גוטה פרנקנברג

אִם אֵיד כְּסֶלַע –

כְּמוֹ פַּטִיש אֲנִי;

וַאֲנִי כַּמַיִם –

אִם תְּלָאֵה רֶשֶף.

לִבִּי בְּבוֹאָה יֶחֱזַק,

כִּי הוּא כְּמוֹ סַהַר –

מְאוֹרוֹ יֶחֱזַק בַנָשֶף.

[משירי שם טוב אבן פלקירה – שיר אהוב מאוד על גוטה ז"ל]

***

משאת הנפש הגדולה, החזון, שירת היופי, הלב הקשוב לענותו של החי – של כל חי באשר הוא – ועל כל אלה אנרגיה כבירה, מגובשת ועצורה של כוחות נפש גדולים, שלא כל אחד זוכה בהם – הנה הם הסגולות בָּן בורכה ג ו ט ה שלנו.

אכן, ישנם בארץ הזאת כוחות נפש נעלים, המתהלכים בינינו יום-יום שעה-שעה מבלי שעין אדם תשורם ותעמוד עליהם, ורק באבדם מזדקרים הם פתאום לפניך בכל הכאב הבלתי-חוזר שבהם. רק אז הם מתחילים להקרין ביתר עוצמה את כל הצפון בהם אל אלה אשר בזיכרונם ממשיכים הם לחיות, אל אלה ששיחותיהם הנוקבות איתם נשארו ללא סיום.

היא לא נתנה את זה שהיתה מסוגלת לתת, שהיה מגובש בנשמתה.

כי הנה יש ואדם צובר את רשמיו, בוררם ובונה אותם גבישים-גבישים של מחשבה ורגש; לאמור: לא היריעה הרחבה, אלא הגביש העדין ביותר, המשקף את כל הניתן לשיקוף, את כל המצוי על גווני-גווניו העדינים ביותר והטמירים ביותר.

זאת היתה אחת הנפשות שדורות רבים בונים אותן. אולם לא רצה הגורל שיבוא לידי ביטוי כל היש הרב שהיה צפון בה.

א. ולטר

יומן ליום השנה

19.11.1950

גבוהה ורזה, זקופה ותמירה, עיניים מושפלות וארשת פנים מביעה חומרה כלשהי – כה ניצבת לפני דמותה של גוטה המנוחה.

אזכרנה בעבדה במשתלת השיחים – עסוקה, טרודה ומודאגת, נושאת אלונקות עפר תחוח ומעורבב, או זולפת על ערוגות צמחים במשפך הכבד, ומבטה אומר: עוד רבה העבודה לפני והיום קצר וכוחותי רפים, נא אל תעכבוני.

משהו מיוחד היה בה. איזו אצילות רוחנית ותום נפשי רב, כאחד מנזירי ישראל הקדמונים. וישר פסעה בשבילה את פסיעותיה הענוותניות, בלי לסטות ימינה ושמאלה. מרבה לתבוע מעצמה, ומגעה עם הזולת מלווה חיוך סלחני ומפייס, נדיבות-לב אחאית.

רבות סבלה והתענתה. בודדה וערירית התהלכה בתוכנו, אך אור נפשה ואמונתה לא פגו, ותמיד השתדלה לתת את חלקה לכלל, לחברה, ולמלא את צו מצפונה במיצוי כל היכולת, הפיסית והרוחנית גם יחד.

מי יתן ואור דמותה הקורנת יאיר לנו את מחשכי דרכנו רבת החתחתים.

מ. כהן

יומן ליום השנה

19.11.1950

היא היתה שייכת אל אלה הספורים, אשר ניבם הצנוע התגבש כבדולח הטוב אל מעבר לזמן ולמקום. סגור על בריחים נשמר היין הטוב של אוצר החוויות העמוקות ביותר שמילאו את נפשה, אך משפרצו אלה ועברו על גדותיהן, מצאו את ביטויין בצורה של רשימה, מכתב או דף ביומנה. ומשאתה מדפדף בזה כיום, כשהיא כבר רחוקה-רחוקה ומעבר לכל שיח ושיג אנושי, עודך חש באותו רטט חי ומדובב שזכו לו כל הנשמות הגדולות

להלן ניתנים שני דברים מעיזבונה, שתי רשימות מתקופת שירותה בצבא שטרם ראו אור…

[לא ידוע מי כתב את דברי ההקדמה האלה ביומן יגור ליום השנה למותה, 19.11.1950]

***

ארוחת ערב. תור ארוך ארוך של חיילים חולים, פצועים, די בריאים בכדי להיכנס לחדר האוכל של בית החולים לקבל את מנתם…

אני מוזגת מרק – לו יכולתי במטה קסם לשנות את המרק הזה לתה, לקפה, לאיזשהו משקה קריר, מרענן…

חלום שוא – – הנני מוזגת את המרק קערית אחרי קערית. עיניי עוברות מפנים לפנים, נתקלות בעיניים שחורות, כחולות, חומות. עיניי מבקשות, מתחננות לסלוח על אשר מגישה אני להם מרק כזה, מרק חם רותח, מרק רע, מפיץ ריח בלתי נעים כל כך.

ניגש בחור צעיר. צעיר, אולי בן 20 , אולי פחות מזה. פניו פני ילד, עיניים תמימות, עליזות, מתרפקות, מתחננות. זרועו האחת כולה נתונה בגבס כבד ותחבושת, תלויה על מטפחת רחבה. הזרוע תלויה אין אונים. ידו השניה מחזיקה צלחת, ספל, כף, מזלג, לחם. היד היחידה הזאת – מה עמוסה היא, כמה היא מתאמצת מבלי להפיל ארצה דבר מה מן המשא הזה.

