ברל רפטור

ברל רפטור נמנה על החבורה של כובשי העבודה העברית ובוני המשק העצמי של העובדים בארץ. החזון שליווה חבורה זו היה בניין חברת עובדים בארץ-ישראל, בכפר, בעיר ובמושבה, משק עצמי הנתון למרותו של העובד ומפרנסו בכבוד.

עם עלייתו ארצה בשנת 1920, כשהוא בן 18, נקלט בעבודת הסבלות בנמל חיפה ונבחר לשליחם של הפועלים בעיר לוועידת ההסתדרות הראשונה.

כחבר "מועצת פועלי חיפה", ולאחר מכן כחבר "מרכז העבודה" של ההסתדרות, נאבק ברל בשנות העשרים על עבודה עברית במפעלי האשלג בסדום ובמפעל חברת החשמל בנהריים.

עם חידוש "סולל בונה" את קיומו בשנת 1935, התגייס ברל, יחד עם דוד הכהן, שמואל מרגולין, פרומקין ואחרים, לבנות תשתית חדשה לכיבוש ענף הבניין, ובמרוצת הזמן גם לתעשיה ולחרושת ההסתדרותית.

ברל ראה ב"סולל בונה" את המכשיר היעיל ביותר לכיבוש העבודה העברית, ולפרודוקטיביזציה של העולים על-ידי הכשרה מקצועית מתאימה לצרכי הארץ. על כך יעידו המפעלים המשקיים שקמו בימי הישוב בזמן המאורעות, ערב מלחמת העולם השניה, תוך המלחמה ועם קום המדינה.

בכל צומת תקופה היתה מטרת העושים: יצירת משאבים כלכליים לצורך קליטת העליה והרחבת הבסיס הכלכלי, ולמען ביטחון והתגוננות יהודית.

בעבודות ביצורים וכבישי ביטחון, וכן בגדר התיל בצפון הארץ, ראה גורמים המונעים הסתננות הכנופיות הערביות; במשקי "חומה ומגדל" – הרחבת המפה של הישוב היהודי.

כל אלה היו מוקדי פעילות אשר בלעדיהם, לדעתו, "היתה מתכווצת מפת הישוב העברי ערב מלחמת העולם".

בימי המלחמה עוסק ברל, יחד עם החבורה ב"סולל בונה", בחדירה למשק הצבאי ולתחומי הביטחון. לתחום זה שייכת הפעילות הענפה בה היה מעורב ברל, והיא העליה הבלתי ליגאלית. בימי "פטריה" הופך בית סולל בונה להיות בית ההגנה והמוסד לעליה.

ברל מספר בספרו "ללא הרף" ששרת אמר לו אז "תגיד לחברים בסולל בונה, כל הברכה על פעולתם על אף האסון", ובן גוריון אמר לו: "עוד לא היתה עליית כוח בהאבקותנו על העליה כמו מפעל 'פטריה', ואני גאה על השתתפותכם בו".

לברל רפטור חלק בהשתלבות ההסתדרות בתיעוש הישוב בענפי האבן, המלט, הזכוכית והפלדה – ענפי תעשיה בסיסיים.

בראשית מלחמת השחרור נקרא ברל לדוד בן-גוריון, המטיל עליו ועל קבוצת חברים בסולל בונה להתקין שדות תעופה, שכן "העברת הנשק לארץ לא תוכל להתבצע אם לא יהיו לנו שדות תעופה, וכי על אנשי סולל בונה לדעת כי עתה הכל קודש לענייני הבטחון". תשובתו של ברל לבן-גוריון היתה: "סולל בונה מוכן תמיד למלא את הצרכים הבוערים והדחופים ביותר".

באחד הפרקים בספרו אומר ברל: "לא לחינם אמר יגאל אלון בימים ההם, כי סולל בונה זה חיל ההנדסה הבלתי מוכתר שלנו".

ברל נמנה על החותמים על מגילת העצמאות ביום הכרזת המדינה, חבר מועצת העם הזמנית וחבר הכנסת הראשונה.

כחבר מרכזי ב"חברת העובדים" שייך היה ברל לחבורה שהעריכה, כי צירוף הבניין והחרושת לפעולה משולבת הוא שייצור את כושר התנופה של המשק לקליטת עליה ולהרחבת הבסיס המשקי של המדינה.

– – –

בעשרות שנות פעילותו של ברל ב"חברת העובדים" הוא ייצג זרוע זו בכבוד, באומץ ובהגנה על ערכיה. הוא ידע שכל התרחבות וכיבוש נוסף של זרוע זו – יש בה תוספת כוח למעמד הפועלים בארץ.

דבקותו במשימה זו היתה בלתי מוגבלת. הוא היה בטוח, כפי שהוא כותב: "כי פרט למשק הקיבוצי – סולל בונה הוא הגורם החלוצי הגדול ביותר בארץ, ובפרטים מסויימים, בכל הנוגע להעזרה ואי-רתיעה מסכנות, אף עולה על המשק הקיבוצי".

נקודת המוצא שלו היתה לאומית ומעמדית ביחד, ללא חיץ ביניהם.

