גיורא ניר

לא הכרתי את גיורא באופן יסודי, מפני שהתקופה בה עבדנו יחד לא היתה כל-כך ארוכה, ואם לומר את האמת – לא הספקתי לרדת לעומק טיבו וטבעו. גיורא הגיע לחטיבה בהמלצת דוידי, שהכיר אותו עוד מתקופת השירות הסדיר והתפעל ממנו מאוד. הוא המליץ על גיורא לתפקיד מפקד הסיירת.

פגישתי הראשונה איתו היתה עוד בהכנת תוכנית האימון. לא היה ספק בכך שהיה ברור לו איזה מין סיירת הוא רוצה להקים. הוא נתן ליחידה כיוון טוב, ושילוב ואופי התרגילים שקבע היו טובים ככל שאפשר להפיק בתקופת אימון מצומצמת. הוא השיג די הרבה מבחינת גיבוש היחידה, וכן בביצוע תרגילים ומשימות אימון לגמרי לא פשוטות.

השתתפתי איתו ועם הסיירת שלו בתרגיל פשיטה על ג'וערה. זה היה בלילה גשום וקריר, בתקופת אימוני החורף. פלגי מים החלו לחדור דרך הצווארון – וכך הולכים והולכים… עד שנמאס לחבר'ה, כנראה, והחלו לעוף סיפורים ובדיחות. עצרתי את השורה, ריכזתי את המפקדים, נזפתי בהם על חוסר המשמעת בשעת תנועה בשטח אויב. גיורא אמר: "תראה, אני הולך בראש. מי שלא מצליח להדביק – שיפול. אני מנווט וקובע את הקצב וחיילים ברמה כזאת צריכים וחייבים להסתדר".

גיורא קרא למפקדי המשנה שלו והסביר סופית את התוכניות. אז כיוון כל אחד למקומו והפעולה החלה. משהחלה פעולתם וראיתים ברגעיהם האמיתיים, אמרתי לעצמי: "שוטה שכמוך, את אלה אתה הולך ללמד?" כי מרגע שידעו שהמשחק מתחיל, הם הפכו למעין רוחות. לא רחש ולא ניע… לא ייאומן: ידע מקצועי, מסירות, הבנה הדדית ורצינות. ריכוז כל הנדרש מלוחם מעולה. "לוחם היודע להבחין בין עיקר וטפל" – כך הוספתי ואמרתי לעצמי, "ואשר חושב תוך כדי פעולתו, גם כאשר הוא רטוב ועייף. לוחם כזה אינו זקוק להטפת מוסר ממפקדים".

נפגשתי איתו שנית לקראת המלחמה. על הסיירת הוטל לבצע תפקיד שהוא קלאסי במשימותיה של סיירת. אחד התפקידים הרציניים ביותר: הצניחה המתוכננת באל-עריש. לצורך זה הוצב תחת פיקודו של גיורא כוח גדול יותר מהסיירת עצמה, והמשימה שקיבל היתה משולבת: רוב הכוח היה צריך לנחות בים, והיו עתידים לעמוד בלחץ מתמיד. תוך כדי כך התקרבנו אל המלחמה. הוא היה שליו, שקט, ולמד את העניינים ביסודיות – – –

מתוך דברי מוטה גור

בספר הזיכרון לגיורא

יומן יגור, 28.5.1982

השאלה הקריטית העומדת בפנינו היא דור ההמשך. אינני רואה כאן בעיה של שילוב דורות אלא – באיזו מידה ממשיך הדור הראשון את הקו בו התחיל, ובאיזו מידה יודע הדור הצעיר להשתלב בתוך היצירה היומיומית.

השאלה של המשכיות, של ראיית פרספקטיבה, היא קובעת מאוד. הבנים בכיתות ההמשך שלנו גדלים ומתחילים לראות דברים ולחשוב עליהם. הם אינם מקבלים הכל רק בצורה רגשית. אין הם יכולים להיות כתא סגור והם מסתכלים קדימה, לנעשה ולמתרחש בשכבה הבוגרת יותר. משום כך יש חשיבות לצורת החיים של כל דור, של כל שכבה.

אי אפשר להתעלם מכך שהדור השני הוא דור של ממשיכים ולא דור של יצירה ראשונית. יש הבדל בין אנשים המרגישים יום-יום שהם יוצרים משהו ראשוני-התחלתי ובין אלה שממשיכים, שנקלעים אל דברים שנעשים ושנעשו כבר. ומכאן שאלה חינוכית: כיצד נחנך אנשים ממשיכים? האם בדרך המהפכנית כלפי מטה, או שנזנח את הדרך המהפכנית ונקבל את המציאות על כל השלילה שבה.

