בתיה ויינר

בתיה

עובר אני ומסתכל בגינה

על כל צמח ששתלת באהבה.

אני רואה על כל פרח דמעה

מתגלגלת על פני האדמה הפוריה.

הם זועקים כה בעצב ובדאגה:

איפה החברה שלנו שבנו טיפלה,

עקרה עשבים, השקתה וזיבלה

כל שתיל אחזה בכל הלב והנשמה.

ועכשיו הגינה נראית יתומה ועזובה.

ככה היית כל החיים שקועה בעבודה.

גרנו דלת מול דלת בהבנה ובהקשבה.

עכשיו אני עובר ולא מאמין שאינך בדירה,

יוצאת כל ערב לטפל בגינה המטופחה.

לפעמים יושבים על הספסל ותופסים שיחה

על חיי המשק ועל כל מה שנעשה בחיי החברה,

ופתאום נחטפת מאיתנו, ולזה אין נחמה.

יהי זכרך ברוך.

מנדל

בחוברת ליום השלושים

ספטמבר 1990

קשה, קשה לכתוב על בתיה בלשון עבר.

חוסן נפשי וגופני, עקשנות אין קץ, היו כלא היו…

לאורך השנים נשאלתי: מהי בתיה בשבילך? גם כשקלטתי את שאלת הברור מאליו, לא ידעתי. שאלתי.

לא קרובה, לא דודה, לא אמא ולא סבתא (צעירה מדי). לא כל אלה, אך מכל אלה.

מאז שזיכרוני עימי, בתיה במשפחה, ביום-יום כמו בשמחה או בעצב. בתיה העקשנית, שיודעת לעמוד על שלה, שלא תוותר לך עד שתתכופף לרצונה.

בית שני, כמו שהיה לי, היה גם לילדי. תמיד ניתן "לתפוס אצלה מחסה", עם כיבוד, ותמיד שני הצדדים נהנים. פרחים ליום ההולדת, או לבוא לקטוף, או סתם לשאול מה נשמע בגינה. מובטח לך שגם אם אין פרחים, עד למועד הם יצמחו ויפרחו.

בתיה, שלא היתה לה משפחה ביולוגית, אך היו לה הרבה חברים וידידים. נראה לי שהיתה לבד אך לא בודדה.

בתיה שבראשית הזיכרון עבדה במכבסה, ומגירתה מלאה מציאות שנשכחו בכיסים אך צריכות לחזור לבעליהן. "מה חדש במצע?" הייתי שואל, והכוונה היתה לאותה מגירה….

בתיה שבסוף הזיכרון "בעמדת אריזה" בטובופלסט, ו"בוקר טוב" בחמש בבוקר. אם חלילה החסירה יום (התעוררתי מאוחר אז המשכתי לישון) מיד הגיע חבר מודאג: "תרים טלפון, תברר".

כך אזכור אותך, בתיה, ואמשיך כל בוקר להעיף מבט לפינה…

צופר

חוברת ליום השלושים

ספטמבר 1990

זה התחיל משכנות טובה – מערכת יחסים שמתפתחת עם השנים ומקבלת אופי של מובן מאליו. עם השנים, והמעבר לשיכון ותיקים, נקטעה השכנות הקרובה, ואף על פי כן בכל מאורע משפחתי בתיה מעורבת במתן עזרה וברצון לתמוך, כל זאת מבלי להיראות, כמעט בהסתר.

בהיותי ילדה נהגנו לערוך ארוחות-ארבע משותפות. בתיה אהבה לטגן למעננו מהמעט שהיה מיני מאכלים, ובהנאה רבה היינו סועדים, כאשר ברקע נשמעות הלצותיה של בתיה ספוגות באירוניה, בליווי מבט שובב בעיניים.

בצעירותה השתייכה בתיה לתנועת נוער. שעות רבות היתה יושבת ומשוחחת על כך עם אבא: על התנועה, על הווי העיירה, על הגעגועים לבית שנעזב בטרם עת. בשיחות אלו נעלמו ההלצות. מעט בעצב ועם הרבה אהבה וכמיהה היתה בתיה מעלה זיכרונות הקשורים לילדותה ולהתבגרותה.

במשך שנים רבות עבדה בתיה במכבסה, וחריצותה היתה לשם דבר. היתה עובדת קשה והרבה שעות. תמיד ידענו שבשעת הצורך נמצא אצלה בית חם, כאשר בנדיבות וברוחב-לב מעניקה לנו בתיה את כל מה שהיה באפשרותה להעניק.

– – –

כאשר בגרנו נשמר הקשר. בתיה חששה להוות מטרד, נמנעה מביקורים תכופים, חששה פן תהפוך למעמסה. מרחוק צפתה והתעניינה בכל מה שקורה, וידעה בזמן המתאים להושיט יד ולתמוך.

לאחרונה נחלשה בגופה, אך לא נכנעה והמשיכה לעבד את גינתה האהובה, וכמובן היתה קמה כל בוקר לעבודה. בהליכתה, במבט עיניה, יכולת להבחין כי אינה מרגישה בטוב. כאשר המצב החמיר נשאה בתיה תפילה בליבה: רק שלא אהיה לטורח…

בשבועות האחרונים ידעה את מצבה. עצבות גדולה עטפה אותה: "כל-כך עצוב לי, עד שאיני יכולה לקרוא בעיתון".

בתיה אהבה את החיים ונפרדה מהם בהרבה צער וכאב.

לי ולמשפחתי היתה בתיה עוד בית חם ומסור – וכך נזכרה.

שרה'לה בירמן

חוברת ליום השלושים

ספטמבר 1990