בתיה קנטרוביץ

"בתיה הנצחית", "אחות בתיה", "בתיה החובשת", "בתיה לעולם ועד", כפי שקראנו לך במרפאה – אינך עוד.

מי יכול לעמוד ולסכם עשורים רבים כל-כך של עבודה במרפאה, שנים אינטנסיביות מלאות חיוניות, מעש, אנרגיות, יוזמה ונחישות. דבר לא חלף מעל פניך בלי התייחסותך ומעורבותך, בלי הערה והארה, ביקורת ועצה טובה. מתעניינת בגדולות ובקטנות, חוקרת, שואלת, בודקת עד הפרט האחרון. על הצורך לנהל את העניינים בעצמך לא ויתרת עד ימיך האחרונים. "מכבש" קראנו לך. עד לחודשים האחרונים המשכת להילחם, כדרכך, על קידום מה שנראה לך נחוץ וצודק בענייני בריאות הציבור. הקדשת את חייך לבריאות חברי יגור, לא רק בתחום המוגדר של תחומי המרפאה. קשרת קשרים עם כל המוסדות, המנהלים והרופאים. כל הדלתות היו נפתחות בפנייך. אחות בתיה היתה מטלפנת או מבקרת חולים, דורשת ודואגת לחבר יגור הזקוק ליחס מיוחד. היו רופאים שהיו מסתתרים מפניך, מחשש שיאלצו למסור דיווח מקצועי מפורט ולעמוד במטר שאלותיך ודרישותיך.

שנים לאחר שהיית אמורה לפרוש לגימלאות המשכת לעבוד במלוא המרץ והקיטור – כדרכך. כשמסרת את ניהול המרפאה לאחרות, התמסרת לערוצים מיוחדים במרפאה, הקשורים לעבודתנו. התערבת בוועדת בריאות ובוועדת קשישים, מביעה את דעתך בהגיון ועומדת על שלך. נסעת לביקורי חולים בבתי-חולים, ערכת ביקורי-בית בחדרי החברים ובבית אחוה. ידעת בתבונתך להפוך את ביקוריך לפגישה חברית עם החולה, למקור עידוד מצד אחד ולהזדמנות להעמיד את האדם במקומו ולהשלים עם המציאות החדשה שלו. מצד שני, היית אשת סודם של רבים במצוקתם. לא תמיד היו פסיכולוגים ואנשי מקצוע לפנות אליהם, אבל בתיה היתה תמיד לרבים. לעומת זאת, על עצמך לא סיפרת דבר. סודך נשאר איתך.

אי אפשר שלא להזכיר את שאיפתך להופעה אסתטית. תמיד מתאפרת, מופיעה לכל פגישה בהכרת ערך עצמית, התובעת הדרת כבוד. היתה לך יכולת ליצור קשר חברי וישיר עם צעיר ועם זקן ולהתעניין בנושאים רבים ושונים. לא ויתרת על הצגות וקונצרטים, על פעילות לימודית בזבולון, על מעורבות פוליטית וציבורית.

לא כולם הכירו את הצד הרומנטי שלך. לא פעם שיתפת אותי בחוויותיך ובסיפורים על אהבתך. היתה לך תשוקה למצות את הנאות החיים, ליצור חגיגיות ודרמטיות בהזדמנויות שונות, לספר סיפורים ואגדות על חייך.

אחות בתיה היקרה. נזכור אותך תמיד. מיוחדת, בעלת עוצמה אדירה – עם הצחוק והכעס, לעתים מעצבנת – כ"אחות גדולה" – אשת ברזל שלא מתכופפת. אמנם המוות הכריע אותך – אבל את זכרך לא ניתן להכריע.

