בני עובדיה
בני נולד בפאס שבמרוקו בשנת 1931 למשפחה יהודית אמידה ושורשית, שמקורותיה מצויים בגירוש ספרד.
אביו עסק בצורפות ואימו שהייתה אישה חריפה בשכלה ומלאת חיים, הקדישה את חייה לגידול ילדיהם. מאיר, אחד מאחיו, היה מורו הפרטי לפילוסופיה ותלמוד של חסן ה-5 מלך מרוקו, חבר פרלמנט וראש הקהילה היהודית בקזבלנקה.
בגיל 9 התייתם מאביו, שהיה אישיות מרכזית בחייו ובעל השפעה רבה על עיצוב דמותו.
מגיל צעיר למד בני בבית הספר הצרפתי "אליאנס", ובנוסף שקד על לימודי העברית והתנ"ך במסגרת לימודיו ב"חדר". היה תלמיד סקרן ושקדן ושלט היטב ב-3 שפות – ערבית צרפתית ועברית. הוא ידע בעל פה תפילות ופרקי תנ"ך שלמים, בנוסף על כך דקלם את כל משלי איזופוס ולפונטיין. בשל כך כתב דרשות רבות לבר המצווה של חבריו.
מלחמת העצמאות הציפה בו ובחבריו את הכמיהה לארץ ישראל ואת הגאווה הלאומית. כמי שהוביל את השיח בנושא בבית הספר התחכם בני ובדף המבחן בגיאוגרפיה ענה בעברית לשאלותיו של המורה, שלא ידע את השפה העברית. "מדוע אינך עולה?" שאל המורה ובני ענה בנחרצות "הערב אעלה!" עוד באותו הערב החל במסע העלייה לארץ ישראל.
לאחר מסע של מאות קילומטרים ברגל אל גבול אלג'יר ושייט לצרפת הוא הגיע לנמל חיפה. "שמש חורפית קיבלה את פני, כשרגלי דורכות לראשונה על אדמת המולדת, כולי חרדת קודש, חזרתי הביתה," כתב בחוברת על חייו.
בשנת 1949 הצטרף לקיבוץ רגבים. שם הקים את ענף הצאן והדריך את חברת הנוער. הוא היה ידוע בכוחו הפיזי וביכולתו לפתרון סכסוכים אלימים עם רועים ערבים על מקורות מים להשקיית הצאן.
ב-1951 נשלח לסמינר "אורנים". לאחר כשנתיים פתח את בית הספר של רגבים והיה למנהל בית הספר ומחנך הכיתה הראשונה. בתחילת שנות ה-60 השלים את לימודיו בתחום הריאליסטיקה (פיזיקה, מתמטיקה) והמשיך ללמד את תלמידיו בבית הספר בשדות ים.
ב-1959 נשא בני לאישה את רחלה בת יגור, שבאה לעזרת בית הספר ברגבים בשנת השירות שלה. במהלך השנים נולדו אורלי, גיא, אופיר ויובל.
ב-1965 עבר הזוג הצעיר סופית ליגור ובני היה למורה לריאליסטיקה לכיתות ט' ומחנך כיתה ז' בבית הספר. בשנה זו נשלח עם המשפחה כשליח תנועת "דרור" לבריסל שבבלגיה. מעבר לעשייה הציונית עסק בארגון הקהילה להזדהות ולתמיכה בארץ ישראל בתקופת מלחמת ששת הימים.
בשנת 1969 היה מראשוני המייסדים של האולפן לעברית בקיבוץ יגור, כשבמקביל נסע למרסיי לתקופות קצרות במסגרת תנועת "דרור". "עשיתי כל זאת תוך מסירות 'ומשוגעות' לעניין הארץ, הציונות והחיים בקיבוץ," הוא אמר. עד היום יש לו ולרחלה "ילדים מאומצים" שאומצו בתקופתם באולפן.
בני כיהן שנים רבות כמזכיר המועצה ביגור, והיה מעורב אישית בנעשה בקיבוץ, מתוך רצון לתרום ולהיות שותף לעשייה הציונית והקיבוצית. כאשר ב-1979, לאחר שנים בהן עסק בהוראה, חינוך נוער ושליחות לפעילות ציונית בקהילות אירופה, התחיל את עבודתו בארכיון יגור.
כמו כל דבר שעשה (כמרוקאי ייקה), קיבל בני את המשימה באהבה, בסקרנות, בנחישות ובמקצוענות. כתב בני שילה: "בני לא רואה את עצמו כ'אוסף ניירות' הוא מבין כי זה חלק מן העשייה הקיבוצית, הוא מפנים רעיונות ארכוב חדשים ונהיה בזמן קצר לבר סמכא בתחום בכל מדינת ישראל. רבים באים לספוג רוח ולקבל מידע. הארכיון הוא בית שני של בני. בני אוהב את הארכיון – לא פחות ממה שהארכיון אוהב את בני."
בשנים 1994 – 1997 נקרא שוב לשליחות מטעם משרד החוץ באזרביג'אן ובאוזבקיסטאן, שם נתן ממשנתו ומאהבתו לקירוב בני הנוער מעבר לים לציונות ולארץ ישראל.
היו לו ידי זהב, וכל דבר שנגע בו הפך ליצירת אומנות אישית. בזמנו החופשי כרך עבודות לסטודנטים ולתלמידים, מסגר תמונות, סייע בהקמת תערוכות ועוד, מכל הבא לידיו הנאמנות והטובות.
הוא נהג לפנק את ילדיו במאכלים מרוקאים טיפוסיים ויצירות קולינריות מיוחדות מעשה ידיו.
ב-2017 בעקבות אירוע רפואי, חלה הרעה בבריאותו הפיזית והוא מצא עצמו סיעודי כמעט במאת האחוזים. לצידו בבית הייתה תמיד רעייתו וחברתו לחיים כ-60 שנים, רחלה. שותפה, אמיצה ומסורה שליוותה אותו באהבה, בדאגה ובחיבוק, עד לכתו.
ילדיו ונכדיו של בני הקיפו אותו והיו מעורבים בטיפולו בכל זמן. עד יומו האחרון הכיר את כלל הסובבים אותו ותיקשר עימם. לפני מספר ימים התכנסה המשפחה ביגור לכבוד בואו של גיא לביקור בארץ. בני ורחלה היו מאושרים. זמן קצר לאחר שהתפזרה המשפחה, כלו כוחותיו והוא נפטר.
בני נפרד מכולם בביתו ביום א' כ"א באייר תשע"ט 26 במאי 2019.
הותיר אחריו את אשתו, רחלה, ילדיו אורלי, גיא, אופיר ויובל, ששת נכדיו, חברות וחברים אוהבים ומתגעגעים לאישיותו רחבת הלב של נתינה ואהבה אין קץ.