דבורה לנדאו

– – –

אני מנסה לחשוב זה יומיים איך לסכם את שמונים ושבע שנותיך הברוכות, וקשה לי.

שריד יחיד נותרת ממשפחת בורשטין שברחוב צ'רניקובסקייה שבוורשה. כל שאר בני המשפחה נמחו מהעולם על ידי הגרמנים, אולם מעולם לא הראית שנאה לגרמנים והשארת תכונה זאת לנו, הבנים.

נולדת בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה והגעת לארץ עם פרוץ מלחמת העולם השניה – אבל כל חייך רדפת שלום. לא הבנת איך ובשביל מה אנשים הורגים זה את זה.

בכל שנותייך ביגור אינני זוכר שאי-פעם רבת עם אדם כלשהו, ואין לחשוש שלא שמרת על כבודך. ועוד איך שמרת עליו. כאשר הרגשת שאת צודקת לא היססת לעלות על בריקדות, החל מאותו דין תורה שבו תבעת את סבך על כך שלא שילם את שכרך, שהיה מיועד לנסיעתך לארץ ישראל… ועד לכתיבה בעלון משק יגור על תופעות חיוביות שאיש לא שם ליבו אליהן, וגם על תופעות שליליות הצצות בחיי כל חברה.

עבדת באיזולטור עשרים וחמש שנה. טיפלת במסירות רבה בכל הילדים החולים שבמשק. מרים עוגן, הרופאה, היתה אומרת עליך – "דבורקה לא מסתכלת, דבורקה רואה", והתכוונה לאבחנתך המצויינת.

המשכת לעבוד ממש עד שנותייך האחרונות, וכל הזמן עם נועם וחיוך המרחפים על כל הליכותייך. זאת הסיבה שבמשך השנים אספת הרבה ידידים מכל התחומים ומהרבה מקומות, וכולם אהבו אותך מאוד והעריכו את תכונותייך.

אולם החשוב מכל היתה הצורה בה ניהלת את חיי המשפחה. מהרגע הראשון שאני זוכר לא נתת לשום אירוע משפחתי שיעבור לידך. בכל יום הולדת חיכתה בבוקר ליד המיטה עוגת טורט אישית קטנה, מרוחה בקרם שוקולד המבוסס על מרגרינה מלוחה. דאגת יום ולילה לאבא, שאף פעם לא היה ממש בריא.

כאשר בכיתה ג' החלטנו שיותר לא מנשקים את ההורים, כי זה מתאים רק לילדים קטנים, היינו מחכים לכיבוי האורות ואז היינו מחבקים ומנשקים אותך כאוות נפשנו…

אני בטוח, אמא'לה, שנשמתך עברה במהירות הגדולה ביותר לגן העדן.

לשמחתי, חלק מתכונותייך הטובות עברו לנכדים, כך שהדורות יעברו, אולם תכונותייך הנהדרות תישארנה בקרבנו.

שינעמו לך, אמא'לה, רגבי אדמת ארץ ישראל שכל-כך אהבת.

יאיר, בנך האוהב והדואב

יומן ליום השלושים

27.12.2002

במשך חיינו בחברה הקיבוצית אנו נפגשים עם חברים במעגלי החיים השונים, ולפעמים בהיפוך תפקידים. כך דבורה ואני.

מעגל ראשון שזכור לי – אני נער בן 15, שרגלו מגובסת לכל אורכה, הזקוק לטיפול יומיומי, מופקד באיזולטור בידיה של דבורה. היא זאת שצריכה לטפל ולרחוץ ולהתגבר ביחד איתי על מצבים לא כל-כך נעימים. דבורה, שזכתה וחוש הומור היה לה, פתרה את הבעיות בדרכה שלה. בטקס קבוע כל בוקר היתה מודיעה לי – תתכונן, הסדיסטית (כלומר היא) מגיעה. "הסדיסטית" אכן הגיעה, אבל איפה היא ואיפה העינויים. בדחילו ורחימו, ובהתחשבות ברגשותי, היא עושה את מה שצריך. מאז, בינינו, אני מכנה אותה "הסדיסטית" והיא מרוצה מהתואר.

עוברות מספר שנים ומעגל שני נפתח: אני מדריך טירונים בצבא ותחת פיקודי נופל הטירון יאיר, הראשון מהתאומים שהתגייס. דבורה הופכת אותי בשמחה לאיש הדואר של המשפחה, וכך, בכל שבוע שיאיר לא מגיע הביתה אני מביא לו את ניחוחות הבית לצבא….

מעגל שלישי – מועדון המבוגרים. דבורה נמנתה על הצוות שייסד והקים את המועדון… גם כשפרשה מהצוות נשארה אוהדת גדולה של הפעילות במועדון והקפידה על "יום ראשון הקדוש" ועל השתתפות בכל פעילות. בתקופה זו קראתי לה "הדבורה מאיה", על שום סקרנותה הרבה והרצון לדעת ולחוות עוד ועוד. ושוב, נראה כי הכינוי מצא חן בעיניה.