בשם צוות המרפאה

מימי גרטמן

יומן ליום השלושים

9.5.2000

– – –

היו לאמא חיים ארוכים ומלאים. הדברים החשובים שמילאו את חייה היו המשפחה הקרובה והרחוקה, הילדים, הנכדים. תמיד דאגה לשמר את הקשר בתוך המשפחה, יגור, התנועה הקיבוצית, הקיבוץ המאוחד, בניין הארץ. לכל ביקורת שנשמעה השיבה: "אבל אנחנו בנינו את הארץ", וזו היתה משימה שפיצתה על החסרונות. ועל כולם – המרפאה, העבודה המקצועית, החברים, החולים, שהקדישה להם את רוב זמנה.

בשלושת הדברים האלה אמא הושפעה מאחותה צביה, הגדולה ממנה, שהיתה לה אחות אהובה ואוהבת, דוגמה ומופת, החל מהיותה ילדה קטנה בז'יטומיר.

אמא אהבה את החיים אהבה עזה. אהבה את האידאלים הגדולים שהביאו אותה לארץ, את יגור שחיה בה כל שנותיה בארץ, וכן בגד יפה, טיול, שיעור באמנות, חגיגה או סרט. אי אפשר היה לשכך את רצונה לדעת, לראות, ללמוד, ואת סקרנותה הלא נגמרת לגבי מה שמתרחש בארץ ובעולם, היום ובעבר.

אמא שייכת לגזע של אנשים שחיים וחיו במקום לא גדול, כפר לרגלי הכרמל, בתחושה שהם מרכז העולם ועושים את הדברים החשובים לעם היהודי.

כואב להיפרד. החודש האחרון היה קשה, אבל נתן לנו זמן לשיחות פרידה. ואמא, ששאפה תמיד לשלוט במהלך חייה, ליוותה וכיוונה את מהלך הפרידה.

בשם המשפחה אנו אומרים לה תודה על הזמן שהיתה איתנו ועל מה שקיבלנו ממנה.

הגר פלמון-קנטרוביץ'

יומן ליום השלושים

9.5.2000

איך אנשים שנותנים את הכל – את חייהם – נעלמים כלא היו. מוזכר שמם. מדי שנה בערב מרגש, ערב יום הזיכרון, מועלית הדמות בפנינו. מספר משפטים, תמונה, קטע מוסיקה – ונעלמים שוב. כשם שעלה שמם כך הוא נמחק, ומצפה לגאולה רק כעבור שנה.

אלה השואלים האפשר להתחלק כל העת עם המתים, הם בוודאי צודקים. אני יודעת מדרך הטבע כי אנו נוטים לשכוח, להצפין את זכרו של המת במגירות לבנו. החי הוא דינמי ושועט קדימה, המת כבר היה.

יעקב אוברז'נסקי קראו לו. בן עיירה קטנה ברוסיה הרחוקה, שהגיע ליגור בשנת 1940 ונכנס לעבודה ברפת. בודד היה ושתקן. הכל עשה בדבקות ובהתמדה, צנוע ויודע-ספר, וכך התהלך "בצידי הדרכים". אדם כל-כך ערירי. בא מהבלתי נודע והלך אל הבלתי נודע. השאיר אבן קטנה בכפר ורבורג, שם נטמן לאחר אחד הקרבות עקובי הדם בדרום הארץ במלחמת השיחרור.

רוב האנשים לא זוכרים את פרצופו, לא זוכרים את הליכתו בלילה אפל. איש לא חושב שצריך לפקוד את קברו לפחות אחת לשנה, ביום נפילתו. להניח זר, לשהות דקה אחת של דומיה. ממש כשם שאנו נוהגים לגבי המוכרים לנו, לגבי אלה ששאר-בשר להם בארץ הזאת.

האם יצור אנושי הוא כלבֵנה, שכל עוד היא מחזיקה מעמד במבנה, כל עוד יש לה תרומה לשלם, היא משמעותית עבורנו, עבור הווייתנו, ולכשהיא נשברת אנו מטייחים את מקום העקירה ומשליכים את האבן השבורה לערימה.

