בהן את כף רגלו. אני ניסיתי ללכת אחריו, אך הוא לא נתן לי לבוא בעקבותיו עד שהכין מקום אחיזה לשנינו בגובה של עשרים וכמה מטרים.

    האיש הפתיעני בפשטותו ובגישתו האנושית והמסורה לאדם שרק עתה הכיר. ואחר שהרחבנו את מרחב מחיתנו על עמדת-בלימה זו, שאלתיו על ארץ מוצאו, מעשיו ומקום מגוריו. "איש קיבוץ אני עוד מחוץ לארץ. יגורי" – ענה בחיוך מפוכח. "מעשַי הרי רואה אתה: פעם במכוש ופעם בפטיש… אך תמיד באותן הידיים".

    זה היה לפני עשרים שנה. מאז נפגשנו לעתים קרובות, קודם בנשר ואחר כך גם בביתנו המשותף, ביגור. אך האיש לא השתנה בעיני מאז. הוא לא היה איש הדיבורים העשויים לגלות רחשי נפש. שני ערכים יקרים אחרים היו לו: לב רגיש ופתוח לכול וידי-פלא שהפליאו לעשות בכל מלאכת מחשבת. שני אלה לא היה מסוגל להסתיר מפני איש, כי אלה היו תמצית חייו, כל חייו.

    חבל על דאבדין ולא משתכחין.

    יחזקאל