צריך לחפש את השילוב בין הלימוד המופשט ובין העבודה וההגשמה היומ-יומיות. יש למצוא את הקשר בין הלימודים העיוניים בבית הספר לבין הדברים הנעשים יום-יום במשק ובענפים השונים. דבר זה צריך להנחותנו בהתווית הדרך החינוכית ובחיפוש הכלים והאמצעים החינוכיים.

גיורא ניר

ספר יגור, עמ' 477

כהרף עין, בחטף, בפתאומיות ובאכזריות הלך מאיתנו, ונראים הדברים ששוב לא נפגוש בו באמצע הדרך – בחיוכו הטוב, בטפיחת יד על שכם, בשאלה או בעצה, ב"אהלן" ו"מה נשמע" ו"איך העניינים".

יד הגורל כבדה היא והמכה שהוכינו מקשה עלינו להתאושש. שוב ושוב חוזרים אנו ושואלים את עצמנו את אותן שאלות בפעם האלף – ואין תשובה. גיורא היה חבר ורֵע לכולנו, ובלכתו מאיתנו השאירנו מיותמים וכואבים. יש זכרונות שלאורם וחומם מתחממים אנשים כל ימי חייהם, וגיורא הוא אחד מהזכרונות הללו – קרוב כל-כך ורחוק כל-כך – אל עבר שנות ילדות ובגרות. אצלנו בכיתה היה תמיד ראשון. בשום שטח לא היה מספר אחד – אך בסך הכל היה תמיד מספר אחד.

– – –

גיורא היה הסמל המוסרי של הכיתה ולכל מילה שלו היתה השפעה עצומה אצלנו…. בכיתות הגבוהות, בשכבת הנעורים, הוא חותר לבצע כל דבר בצורה הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ואין גבול לדרישות שהוא דורש מעצמו. תכונה זו מתבלטת עוד יותר בשירותו הצבאי ולאחר חזרתו הביתה.

חברוּת אישית היתה בשבילו ערך עליון, והוא היה מוכן לעשות הכל כדי לעודדה ככל יכולתו, אך כאשר חברות כזו היתה מתנגשת בצו המצפון שלו – לא היסס להעמידה במבחן…

קשה לספר על גיורא בלי להדגיש את התכונה שבלטה אצלו יותר מכל תכונה אחרת. היה בו שילוב מופלא של שני קטבים לכאורה – הומניסט וריאליסט. הוא עימת את שני הקטבים הללו ומיזג אותם לאחד באישיותו הבלתי רגילה.

היסוד ההומני שלו – לב שומע ומבין, אהבת האדם באשר הוא אדם, העזרה לזולת, טיפוח קשרי רֵעוּת בחוגים רחבים מאוד, חברות של אמת, יחסים עם המשפחה.

היסוד הריאליסטי שלו – מוח צלול, כושר חשיבה וידי זהב המתגברות על מכשולים טכניים… לבסוף בחר ללמוד בטכניון. יכול היה להיות מהנדס טוב בדיוק באותה מידה שיכול היה להיות מחנך טוב, אך לא זכה הוא ולא זכינו אנחנו, כי שוב המר לנו הגורל מאוד.

נ.ש.

יומן ליום השלושים

1.3.1970

שבועות מספר עברו מאותו יום מר ונמהר, כאשר חיים שדמו לכוס מלאה על גדותיה פסקו ואינם. אנו מסתכלים על תמונתו ומוחנו אינו תופס כי דמות זו, עם עיניים מהרהרות, כבר לא תופיע עוד לפנינו ולא תחייך לקראתנו.

חיים דרוכי מאמץ להגיע ליעדים שהוא קבע לעצמו, מבלי להפחית מנכונותו לתת את עצמו וגם לעזור לזולתו, בכל מקום שהוא, בין בעבודה, בין בצבא, בין במכללת תורתו האחרונה – חיים אלה נותקו לפתע ובצורה כה אכזרית.

לעתים אתה שומע כי הטובים "הולכים" מאיתנו, אך כלום זה מקרה בלבד?

כאשר אנו מעלים בזכרוננו את פרטי חייו של גיורא בשנים האחרונות – אתה מגיע למסקנה שאין זה מקרה כלל וכלל. הטובים נחלצים למשימה או לעזרה, לעתים ללא חשבון, בין אם זה נעשה באופן ספונטני או תוך מאמץ מתמיד יום-יומי.