לא לדורות. לפחות הדור שלנו, הדור שאוברז'נסקי זה במעשיו ובמותו ציווה חיים, חרות וביטחון. לפחות הדור הזה חייב לו יותר מכפי שהוא נותן.

מאז מלחמת השיחרור הוא מוזכר. כל שנה. אבל מה מעבר לשֵם? האם אנו ממוסדים מכדי שמישהו יעשה מעט יותר לכבוד אנשים שאינם, ובמיוחד אלה שאין מי שיעלה את זיכרונם – ערירים באו וערירים נעלמו.

אלה הן מקצת מהמחשבות שתמיד ניקרו במוחי.

גמלה בי ההחלטה, ניצת בי הצורך בביקורי אצל בתי באיזור הדרום, לאתר את פיסת הקרקע המוקדשת רק לו – רק ליעקב – קברו.

בית הקברות בכפר ורבורג מטופח. חלקות חלקות. חלקה לכל מלחמה, "חלקונת" למבצע. בכל אחת מהן התשלום הכבד ששילם עם ישראל עבור חירותו.

התבוננתי במצבה הקטנה – יעקב אוברז'נסקי – נהרג כאדם מבוגר, בן 39. באותו לילה יצאו הבנים עטופים ב"שינֶלִים" כבדים. לאן הם הולכים? שאלתי – הלילה שנחרת בזיכרוני – שאלה שלא קיבלתי עליה תשובה. רק לאחר.

יעקב. בחור סגור שלא התחבר. מאוד מופנם, לא "חברמן". בא מרחוק – מרוסיה. גם היום הוא רחוק מהבית – מיגור. כמה שנים לקח לי להגיע ולפקוד את קברו.

שורות שורות. קברים דוממים. אבן קטנה על כל אחד מהם. לנופלי מלחמת הקוממיות אבן מסותתת פחות, אבן צהובה מעט – כבר עבר זמן.

שורות שורות. קברים צפופים. הסדר, הניקיון והכבוד שוררים בכל. לא תגלה הזנחה.

על קברו של אוברז'נסקי לא כלום – לא צנצנת, ללא כל סימני ביקור.

קברות רבים מכוסים בצמחיה, על אחרים עציץ. פה ושם פרחים – חלקם כבר יבש, חלקם אך טרי. על קברים אחדים מנורת נשמה – ביטוי לקשר שבין החי והמת.

על קברו של אוברז'נסקי – לא כלום.

בתיה קנטרוביץ'

ביום ד' 10.12.1975, ה' בטבת תשל"ו, נערך בבית הוועד הפועל של ההסתדרות טקס הענקת פרסים לאחיות ואחים… האולם היה צר מהכיל את כל הבאים…

מעל הדוכן הוקראו נימוקי ועדת הפרסים, ובהם נאמר בין השאר כי ב ת י ה, בעשרות שנות עבודתה ביגור והתמדתה בה, היתה במגע מתמיד עם הנזקקים לה, טיפחה את היסוד עליו נשען מקצוע זה, סייעה בהכשרת דור צעיר לקראת ייעודו, וכן גם בקליטת עליה חדשה. צויינה גם פעילותה הציבורית במסגרת מקצועה, בהיותה חברה בוועדת הבריאות של הקיבוץ המאוחד, ועל-ידי כך היו מגעיה וקשריה רבים גם עם מוסדות שמחוץ לקיבוץ, ועשתה עבודתה תוך הרגשת ייעוד.

לסיומו של כתב ההנמקה נאמר: אשרי האחות היודעת לעמוד בהתמדתה שנים כה רבות ולשמור על רעננותה, ולא להפוך עבודתה "קרדום לחפור בו". דברים אלה ונימוקי הוועדה נתקבלו בתשואות רמות על-ידי הקהל.