ברל רפטור, איש העליה השלישית, ידוע היה במסירותו ובדבקותו למטרת היעד, וכן בענוונותו ובצניעות הליכותיו.

נזכור אותו כאיש עקרונות, כחלוץ ללא פשרות וכנאמן בית ההסתדרות.

צבי ברזילי

דברים ביום השנה השני לפטירתו

מאי, 1991

– – –

ברל היה אקטיביסט ומהפכן ללא פשרות, איש עקרונות שבוחן את עצמו ואת עמיתיו לא בדיבורים אלא במעשים. מטיל עצמו קודם לכל משימה שיש לעשותה.

ברל היה איש הציונות הקטסטרופלית והציונות המהפכנית הסוציאליסטית המעשית. ראייתו – כוללת, אמונתו בהגשמת הדרך באמצעות הכלים המרכזיים. דבר זה בא לביטוי בויכוח שלו עם בן-גוריון לגבי דרכה של "סולל-בונה", לאחר המשבר בסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים. בן-גוריון רצה, למעשה, לפרק את סולל-בונה לקבוצות קבלניות עצמאיות. ברל נאבק על שמירת מערכת אחת – אם כי מבוזרת ודמוקרטית…

ויכוח מיוחד וחד-משמעי היה לברל עם הרביזיוניזם. גם כאן, אמונתו הבלתי מתפשרת בדרכה של תנועת העבודה לא נתנה לו כל אפשרות לחשוב על איזושהי פשרה עם תנועה זו. ברל, בהיותו אנטיתזה לפופוליזם בכל צורה שהיא, היה עקבי בנושא זה…

דרכו הציבה אותו כלוחם כנגד פירוקה של "צים" ובעד שמירה על סולל-בונה ומשק העובדים, כנגד כל האווירה שמשק העובדים אינו נטל אלא נכס. לכן ברל רב עד יומו האחרון את מריבת הדרך עם הנהגת תנועת העבודה, המחפשת דרכים כדי להתפרק מנכסים, ולדעת ברל – מִדַרְכָּה.

דבר מובן מאליו היה שברל מצוי היה בכל מקום בהגנה, בעבודה, בנמל. כל חזית שדרוש לה חייל – ברל היה שם.

יש כאלה שצריך להתמודד עם כתביהם ודבריהם. עם ברל צריך להתמודד בעשייתו – זה האתגר המונח לפנינו.

דני רוזוליו

דברים ליום השלושים

6.6.1989

כה אמר ברל על התפתחות היישוב:

"מה קרה לישוב? מה קרה לעם הזה? מה יהיה בעוד מאה שנה? עשרות ומאות מיליוני ערבים, איך נעמוד מולם? ומה עם האדם, חינוכו, קיומו. הרי בכול שולט הממון! עוד אוטומובילים! הווי חיים זול! קלוקל! איפה כל המשימות שעדיין מחכות לנו: כבישים! בניינים! גשרים!"

על פרס, רבין ושחל:

"יש לי מושג על מנהיגות, ומה צריכה להיות הנהגה של תנועת פועלים. גם פרס ורבין אינם מנהיגי פועלים. גולדה היתה האחרונה. אבל מדוע שהפועלים יאהבו אותנו? שחל מקבל משכורת בכנסת ויש לו אוטו שעולה מיליונים ומשרד שמרוויח מיליונים, אז אני יכול להיות שותף איתו? הוא מייצג אותי? ומדוע צריך חבר כנסת ללון בהילטון?"

על החיים בארץ הזאת:

"אני רוצה להקים תנועה שתחזור למקורות! לחלוציות! הרי הציונות עדיין לא נתגשמה, היא רק בדרך להגשמה. אסור שיהיו חיים קלים בארץ הזאת!"

על תיקון המידות:

"חשבתי רק לפני כמה זמן, מדוע לא יהיה בארץ שר מיוחד לתיקון המידות. שיקחו את האיש הכי מוסרי, הכי נקי, ויאסוף סביבו חבורה קטנה, ואולי יתחילו לתקן. מדוע לא יהיה איש אחד בכל המדינה שידאג לכך, שישרור כאן קצת יותר כבוד".

[מתוך "מלון פלשתינה" מאת רן אדליסט ורון מיברג]

קטעי מאמר מאת אמנון לורד

עיתון "חדשות" (?), 31.3.1989

מנהיג הפועלים הוותיק, ברל רפטור, הלך השבוע לעולמו. אומרים שהיה מנהיג פועלים ותיק כבר בברית-המילה שלו. בן-גוריון, או אולי ברל כצנלסון, או שמא טבנקין, פלט פעם ביאוש: "לך תבנה מדינה". אז ברל, שבמקרה היה בסביבה, הלך ובנה מדינה.

ביום חמישי לפני שבוע הוא זרק את המפתחות בפעם האחרונה והסתלק שלא על מנת לחזור עוד. טמנו אותו למרגלות ההר. סוסיה אברך, 85 פלוס מינוס, אומרת שהיה אדם חיובי מאוד, מהמנהיגים. הדור הצעיר, כמו שאומרות החנקות והשָׂרוֹת, 50 מינוס, ראה שם ירחמיאל במכנסי זלמן. הוא הופיע בדמות הוותיק הנצחי, אחד שבקושי הספיק להניח כף רגל על אדמת הארץ, וכבר הוא מייסד את ההסתדרות, מצטרף לגדוד העבודה, וכעבור שבוע הופך לוותיק.

