דבורה גינדין-פינקלשטין

01/01/1914 - 29/01/1958

דבורה גינדין-פינקלשטין

בוכה הלב, ממאן להנחם בהעקר מאיתנו חברתנו היקרה דבורה ז"ל. הן ראינו אותה בתוכנו כל הזמן מלאת חיים ומרץ, שופעת בריאות ועלומים, והנה נקטפה מערוגת חיינו במיטב שנותיה.
הייתה בת סוחרים אמידים באוליקה, עיירה ידועה לשם ביהדות ווהלין. קהילה יהודית זו, על האוירה היהודית-עממית וציונית-שורשית ששררה בה, כל חיי הציבור והערים והתוססים שבה בשנים ההן, על רוח ההתעוררות החלוצית שפעמה במחנה צעיריה – שמשה בית גידול לדבורה.
בבית-הספר העברי של "תרבות", בו התחנכה, רכשה לה את השכלתה העברית והכללית ונוסף לזה הייתה מחוננת בתכונות נעלות של פשטות, רוחב-לב ונדיבות, אהבת חברה ונטיה לפעילות חברתית. עז היה רצונה לבטא את התוסס בה, לשתף חברים ברחשי נפשה ובלהט חוויותיה. וזה מצא את ביטויו בהשתתפותה במקהלה, בה התמידה והמשיכה במשך הרבה שנים בכל הגלגולים והתמורות שחלו בה. כמו כן השתתפה בחוג דרמתי, בו הייתה פעילה הרבה שנים, בהופיעה לפעמים בתפקידים די רציניים בהצלחה ניכרת. לכל הפעולות האלו הטתה שכם והשקיעה עמל והקדישה לזה הרבה שעות ממעט הפנאי שהיה לה אחרי יום עבודה קשה, לפעמים לפני חליבת לילה ובוקר בעבודה ברפת. רוב זמנה עבדה בענפים המצריכים מאמץ גופני ואחריות רבה, והיא נשאה בעול במסירות, בהתמדה, בכל יכולתה. תוך נשיאה בעול העבודה וטרדות חיי המשפחה, וצער גידול בנים, המשיכה והתמידה בחוג הדרמטי ובמקהלה בשמחת יצירה וברצון כנה לתת ביטוי ומבע למרץ הנעורים, לכוח החיים התוסס בה ולהעניק לחברה מכשרונה.
והנה הסתערה עליה מחלתה הממארת. מחלה זו, אשר עקרה מתוכנו חברות וחברים טובים ויקרים. גדול היה רצון החיים הטבוע בה, עמוקים היו שרשיה בחברה ובמשפחה וקשות נאבקה בנגע המכרסם והורס את גופה. גם הרופאים והמטפלים השקיעו מאמצים לא מעטים להצילה, אך לעת עתה קצרה יד האדם מלעצור את כוחו של הנגע הממאיר, ההורס ומכלה – ותוכרע.

מה גדול הכאב.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לדמותה

    דבורה, חלפה שנה מאז הלכת מאיתנו. שמיים וארץ מחו ובכו ביום סתימת הגולל.

    זוכרת אני אותך, בעודני צעירה, ואת – האחות הבכירה, החזקה, החלוצה. חזקה – משום ששפעת בריאות, היית חסונה, סמוקת-לחיים ועמֵלה. ידייך אף פעם לא ידעו מנוחה מהי. חלוצה – תוכן חייך, "א חלוצקה", כפי שהיו אומרים… ערה ופעילה. הבית שלנו המה מ"החלוצים", תמיד בקעה מתוכו שירה חלוצית, אליה היה מצטרף גם קולה של אמא. ואני זוכרת שחברותיך היו אומרות: אמא שלך חלוצה. זה, כמובן, היה בזכותך.

    ואיך התגנבת מהבית למושבת-הקיץ, כשיציאתך היתה למורת רוחם של ההורים, ואף אני קצת נסחבתי אחרייך.

    והנה יצאת להכשרה במצ'יוב וקורץ – פלוגות עניות, שמנת חלקן היתה לא פעם רעב. אולם הס מלהזכיר ולהתאונן. את היית מאושרת והרצת מכתבים, אחד יותר טוב מהשני.