עם הזכרת שמות היוזמים ומגישי כתב ההמלצה, בתיה נקראה לשולחן הנשיאות לקבלת הפרס. לאחר מכן הוזמנה בתיה לדוכן הנואמים כדי לשאת את דבריה, לא במעט התרגשות אך בביטחה ובקול צלול. בתום דבריה הוגשו לבתיה זרי פרחים…

ואלה דברי בתיה, אשר אגב היתה היחידה מבין מקבלי הפרסים שנשאה דברי תודה וברכה:

"מעמד רם זה של חלוקת פרסים לאחיות ואחים, משמש ביטוי לתחנה בדרך עבודתנו. כאן אנו עוצרים לרגע קט לסיכום וחשבון נפש, אשר בו הפרט – האיש הנבחר לקבלתו, הינו הנציג התורני של שירות הסיעוד על מכלול ענפיו למיניהם. כאחת הנציגות לקבלתו של פרס זה בשנה זו, הנני מודה לוועדת הפרס, אשר הפעם זיכתה אותי על עבודת חיי….

כאשר מנסה הנני במעמד מרגש זה לסקור בעיני רוחי את שנות עבודתי עד היום הזה, ממלאת את יישותי תחושה עמוקה של הודיה על זכות גדולה זו שנפלה בחלקי, להיות שותפה לראשונים בהקמת ישוב קיבוצי גדול ופיתוח שירות הבריאות בו מראשיתו. העבודה הקשה והמאמצים הבלתי נלאים לפיתוחו וקידומו של שירות זה נבעו ונתבעו מהעובד, כדבר טבעי, אורגני, מן התנאים והצרכים של ארץ נבנית הקמה לתחיה… המתח והמעש לא נמדדו במילים סגוליות כגון: יצירת יש מאין, מסירות ללא שיעור, מאבק עקשני על כל הישג נוסף לרווחת החולים, וכדומה. היה זה תום ולהט נעורים בהפיכת חזון לעשיה ובניה. עצם הנתינה היא התמורה.

כולנו אמונה ומשאלה שהדורות הבאים ימשיכו וייטיבו את המסורת הנעלה שבערכי הסיעוד".

הביא לדפוס: מרדכי אייזן

יומן יגור, 26.12.1975

דברי צביה להר, חברת גבעת ברנר, שבירכה בשם הקיבוץ המאוחד בטקס חלוקת הפרסים לאחיות:

…לרבים מאיתנו מקצוענו הסיעודי הוא יעוד ודרך חיים. אשרי מי שזוכה להתמיד בעבודתו-יעודו שנים רבות, וכוחו במותניו לעוד שנות עבודה טובות. אשרי מי שאוהב את עבודת-יומו ועושה אותה לא רק כ"קרדום לחפור בו".

על אלה תבורכי, בתיה, ויבורכו כל הזוכים היום…

אוניברסיטאות חייה של בתיה וניסיונה הרב כאחות וכחברת קיבוץ תרמו רבות, ובתחומים מגוונים ושונים, לקידום הסיעוד בקיבוץ; בעזרה להכנת דור אחיות ממשיכות בישובים החדשים והצעירים; בקליטת עולים והדרכתם לדרך חיינו; ושלב נכבד בעבודתה, בוועדת הבריאות הבין-קיבוצית, בעשיה ובהכוונה של דרכי הסיעוד בתנועה הקיבוצית ובישוביה; בהשתתפותה במשך שנים במוסדות הסתדרות האחיות – בשם הקיבוץ.

אין יוצאים לגימלאות במסגרת חיינו בקיבוץ, ובוודאי לא האחיות. גמולך,בתיה, כאחות וכחברת קיבוץ – שלא פסקת מלשרת את חברייך בחוליים וכשהם נזקקים לעזרתך, לסיעודך-את היית ותהיי להם אחות.

על כל אלה תבורכי. על אלה ועוד מוענק לך הפרס.

ארגז עץ קטן 60X40 ס"מ – זו היתה מרפאת יגור ב-1927.

