גוטה מוסמן

קשה לי מאוד לכתוב על גוטה, כי איננה עוד. הכרתי אותה מאז יומה הראשון ביגור. עבדנו יחד שנים מספר וגרנו יחד כמעט כל השנים.

גוטה היתה טובת-לב. תמיד היתה מוכנה לעזור לזולת ולקשור קשרי ידידות עם חברים. לא פעם סיפרה לי על חברים וחברות שהתקשו בעבודה, משום עייפות רבה או סיבות אחרות – היתה היא הולכת למזכירות, ללא ידיעתם, ומבקשת חופש עבורם. כאשר נענתה בחיוב היתה הולכת בשמחה רבה ומודיעה לחברים הנ"ל כי הם יכולים לנוח, והיא תרשום את הימים האלה כחופש שלא על חשבון החופש השנתי.

גוטה היתה קשורה מאוד לבית. היא התעניינה וחייתה מאוד את הנעשה והמתרחש ביגור. גם כשמחלתה הציקה לה היא לא רצתה לוותר על העבודה. בכוחותיה האחרונים הלכה לחדר האוכל, ולא הסכימה בשום אופן שאביא לה את האוכל לחדר.

גוטה ידעה את מצבה, אך לא התאוננה – לא בפני ולא בפני קרובי משפחתה, איתם היתה קשורה קשר הדוק, ומסורה להם בכל נימי נפשה.

גוטה היתה לי כאחות והיא תחסר לי מאוד.

ימתקו לה רגבי אדמת יגור במורדות הכרמל.

שרה פייפל

יומן ליום השנה

11.7.1975

– – –

גוטה היתה צנועה, ענווה, אצילת נפש, מכונסת בתוך עצמה, לא מתבלטת, שקטה, ללא טענות ותלונות, ועקב כל זה לא היה לה העוז והאומץ לעמוד על זכויותיה הלגיטימיות בחייה. כזאת היתה משחר נעוריה עד יום מותה…

גוטה היתה הבת הבכירה במשפחתנו הגדולה בוורשה, בבית חסידי-חרדי ומסורת חסידים של הימים ההם. בוגרת בית-ספר תיכון בוורשה בהצטיינות, אהודה ומקובלת על כולם.

ב-1933 עלתה ארצה והצטרפה לקיבוץ יגור, אחרי פעילות במפלגת התאחדות (צ.ס.) בוורשה. שנות הקליטה שלה בקיבוץ לא היו קלות. היא עברה חבלי קליטה קשים מאוד מבחינה פיזית ונפשית כאחד…. וכל זה עבר עליה כשהיא בודדה, גלמודה וערירית. אולם הודות למסגרת הקיבוץ, כמה ידידות מהקיבוץ והקשרים עם המשפחה בחוץ, החזיקה מעמד…

יחס מיוחד היה לה לילדים שלנו כשהיו עוד קטנים. גוטה אהבה אותם והם גם אהבו אותה, העריצו אותה מאוד והיו קשורים אליה….

פרק מיוחד בחייה של גוטה התחיל עם בואה של וישה ארצה, במסגרת "ילדי טהרן"… וישה זו, שהיתה השריד היחידי שנשאר מכל בני משפחתנו הענפה אשר ניספו בשואה, יתומה מהוריה, שכמעט לא ידעה על קיומנו כאן. גוטה קיבלה עליה את התפקיד להיות לוישה כאם וכדודה, דאגה לה וחרדה לגורלה לאורך כל דרכה בארץ.

לאחר שוישה נישאה ונולדו הילדים, קיבלה גוטה מטעם יגור מעמד של סבתא כלפי משפחה זו, והקשרים בינה ובין וישה ומשפחתה התהדקו מאוד מאוד….

בימים המעטים בבית החולים התחיל מצבה להתדרדר באופן חמור, וחלה ירידה תלולה מאוד… יש בזה אולי מהסמליות, שהגורל הזה שהתאכזר אליה בכל חייה בשטחים שונים – פיצה אותה במוות מהיר וחסך ממנה סבל נפשי ופיסי… אולי…

אנו כולנו נשמור בלבנו את זכרה ואת דמותה הנפלאה.