    והנה הגיע היום המאושר – יום העליה. ליווינו אותך לתחנת הרכבת ואיזו מועקה השתררה בבית לאחר הפרידה. קשה היה להורים להשלים איתה, אולם ידעת במהרה לנחמם. מכתבייך ה"טובים" ידעו להאשיר ולנחם.

    זוכרת אני איך שאמא (אבא על פי רוב לא היה בבית) היתה נושאת בגאווה את מכתבייך, מקריאה אותם בפני השכנים ובוכה מרוב אושר… וכשהיינו מקבלים תמונה – השמחה עברה על גדותיה.

    הנה, את יוצאת עם הפרות למרעה, יושבת על סלע בתוך נוף רומנטי וקורנת מאושר. בתמונה שניה – הינך עומדת על יד פר עצום ומושיטה לו אוכל מקרוב בביטחון. ואנו – ממרחק כה רב – מפחדים… או שידייך אוחזות בעטיני הפרה, למה שעינינו בכלל לא הורגלו לראות. אכן, קשה היה להאמין לכל זאת בחוץ לארץ.

    והנה, באתי אליך ליגור ועיני חזו בכל זאת. ראיתיך בעבודתך, תוך שמחה ושירה. לא פעם השקית אותי בחלב חם, שרק זה עתה נחלב בידייך.

    כן, דבורה, היה לי המזל שיכולתי עוד להגיע אליך. את זה לא אשכח לך. מי יודע אם לא בזכות רצונך ועקשנותך להעביר, לכל הפחות, את אחד מהמשפחה ארצה – הגעתי עד הלום, כי לא הרבה זמן אחרי זה החלה ההתפרעות העולמית וככה באמת נשארנו שתינו עד… עד שנלקחת.

    רק עכשיו עלי להודות כי לא הכרתיך עד הסוף. לא מיציתי את כל הגלום בך. רק עתה, בעצם ימי חולייך, התגלית לפני כסמל הגבורה העל-אנושית. את, שאף פעם לא ידעת חולי מהו, מאין שאבת את הכוח לשאת בגבורה אלוהית את סבלך כה בשקט? ומי כמוך ידע, כבר בתחילת מחלתך, את גודל אכזריותה?

    לא פעם אמרת לי שאת אבודה, אבל תוך מחלה אנושה התחזקת וקמת ביום שבת לתקן פנצ'ר במטבח.

    לא ויתרת על תענוגות החיים ורצית ליהנות מהם עד כמה שניתן. נסעת למסיבות, להצגות, וכך פגשתיך בגבת על חבילות הקש, עת באת לחזות בהצגה.

    תוך שכיבה מוחלטת במיטה, בסבלך כאבים, ידעת לחייך לבני-אדם, לשוחח על דא ועל הא ולהתעניין בשלום הזולת. ידעת בימייך הספורים בבית החולים לסבול ולא להטריד; להודות לאחות בעד כל עזרה שהגישה לך. היית מוכנה לעזרה, כי רצית לחיות, וכל יום היה בשבילך – מתנת חיים.

    נאבקת עם החיים והוכרעת…

    אחותך (אלונים)

    בחוברת ליום השנה, 20.1.1959

  • כריח השדה

    מתנהלות היו רגלינו בכבדות, בצעדים עגומים, אחרי המכונית האפופה אֵבל, הנושאת בחיקה את ארונה של דבורה אל הקבר הכרוי למרגלות הכרמל. הנעליים בוססות מפעם לפעם באדמה הרכה, הרוויה, הריחנית של חודש שבט…

    ופתאום נדמה היה כי האבל לא יכירנו מקומו במחיצתה של דבורה, וכאילו התעורר לפתע איזה צורך סמוי לָשיר, להשמיע הִמנון לבריאות-הגוף ולחוסן-הרוח, שיר של שמחת-חיים ושיפעת-אונים, של אדמה תחוחה ומצמיחה ושדות מניבים, נוף-אילן המרשרש ברוח וגזע בריא המכה שורשים. והאוזן ביקשה לקלוט ציוץ ציפורים מסתר-הסבך, מעפאי-עצים שבכרמל.

    כי היה משהו שורשי, קרקעי, טבעי ורענן באישה מלבלבת זו, זקופת-הגו ובטוחת-הצעד, המלאה ושופעת עסיסי-חיים העולים מתוכה ומתפשטים בכל אבריה….