עם בואי לקיבוץ יגור, בנובמבר 1927, הציגו לפני את הח' נעמי, אשר שמרה בחדרה, מתחת למיטתה, ארונצ'יק רפואי 40X60 ס"מ, ובו כמה תחבושות, קצת יוד, שמן לכוויות וקצת וזלין. היא היתה גם מביאה ארוחות לחולים והיתה מטפלת בהם בהדרכת הרופא, ד"ר פינקנזון, אשר היה בא מנשר פעמיים בשבוע.

נעמי מסרה לאחריותי את הארונצ'יק.

אמנם קיבלתי את הכשרתי כאחות בחו"ל וראיתי את המקצוע כתפקיד עיקרי בעבודתי בארץ, אך עם בואי הלכתי לעבוד בחקלאות – גן ירק, נטיעות, משתלה – לפי עונות העבודה. מצאתי בזה סיפוק רב ונלחמתי על המשך עבודתי בחקלאות. בזמנים ההם היתה שאיפה לעבוד בחקלאות, להיות פועל ולבנות את המשק.

גם גילי היה צעיר לתפקיד האחראי והקשה, נוכח התנאים הקשים ומצב הבריאות. הקדחת שלטה אז במקום. החברים קדחו ימים על גבי ימים והיו שוכבים עם חום וצמרמורות, ולא פעם היה צריך להעבירם לבית החולים האיטלקי בחיפה….

התנאים הסניטריים היו גרועים. מים הביאו בחביות מהבאר של הכפר הערבי יג'ור. המים האלה היו צריכים להספיק לבישול ולכביסה, ולרחיצת החברים היו נשארות כמויות קטנות. זרימת הביוב היתה בתעלות חיצוניות וסידורי האשפה היו פרימיטיביים – וכל אלה גרמו לתחלואה לא מעטה.

בוקר אחד בא נוח פרובר, מזכיר הקיבוץ, לקרוא לי מערימת החצץ בתוך הואדי. אחריו צעדו שלושה אנשים לבושי חליפות ועניבות. אחרי-כן נודע לי שאלה היו ד"ר מָאיֶיר והחבר פֶּרִי ממרכז קופת-חולים, ובּוּנְיֶק מהנהלת קופת-חולים בחיפה. שלושת החברים הנכבדים הסבירו והוכיחו לי בכל דרכי השיכנוע שחלוציות ובניין הארץ אין פירושם רק חקלאות והכנת חצץ לבניין רפתות, אלא גם עבודה במרפאה.

למרות הרצון להישאר בחקלאות, ולמרות החששות אם אוכל לענות על כל הצרכים שתפקיד האחות חִייב, לא עמדתי בפני הפצרות החברים האחראים אז במקום, וקיבלתי עלי את הדין, בתנאי שאעבוד גם בחקלאות באופן חלקי.

וכך, בבוקר השכם הייתי יוצאת לשעתיים במשתלה, אחרי-כן הייתי מביאה אוכל לחולים, ולאחר מכן – סיור עם הרופא. אחרי זה הייתי הולכת לעבוד שעתיים במכבסה ואחר-כך שעתיים בגן הירק. לפעמים היו גיוסים מיוחדים שנמשכו שבועות, כמו נטיעת אקליפטוסים בלשון שמעל הקישון, או העבודה בבַּקְיָה, משעה 03:00 טרם עלות השחר ועד לזריחה. בשעה שש בערב, אחרי יום העבודה, פתחתי את המרפאה והתחלתי לחבוש פצעים. במשך שנים עבודת הערב במרפאה לא פגעה בעבודתי בחקלאות, אבל עם הזמן החברים פנו בבקשות נוספות והרופא גם הוא דרש שאתפנה בזמן ביקורו במשק. נאלצתי לעבוד שעתיים ביום במרפאה.