בצה"ל – נטילת אחריות. לא לחינם הגיע גיורא לדרגת סרן מבלי שהלך לקורס המקנה דרגה זו – הצעה שהוא לא קיבל מפני שעמד לפניו יעד אחר, ויעד זה היה כרוך במאמץ לא קל בשביל אב לשלושה ילדים, במיוחד בלילות שלפני מבחנים…

– – –

קשה להשלים עם המחשבה שהדמות המקרינה של בננו גזה מבלי לשוב עוד לעולמים.

גיורא, גיורא! למה השארת אותנו – את הוריך השכולים, את אשתך הצעירה, את ילדיך החמודים – לצעוד קדורנית בעמק הבכא של חיים בלעדיך? – – –

הוריך המתאבלים עליך, שזכרונך לא מש מהם

ולא ימוש עד סוף ימיהם, ואשר – לו היה

תלוי בהם – היו מסכימים לקיצור חייהם

ובלבד שתחיה אתה.

יומן ליום השלושים

1.3.1970

[השתתפו: נתן שונרי (בית השיטה); אמיתי שלם (רמת יוחנן); עמוס ארנון (רמת יוחנן); איתן זילברמן, נמרוד שמשי, יאיר עוגן]

(-) הפגישה הראשונה שלי עם גיורא היתה במזכירות החטיבה בשנת 1956. מה שזכור לי בהתחלה הוא – שהתפלאתי למה בחרו בו דווקא. הוא נראה ממבט ראשון נחבא אל הכלים ושקט, אפילו קצת פלגמט. מהר מאוד התברר שכל מה שהוא היה עושה – נעשה בשקט רב, ולמעשה לא זכור לי אף פעם אצלו התחממות או התרגזות… מה שבלט אצלו זאת המסירות השקטה… הוא תמיד היה שקט עם המון שיקול. אני נשענתי רבות על השיקולים שלו, שהיו מאוד עניינים ומאוד מתומצתים. מאחר והוא היה כל-כך שקט לא ראו אצלו מעברים קיצוניים בין שמחה והתפרצות לבין בלימה עצמית.

(-) …העריכו אותו מאוד בסיירת. לדעתי בגלל שהוא פשוט היה יהודי חכם, וזה לא בלט אצלו בסנוביות ובזלזול. הוא היה חושב המון. לפעמים זה היה ממש משגע…. לא היה שום דבר שנעלם מעיניו…

(-) היתה לו גישה מאוד אנושית ומאוד חברית, שלא הזדקקה למשמעת חיצונית על מנת להשליט את רצונו על החבר'ה שהוא פיקד עליהם…

(-) אתמול בטלוויזיה אמר יוסי בנאי איך הוא רצה לראות את הבן שלו: הוא לא רוצה שיהיה ממוצע, אלא שיהיה מעל זה. בעצם זה מה שאיפיין את גיורא. כל דבר שהוא עשה נבע מהאמביציה היסודית שלו. אני חושב שאין אנשים מושלמים, אבל הוא שאף להגיע מה שיותר רחוק בכל דבר שעסק בו.

(-) בתקופה מאוחרת יותר נעשה גיורא מ"פ של פלוגת סיור בחטיבת צנחני מילואים. את ניהול הסיירת הוא עשה בצורה מאוד קיבוצית ומאוד חברית, שהשאירה הרבה מקום לשיקול וליוזמה של המפקדים שהיו תחתיו. הוא היה נוהג לעשות בעצמו את הכל בצורה מושלמת, על מנת שיראו כולם ויעשו כמוהו. הוא לא ניסה להשליט את רצונו על הפלוגה בצורת פקודות או משמעת חיצונית, זה פשוט היה בניגוד לאופי שלו. ההבנה האישית שלו את הצבא היתה: ישנה מסגרת, והוא את המוטל עליו במסגרת זו עושה על הצד הטוב ביותר ולמעלה מזה…

אלה שעבדו איתו מקרוב וראו אותו בצניעותו ובשקט שלו, מאוד העריכו אותו ומאוד אהבו לעבוד איתו…

(-) …הוא היה פטריוט של יגור. אני חושב שאין הרבה כאלה. לפני השיחה היה לי רושם שכאילו הוא חי ביגור מהצד, במיוחד כשהוא נכנס לשטח הלימודים… היתה לי הרגשה שהוא אופטימי מאוד…

(-) …היתה לו לגיורא ביקורת קשה על הרבה דברים, אך לא ביקורת הורסת. הוא ידע גם מה להציע בִּמקום, איך לדעתו צריך לתקן ומה לעשות. חייו של גיורא היו גדושים מחשבות ומעשים, דרכו היתה כאילו סלולה בראשיתה. הוא הכשיר לו הרבה כלים ואמצעים לחיים פוריים ועתירי-מעש, ולא זכה לכך.

יומן ליום השלושים

1.3.1970