יהי זכרה ברוך!

אחיה, יחיאל

יומן ליום השנה

11.7.1975

את גוטה הכרתי מתוך שכנות טובה בשנות השלושים. רגילים אנו להגיד על אנשים מסוגה, שהגורל התאכזר אליהם, אבל גוטה ידעה להתגבר על מגבלות בריאותה. היא חייתה בעירנות את בעיות הזמן והמקום. נוכחת בכל אסיפה והרצאה, משתתפת בכל אירועי המשק ואפילו מתחפשת בכל פורימון – פעם למגדת עתידות ופעם לקליאופטרה. עוקבת אחרי עיתונות יומית ופריודית, ואחרי ספר חדש.

היא היתה ערירית, אבל לא בודדה. היא הצליחה לקשור קשרים אמיצים עם קרובי משפחתה בצורה אימהית, ולילדיהם כסבתא לכל דבר. מבקרת אותם בשמחה ומארחת אותם ברצון… היא גם הצליחה לרכוש יחס חם מצידם, והם השתדלו להנעים את חייה ככל האפשר.

לגוטה היו שני עקרונות מקודשים: דאגה לחוג החברות הקרובות לה, ודבקות בעבודה. בבוקר, בבואה לעבודה ועננה על פניה – ברור היה שמישהי חלתה וזקוקה לעזרה, ואז היא לא חסכה כל עמל וכל טרחה כדי לעשות כל מה שביכולתה, והרבה מעבר לזה.

גוטה ניהלה את יומן העבודה של החברים. ואם בסוף השבוע מצב רוחה הועם, הרי היה זה סימן מובהק לכך שחלק מרושמי העבודה בענפים התרשלו מלהגיש את רשימותיהם. זה היה פוגע בה עמוקות, ובלכתה לחדר האוכל לחפש את "האשמים" – היתה יוצאת כערוכה לקרב. עד יומה האחרון לא השלימה עם "המחדל" הזה….

לעצמה ולבריאותה לא דאגה במידה מספקת, ובשנה האחרונה אזלו כוחותיה. דעכה כנר. ובין דאגה לעבודה… הוציאה את נשמתה מבלי להכביד על אף אחד, ובזה התגשמה תפילת התפילות של כל אחד בבוא יומו.

חנה ורטהיים

יומן ליום השנה

11.7.1975

מעודה לא היתה בעלת זרוע ולא ציין אותה כוח הגוף, אבל היתה בעלת שיקול-דעת; נבונה – איש שהבין זמנו ומקומו. היא באה לארץ בלי יומרות שתיטע "עצים על הסלעים". ליבה אמר לה שכאן מקומה – בארץ ובקיבוץ. אחרים ורבים, גיבורים ועליזים – הרוח נשאה אותם אי-אן, לא הניחם כאן איתנו.

גוטה, גוטה'לה, עסקה והאחיזה עצמה ככל שיכלה להועיל – גם בעבודה וגם בשירותים טובים לציבור. עיסוקה האחרון, שנתמשך על פני שנים, היה בהנהלת החשבונות: רישום ימי העבודה. היתה שקודה וחרוצה. דרשה במפגיע מכולנו דיוק והמצאת רשימות עבודה בזמנן וכסדרן. זה היה החשבון הקטן שלה איתנו, אבל היה לה אופק וחשבון גדול של חייה. היא היתה בקיבוץ לא במקרה, זה היה נצחונה בחיים. ודאי שיש הבדל בין שכמותה לבין אלה שהקימו דור ודורות בקיבוץ, ויש ביטוי ממשי וטבעי לחיי אדם שניתן לו לראות חיים בעולמנו – אשרי אדם שככה לו. אבל גוטה היה לה סיפוק שלה בימי עצב ושמחה. שלמותה עם החיים בקיבוץ מילאה סאתה.

צ.ש.

יומן ליום השנה

11.7.1975