מאז התחלתי לדאוג לפינה קבועה שתשמש לקבלת חולים. באותם הימים היה במשק מחסן צינורות ובו כלי-עבודה של הקרן הקיימת. חלק מהמחסן פּוּנָה בשביל המרפאה. הריהוט הראשוני היה שולחן של משפחת עולים חדשים – ספה דפוקה מכמה קרשים ושני פחים לישיבה. ה"ארונצ'יק" עם הרפואות היה תלוי על הקיר. יוּקְל סידר לי פח עם ברז אשר היה תלוי על הקיר, לרחיצת ידיים, ולא נשאר בחדר מקום לקבלת קהל.

למרות שקבלת החברים במרפאה היתה בשעות מאוחרות – לאחר סיום העבודה ולאחר הבאת אוכל לחולים – תמיד שררה אווירה עליזה וחברית. החברים תמיד ישבו בחוץ על האבנים, היות ולחדר אי אפשר היה להכניס יותר מחבר אחד. בחוץ הם בילו את זמן ההמתנה בשירה ובשיחה, ובזה הנעימו לעצמם וגם לי בעבודתי, וככה היה נמשך עד שעה עשר בערב…

גם עניין התרופות היה מסובך מאוד בימים ההם… כל רישום תרופה על-ידי רופא חייב אותי לנסוע לחיפה. השתמשתי בתחבורה היחידה שהיתה אפשרית – עגלת החלב של משה כהן, אשר יצאה מדי בוקר בשעה 04:00. במקרה ולמשה לא היה שום תפקיד נוסף בעיר היה חוזר מיד הביתה. אני הייתי נשארת לחכות לתרופה וחוזרת ברגל מחיפה ליגור כשהתרופה בידי…

ובינתיים בבית התקדמנו צעד נוסף לשיפור התנאים של המרפאה, כשעברנו לחצי-חדר באחד הצריפים שהוקצב על-ידי המשק. השיפור התבטא בזה שהחברים לא היו צריכים יותר לעמוד ביום גשם בחוץ… בזמן ההמתנה היה גג לראשם. במשך הזמן קיבלנו חדר נוסף, עם פינה לרופא ופינה לבית מרקחת….

על כל התנאים הקשים כיסו המסירות והיחס לחולה מצד כל המטפלים… לא פעם היו מביאים את הרופא בלילה בעגלה, מתוך חרדה למצבו של החולה… תמיד היינו דרוכים ובמצב של כוננות, כי מדי פעם עמדנו לפני פורענויות שונות, גניבות, יריות מההר, התנפלויות על הכביש וגם התנפלות של כנופיות קטנות במקלות ובאבנים…

***

אחרי מלחמת השיחרור חזרנו למסלול החיים הרגיל. החל עידן חדש בארץ וגם המרפאה שלנו התפתחה מאוד. מעבר לדרך הארוכה שעשינו ולהתפתחות המיכשור והידע, העיקר בעבודת המרפאה היה תמיד הטיפול הרפואי בחבר ובילד. לצוות המסור של מרפאת יגור, הטיפול בחבר והעזרה הראשונה היו תמיד לא רק "יום עבודה" אלא גם תפקיד ומשימה אישית…

לא אהיה שלמה עם עצמי אם לא אעיר בסוף דברי את אשר ידוע לכולנו, אם כצרכני הריפוי ואם כנותני המרפא, כי יש מקרים בעבודתנו הרפואית אשר אין בהם תשובה למבוקשנו, ואנו לא פעם עומדים חדלי אונים בפני מצוקת חוליו של החבר. אף על פי כן אין בידינו אלא להוסיף לעבוד, ללמוד ולעקוב אחרי המדע המתקדם.

אני מאחלת לכולנו חיים בריאים ויפים.

בתיה קנטרוביץ'

קיבוץ יגור

בתוך "האחות בישראל" מס' 161, 2000

[החיבור המלא נמצא בארכיון יגור]