הוא מגיש לי ספל למזוג לו קצת מרק. לבי מתכווץ מכאב. אני לוקחת ממנו את ספלו, עוזרת להושיבו במקומו, ביד היחידה הזאת המושטת. הבחור מקבל את עזרתי בכבוד ודרך ארץ ובצעדו הלאה אומר "THANK YOU" (תודה). מה זה? מי שם מחנק לגרוני? האם אני בוכה?

כהרף עין הנני פונה הצדה – בל יראו את חולשתי. הרי חיילת אנוכי! אני מתגברת על עצמי, אוזרת את כל כוחותי לשוב למנוחתי. לשווא! לבי הולם, הולם. רצוני לשווע: ילד, למה אתה מודה לי בעד המרק העלוב הזה! לי, לבת עם זר, אשר שפתי לא שפתך; לא אוכל גם להגיד לך מכל מה שמתרחש בקרבי ברגע זה. בעד מה אתה מודה, ילד? ואתה כה צעיר וכה רחוק מביתך, מאמך. פה בארץ החמה, הזרה מתגלגל אתה מקסרקטין למשנהו. שם, במדבר האיום עברו עליך ימים ולילות של אש הגיהנום. שם רצצו את זרועך ושברו את נעוריך. "תודה" מצלצל באוזני, מהדהד מסביבי.

ואתבייש. לפתע פתאום תקפני רגש של בושה מפני החיים הצעירים האלה, הנתונים למרמס, לשמצה.

גם מפני אחרים יוצאת ה"תודה" הביישנית, הצנועה. ומדוע הברכה הזאת מפי הצעיר הזה כה הרעישה אותי, מדוע? כי הוא הצעיר בין כולם, על סף החיים רק עומד. שפתיו רק נגעו בכוס המלאה והנה נשברה הכוס והיין נשפך – הנה הוא ניגר בחוצות, ברחובות, בכרכים, בכפרים.

THANK YOU – כספוג קלטתי את שתי המילים האלה והיו לי לעולם שלם, לעולם שנהרס.

(יומן משק יגור, 19.11.1950)

ראיתיך לפני שבע-עשרה שנה ואת עוד כתינוקת: קטנה, תמימה, מחייכת, נחמדה. שני טורי צריפים עמדו בטבורך, על יד כל צריף אילן צנוע, מימין חדר-אוכל, קצת שמאלה הרפת, מכאן פסיעות אחדות לאורווה וזה הכל. סביבך היתה שממה – סלעים, טרשים, צמחי בר פראיים עלו ושגשגו על גביהם. השממה הזאת הפילה פחד מוזר ויללת התנים התמידית עוררה בלב געגועים וכמיהה טמירה.

וההר, הר הכרמל, הוא אשר עטף את הנקודה הקטנה הזאת במעטה הוד, הוא אשר קסם את קסמו הגדול, הוא אשר עודד, אושש ומשך והתחנן והבטיח.

היינו מעט מאוד אנשים, כחמישים-שישים איש. נוער תוסס, שואף, הממריא שחקים, אשר כל מאווייו להעלות במהרה נוצה ולהמריא, לפעול, לבנות, לנטוע, לעמוד פנים אל פנים בקרב עם הטבע ולנצח במחיר הכל.

היו בינינו אנשים חזקים, עזים, אשר שמחו למכשולים, שמחו לקרב הזה והלכו לקראתו אמיצים, גאים, בטוחים. היו גם כאלה אשר רפיון ידיים אחז אותם בראשית צעדיהם ולא החזיקו מעמד. היו גם כאלה אשר בצעדים בלתי בטוחים, ביד רפה וברך כושלת המשיכו… היו גם כאלה אשר יפי הטבע, ההר המלכותי הזה, ריתקו אותם למקום ובעיניים עצומות צעדו קדימה, מבלי משים, בעל כורחם, כי לא יכלו אחרת…

את בת עשרים היום, יגור, בדמי עלומייך. רבות פעלת במשך השנים האלה ורבה תפארתך. ובמה אברכך?

אני כה רחוקה היום בגופי וכה קרובה לך ברוחי, בלבי. במה אברכך, יגור, ביתי היקר? עיניי נשואות להר הכרמל, הוא אשר כה ידע לנחמני, כה ידע לחזק את ידי אשר רפו, כה ידע למוד לאהוב. ועומד הוא על משמרו הנצחי ואומר לי: יגור לא הכזיבה והיא תמשיך בדרכה. קשה היא הדרך אשר בחרה לעצמה, קשה מאוד, רב המשא אשר נטלה על כתפיה, אבל היא תישא בה עד הסוף, כי זה גורלה, זהו יעודה. ובבוא הבנים הנענים מכל קצווי תבל תפתח היא לרווחה את שעריה ותקבלם כקבל אחות בכירה את אחיה. ואם גם צר יהיה המקום לנו, הוותיקים, נצטופף, נסתפק במועט…

ותהיי, יגור, בית נאמן לכל תושבייך. תהיי להם לאם והם לך לבנים. פרשי את כנפייך על כולנו, על אלה היושבים בתוכך ועל אלה הרחוקים ממך, העומדים בשורות ההגנה עליך ועל כל הארץ הקטנה, היקרה הזאת, שנשארה לנו לפלטה.

ואתם, המשמרת הצעירה, הנוער אשר ביגור: תולדות יגור פתוחים בפניכם, לימדו את יתרונותיה, את ליקוייה, המשיכו בטוב ועקרו את הרע. עת לבנות ועת לנטוע, אך דעו גם לנתוץ וגם להרוס. מלאו את השורות, הנוער. יגור מחכה לכם, להמשך.

וברכות חמות ליגור, לתושביה, לשדותיה, לכל אשר בה.

* גוטה שרתה אז בצבא הבריטי

(יומן משק יגור, 30.12.1949)