מעגל רביעי – הפעם אני המטפל, והיא ודוד בעלה הם המטופלים. שוב מצב שיכול להיות קשה עקב הנסיבות. פעם נוספת מתגלה לי דבורה בחוש ההומור שלה, לצד האחריות והצורך לתת את כל מה שהיא יכולה. היא נאבקת על דעותיה ועל כך שכל טיפול ייעשה בשיתוף ובתיאום איתה….

זכיתי לאמון שלה בי, והיא היתה משתפת ומתייעצת איתי בבעיות שונות המציקות לה, או בדברים שחשבה שצריך לעשות ולעזור לאחרים….

דבורה, אשה גדולה בגוף קטן, עמלנית, חרוצה, אשת איש, אם וסבתא. אשה חמה ואוהבת, נאהבת על כל יקיריה.

יהי זכרך ברוך.

אמנון מאירי

יומן ליום השלושים

27.12.2002

– – –

עם השכלה של שבע שנים אבל עם חוכמת חיים ותבונה של מישהו שלמד כל חייו בחוגים לפסיכולוגיה, עבודה סוציאלית וחינוך, כך גידלת וחינכת אותנו, הבנים, את זהבה והנכדים. ניסית להקנות לכולנו את התכונה הנפלאה "אנושיות".

עם השנים סיפרתי לך על חבר שהצליח ונהיה מיליונר, או אחר שלמד ועכשיו הוא פרופסור, או אותו פוליטיקאי ששייך לצמרת. ואת תמיד בשלך: תגיד, הוא נשאר "בן-אדם"?

כי ידעת והבנת שהכסף, התפקיד והכבוד מקהים את התכונה החשובה ביותר – האנושיות, ומשכיחים מאיפה באנו ולאן נשוב.

בשנים האחרונות ליווינו אותך מדי יום ביומו, מנסים להחזיר לך משהו ממה שקיבלנו.

…כשייגמרו ימי האבל ובכל משפחה מתחיל מאבק הירושה, כאן בינינו, הנכדים הבנים והכלות, תתחיל תחרות מי יהיה הקרוב ביותר לנתיב האנושיות שהתווית לנו בחייך.

יהי זכרך ברוך.

בנך האוהב אבנר

יומן ליום השלושים

27.12.2002

לפני כ-11 וחצי שנה התאלמנתי, לאחר 36 וחצי שנים לנישואי עם שמואל ז"ל. לא מצאתי לי מקום. הבנים עזבו, כמו שקורה בהרבה משפחות. נשארתי יחידה, בודדה בבית. לא ידעתי מה לעשות. החלטתי לנסוע לסמינר ב"אפעל". פניתי למרכז ההכשרה שמוליק זעירא. ענה: מצויין, ישנו סמינר של חצי שנה ב"אפעל".

איני יודעת למה אף פעם לא פנו אלי שאצא לאיזשהו סמינר, וטוב שאני "חוצפנית" ואני מבקשת בעצמי.

יצאתי, וחזרתי מלאת רשמים. נהניתי מאוד. לא אומר שהכל נשאר לי בראש, אבל איזה 20-30 אחוז נשאר לי.

כשחזרתי הביתה שוב הרגשתי בדידות. חשבתי הרבה בכיוון הזה, מה לעשות? איני יחידה. יש הרבה אלמנות ואלמנים, אולי כדאי לסדר איזה סידור לבודדות ובודדים?

חשבתי: נעשה מפגשים, כל פעם אצל מישהו אחר, על כוס קפה.

פתאום, יום אחד, מופיע אצלי מרכז התרבות – גבי קרדוש, ומציע לי להקים מועדון למבוגרים. והוא מספר – גם במשפחות מרגישים בדידות, לא רק יחידים.

אז נדלק אור אדום.

פניתי לעליק ולאסתר בקשר לרעיון המועדון. הן שמחו מאוד שעוד מישהו חושב בכיוון. הן כבר מזמן רצו בזה. קם צוות: עליק, אסתר, אילן ילין, רוחלה סגל (כמרכזת המועדון), וגם אני הייתי בצוות. אחר-כך פניתי לכמה חברים שיעזרו לנו: יצחק בן-כהן, חיים סגל, חייקה ברקת וחביבה כספי. כולם ענו בחיוב. כל כמה זמן עשינו ישיבות ותיכננו מה יהיה הלאה. רוחלה דאגה להביא מרצים מעניינים. לפעמים עשינו טיולים של מספר שעות. היו גם מפגשים עם מועדונים של קיבוצים אחרים. חברים קיבלו בשמחה את הפגישות, אפילו ביקשו לעשותן פעמיים בשבוע. מספר החברים בפגישות היה מגיע ל-70 עד 80 חברים.

בין חברי הצוות שררה אווירה טובה. ולי אישית היה סיפוק רב…..

דבורה איתן-לנדאו

יומן יגור, 24.7.1987