דבורה גינדין-פינקלשטין
בוכה הלב, ממאן להנחם בהעקר מאיתנו חברתנו היקרה דבורה ז"ל. הן ראינו אותה בתוכנו כל הזמן מלאת חיים ומרץ, שופעת בריאות ועלומים, והנה נקטפה מערוגת חיינו במיטב שנותיה.
הייתה בת סוחרים אמידים באוליקה, עיירה ידועה לשם ביהדות ווהלין. קהילה יהודית זו, על האוירה היהודית-עממית וציונית-שורשית ששררה בה, כל חיי הציבור והערים והתוססים שבה בשנים ההן, על רוח ההתעוררות החלוצית שפעמה במחנה צעיריה – שמשה בית גידול לדבורה.
בבית-הספר העברי של "תרבות", בו התחנכה, רכשה לה את השכלתה העברית והכללית ונוסף לזה הייתה מחוננת בתכונות נעלות של פשטות, רוחב-לב ונדיבות, אהבת חברה ונטיה לפעילות חברתית. עז היה רצונה לבטא את התוסס בה, לשתף חברים ברחשי נפשה ובלהט חוויותיה. וזה מצא את ביטויו בהשתתפותה במקהלה, בה התמידה והמשיכה במשך הרבה שנים בכל הגלגולים והתמורות שחלו בה. כמו כן השתתפה בחוג דרמתי, בו הייתה פעילה הרבה שנים, בהופיעה לפעמים בתפקידים די רציניים בהצלחה ניכרת. לכל הפעולות האלו הטתה שכם והשקיעה עמל והקדישה לזה הרבה שעות ממעט הפנאי שהיה לה אחרי יום עבודה קשה, לפעמים לפני חליבת לילה ובוקר בעבודה ברפת. רוב זמנה עבדה בענפים המצריכים מאמץ גופני ואחריות רבה, והיא נשאה בעול במסירות, בהתמדה, בכל יכולתה. תוך נשיאה בעול העבודה וטרדות חיי המשפחה, וצער גידול בנים, המשיכה והתמידה בחוג הדרמטי ובמקהלה בשמחת יצירה וברצון כנה לתת ביטוי ומבע למרץ הנעורים, לכוח החיים התוסס בה ולהעניק לחברה מכשרונה.
והנה הסתערה עליה מחלתה הממארת. מחלה זו, אשר עקרה מתוכנו חברות וחברים טובים ויקרים. גדול היה רצון החיים הטבוע בה, עמוקים היו שרשיה בחברה ובמשפחה וקשות נאבקה בנגע המכרסם והורס את גופה. גם הרופאים והמטפלים השקיעו מאמצים לא מעטים להצילה, אך לעת עתה קצרה יד האדם מלעצור את כוחו של הנגע הממאיר, ההורס ומכלה – ותוכרע.
מה גדול הכאב.
