בתיה קובלנץ
בני המשפחה, קרובים וידידים. נאספנו כאן ללוות בדרכה האחרונה את יקירתנו בתיה, אשר הלכה לעולמה שבעת ימים ושנים, מוקפת באהבת ילדיה, נכדיה וניניה ומוקירי זכרה.
אנו מביאים אותך היום, בתיה, אל האדמה אשר ביקשת משחר נעוריך לחיות בחיקה. "מאז שאני זוכרת את עצמי", כך אמרת, "חלמתי לעלות לארץ ישראל". כך היית פותחת את סיפור חייך. הסיפור על הנערה הצעירה, בתם של ר' יהודה לייב פרידמן ואשתו אסנת, שנולדה בראש חודש אלול תרע"ג, שלושה בספטמבר 1913, בעיירה בירז' בליטא.
ר' יהודה לייב היה יהודי אמיד ובבעלותו טחנות קמח. ביתו היה בית ציוני פתוח. אבי המשפחה דאג לתת לשלוש בנותיו ושני בניו חינוך יהודי בעיירת מגוריו. בית הספר בעיירה לימד בעברית את תלמידיו הרכים, עד שנסגר בשל קשיים כלכליים. בעיירה התקיימה פעילות ציונית נרחבת. תנועות הנוער גייסו את פעיליהם, ואפילו קיבוץ הכשרה הוקם לאלה שרצו בעלייה לארץ ישראל.
בבית משפחת ר' לייב דיברו וחלמו ארץ ישראל. ההורים, אף כי לא זכו להגשים זאת, הנחילו את התשוקה העזה לבניהם, וסייעו בידם לעלות ארצה ולו במחיר הפרידה הכואבת מהמשפחה וההורים.
משסיימה בתיה את לימודיה בבית הספר העברי בעיירה, שלחו אותה הוריה לעיר המחוז פוניבז' לגימנסיה העברית. באותו הזמן התקרבה לתנועת "החלוץ" שפעלה בעיר. כשסיימה את לימודיה, חזרה לעיירת הולדתה והצטרפה לתנועת "החלוץ" במקום. כדי לממש את חלומה לעלות לארץ, הצטרפה בתיה הצעירה לקיבוץ הכשרה של תנועת "החלוץ" בעיירה שאדובה ואחר כך בשאוולי, עיירות חקלאיות שיכלו לספק פרנסה לחלוצים ולתת להם הכשרה למה שהאמינו שתהיה פרנסתם בארץ ישראל. משם בתיה הועברה לקיבוץ ההכשרה בקובנה. קובנה הייתה מרכז פעילות ציונית תוסס, וניתנה לבתיה ההזדמנות להיפגש עם ראשי התנועה ושליחים מארץ ישראל אשר הגבירו בה את הרצון לעלות ומהר.
בשנת 1934 הגיעה סוף סוף תורה לעלות לארץ ישראל. עם סרטיפיקאט ביד עלתה על האוניה "דאציה" בנמל קוסטנצה שלחוף הים השחור. לאחר מסע לא ארוך עגנה האוניה בנמל חיפה ובתיה הצעירה פנתה לבית העולים בעיר. משם הדרך ליגור כבר הייתה קצרה. ב-19 במרס 1935, בערב פורים, באה בשערי המשק.
בתיה, שלא ידעה כל ימיה לדבר סרה באחרים, ציינה כי הקליטה ביגור הייתה קשה, וכי היחס של החברים הוותיקים אל יוצאי ליטא היה פוגע ומזלזל. למזלם התקבצה קבוצה די גדולה, ובעיקר מלוכדת, של יוצאי ליטא, דבר שסייע לקליטתם ביגור.
כאן הכירה את בן-ציון וכאן הקימו את ביתם. ראשונה נולדה אסתרק'ה, שהייתה בת יחידה כל עוד שירת בן-ציון במסגרת יחידות הצבא הבריטי במדבר המערבי בעת מלחמת העולם השנייה. עם שחרורו של בן-ציון מהצבא נולדו אסנת ויצחק. ארבע שנים תמימות המתינה בתיה לשובו הביתה, כשנפשה נקרעת בין הדאגה לו לבין גורל משפחתה אשר נשארה בליטא. התקווה שנשאה עימה מאז עלתה על האוניה, כי עוד תזכה לראות את בני משפחתה שנותרו מאחור, נכזבה.
במשך השנים עבדה בבתי הילדים ובעיקר בהנהלת החשבונות, שם התמידה שנים רבות עד שבא המחשב ודחק אותה לגמלאות.
אנו מלווים את בתיה בדרכה האחרונה, שבעת ימים ושנים, אשר טוב ליבה ואהבתה לידידיה ומשפחתה לא ידעה גבולות, אשר לא ראתה בזולתה אלא את הטוב שבו, אשר מעולם לא נואשה מהחלום. גם בימים של מחשך ומחנק לא זנחה את התקווה והתשוקה אשר נשאוה כל הדרך מבירז' הקטנה בליטא למשק יגור בארץ ישראל.