ואז הופיעו המכנסיים. ארוכות עד הברכיים, מוחזקים בחגורה ברוחב אינץ' עם איזה מאה חורים. כיסים ענקיים, שאפשר היה לכתוב מחקר שלם בתולדות הישוב על מה שהיה בתוכם, עולם מלא. מכנס רחב מאוד, מקופל בדרך שרק הוא ידע איך, ובדיוק במידה. בתצלום אחד על רקע מחנה הגדר (עם בן-גוריון) מופיעים גם גרביים, ארוכות עד הברכיים. ונעלי עבודה גבוהות. אם הוא הסתובב איפה שהוא זה היה כדי לעבוד.

נכון, גם ליהודה גור-אריה היו מכנסיים כאלה, וגם ליהודה אלמוג וגם ליצחק שדה. אבל רק על ברל רפטור הם ישבו כמו שצריך והפכו עם השנים לגדולים מן החיים.

התמונות, כמו גם עיניה של סונקה, ובהחלט לפי עדותה של חנקה, מגלות שברל היה גבר יפה. אמנם ללא אבק הכוכבים הזוהר של יעקב חזן, למשל, אבל בהחלט אחד שיכול היה להצית את דמיונן של הבנות ממשק הפועלות, שנתקלו בו, במקרה כמובן, בבית ההבראה במוצא. כיוון שהיתה לו בלורית כהה וסבוכה הוא לא הסתדר כל-כך עם אופנת גלילי-בן גוריון של הקיבוץ המאוחד, שדרשה מצח גבוה במיוחד ושיער גלי מתבדר אחורה…

– – –

ברל היה רומנטיקן סעור-נפש, שהבשורות הקשות היו מביאות אותו לבכי ממש, בכי קשה וספוג דמעות. כי ההתלהבות, כמו שאומרת "חנה מהתרנגולות" (כך קרא לה הרצפלד), היא כמו היאוש: הם באים מאותו מקום. היא תזכור אותו תמיד בדמות עלם החמודות שם במוצא, שהניף את זרועו לעבר נוף הארץ כולה ואמר: הלוואי וכל זה יהיה יום אחד שלנו. "זה היה ברל", היא אומרת, "רגשן כזה".

איך, בסופו של דבר, סונקה וברל נפגשו?

"מה זה נפגשו? כשעליתי ארצה, על האוניה פגשתי שם את מאיר יערי ועדה פישמן וכל החבר'ה, שבדיוק חזרו מהקונגרס הציוני ב-27'. כבר על האוניה פגשתי את חצי הארץ. כולם הכירו את כולם. מה זה נפגשו?"

איזה מין אדם הוא היה?

"כשאתה בן 18 ואתה סוציאליסט, אתה רוצה להיות חלוץ. אצל ברל זה לא נגמר אף פעם. כל אחד באיזשהו שלב התיישב ועשה לביתו. לא ברל. הוא היה חסר-כל, אבל עשיר".

***

את קורותיו בבניין הארץ רשם כמובן בשלושה כרכים עבי-כרס: "ללא הרף". בפנים אתה מוצא פרקים שנקראים "ללא מוצא", "עצבות בישוב" או "המעשה שקדם להחלטה". ההיסטוריה הציונית הובילה את ברל לא פעם לסימטאות ללא מוצא. מולן הציב את ה"ללא הרף". היו לו בעלי ברית בסאגה הזאת, והם כולם נמצאים בתמונת מחזור של הוועד הפועל מסוף שנות ה-30: מימין גולדה; קצת שמאלה ממנה יושב שפרינצק, באמצע רמז, ולידו יושבים חזן וציזלינג, וזהו ברל רפטוּר.

"היהודי הזה פה", מצביעה סונקה על השורה העליונה בהרכב, "נקרא אבצוג. מחיפה. היה פועל בניין כל ימיו".

השנים האחרונות לא הירוו את ברל נחת, וזה בלשון המעטה. הוא ראה את חברת העובדים שלו נסדקת, ראה את סולל-בונה מתמוטטת. כמעט עד יומו האחרון ניהל ויכוחים אידיאולוגיים נוקבים על זכות קיומה של ההסתדרות. אלא שאת הויכוחים האלה כבר נאלץ לנהל עם המטפל שלו בבית האבות ביגור, ליכודניק.

"גם אני מיואשת", אומרת חנקה בחדווה, "ואני עוד אופטימיסטית".

על האוניה, כשעלתה ארצה, שאלו אותה תוך כמה זמן היא מתכוונת לבנות את הארץ. אחר-כך, כשרצתה לנסוע העירה, היתה קושרת לעצמה תחבושת על הרגל, שיחשבו שנפצעה מהחצץ במחצבה.

מאז בנו את הארץ, לא תמיד בעבודה עברית, ועל זה בכה ברל, שהיה גם הברל האחרון.