    לא, לא מליצה היא זאת ולא דברי-שבח הנאמרים, כרגיל, "אחרי מות"…

    משב רוח-שדה וריח-שדה באו עימה והלכו עימה בכל מקום ובכל עת. זה היה דבוק בה ומרוקם בכל נימיה, בנפשה וביצורי-גֵוָה. לא רק בעבדה ברפת ובחולבה את הפרות, אלא גם בעוֹבדה בבית-ילדים וליד סירי המטבח היה בה מריח השדה. היא הביאה אותו מאדמת גידולה, משדותיה ומישוריה של ווהלינה.

    דבורה היתה בת להורים אמידים, סוחרים, בעיירה יהודית בווהלין; אך לא זה הריח אשר הביאה עימה משם, לא ריח "הסוחרים האמידים" מן העיירה היהודית. היא למדה וקיבלה חינוך עברי-ציוני בבית הספר "תרבות" וספגה את הרוח היהודית-העממית בבית הוריה ובעיירתה…

    אצל דבורה היה כל זה ספוג ומתובל במשהו נוסף, מיוחד – באותו "ריח השדה אשר ברכו ה'…" התברכה בבריאות גוף ונפש ובזקיפת-קומה, בשמחת עבודה ובחיבה לשיר וזמר, בנטייה למשחק בימתי ובחדוות-חיים, כאילו בת-כפר היתה מלידה. כל מה שהיה בה לא היה כה מעודן, לא מתופנק וחיוור כל-כך כאצל אחרות. היא היתה סמוקת-לחי, מוצקה וגמישה כאחת, רעננת-מרץ עד עצם הימים בהם נתגלה בה הנגע הממאיר. כל גופה, כל שריריה ואבריה אמרו שיר – שירת האברים התואמים, השלמים.

    וגם פיה אמר שיר. במקהלה וביחידות. היא היתה נותנת קולה בשיר בשעות טרם-שחרית ברפת, תוך שאצבעותיה הזריזות והעמלניות פורטות על פיטמות הפרה את זמר התנובה. והיתה מצרפת קולה לשיר במשך שנים רבות ורצופות למקהלת השרים בימי חג ומועד ובחזרות שבימות החול.

    כן, דבורה היתה בין המעטים השרים בשעת עבודתם… וכשאדם שר בעבודה, שר ועובד כמו שדבורה ידעה לעבוד, סימן הוא שיש לו שמחת עבודה, או לפחות רצון להתגבר על קשיים שבעבודה, לעודד ולהמריץ את עצמו למאמצים על אף הכל…

    – – –

    נזדמן לי לעבוד פרקי-זמן קצרים עם דבורה במטבח…

    היה ברור כי העבודה עולה לה במאמצים ואינה עוד לפי כוחה, אך היא לא נכנעה. לא רצתה להעמיד את עצמה במצב של אדם מעורר-רחמים, וגם במצבה זה הצליחה להיראות בעיני הבריות כאדם בריא ברוחו ובגופו, בעלת כבוד עצמי וגאווה עצמית, היודעת לשמור על ערכה האנושי. ומצאה בה את הכוח לצחוק לשמע הלצה או מעשה מבדח מענייני-דיומא, אשר חברים וחברות נוהגים לספרם תוך כדי קילוף תפוחי-אדמה וגזר, ואף מספרת בעצמה משהו מעין-זה. ומפעם לפעם היתה מפזמת גם איזה זמר…

    דבורה נאבקה על גאוות-האדם שבה, למען לא תישח קומתה ולא ייפגם כבודה. היא לא נשברה. אפילו מחלה איומה זו לא הצליחה לשבור אותה עד רגעיה האחרונים ממש. ורק המוות שבר אותה, וגם הוא – רק את גופה שבר ולא את רוחה. רוחה נשארה איתנה וללא-פגם…

    וכזאת היא תישאר בזיכרוננו: סמל של בריאות-הגוף וחוסן-הנפש, של שמחת-חיים ואהבת העבודה, של שיר מצלצל וצחוק בריא.

    בת ישראל אשר התרוננה בה שירת הבריאות והמרץ וריח השדה נדף ממנה.

    חיים טהרלב

    בחוברת ליום השלושים

    27.2.1958