דבורה (רובין) מרזל
דבורה נולדה בחודש מרץ, שנת 1918 בסטאניסלבוב שבפולין. היא הייתה הבת הרביעית מתוך 5 אחים ואחיות.
היא באה מבית דתי אבל הייתה ציונית וסוציאליסטית. בגיל 14 החלה להשתתף בפעילויות של תנועת "דרור החלוץ", שם פגשה את משה מרזל, שהיה מדריך בתנועה.
בשנת 1935 הם עלו לארץ והצטרפו לקיבוץ תל יוסף ומשם עברו לבית השיטה. כעבור שנה הם נישאו בטקס שנערך בקיבוץ גבת. שנה לאחר מכן הם נשלחו ע"י התנועה להקים את קיבוץ עין כרמל. לאחר שנולדה בתם הבכורה עליה הם עברו ליגור, וכאן נולדו להם שלושת הבנים אורי, איתמר ואבינועם.
בסיומה של מלחמת העולם השנייה התברר לה שכל בני משפחתה למעט אחיה אברהם, ניספו בשואה.
דבורה עבדה בכרם (שם הייתה אישה יחידה בין הגברים), אח"כ כאחות סיעודית. הייתה מטפלת בבתי הילדים ובחברת הנוער ולבסוף לאחר שלמדה עבדה כקוסמטיקאית.
דבורה הייתה אחת הנשים הראשונות שהקימו בקיבוץ את ענף הקוסמטיקה והביאו למודעות הנשים ביגור את הצורך לטפח את עור פניהן ולשמור על עצמן מפגעי הגיל.
הייתה פעילה בועדות רבות במשק ועד ימיה האחרונים התעקשה לבוא לאגרטל ולעבוד כמיטב יכולתה.
היא הייתה אישה חזקה ודעתנית ואהבה לקרוא. נעים היה לשוחח איתה כי בשיחותיה שילבה פעמים רבות את רשמיה ותובנותיה מסיפור טוב שקראה. פרשנותה לאירועים בעולם וביגור היתה מעניינת והותירה רצון להמשיך ולשוחח.
תמיד השתדלה להיות מטופחת ומסודרת בהופעתה.
ביחד עם משה הקימו בית חם ואוהב לילדיהם ובני משפחותיהם. לאחר מותו של משה המשיכה וליוותה אותם בהרבה חום ודאגה.
היו לה קשרים עם בנים ובנות וחברים מכל הגילאים והיא שמרה עליהם בחום רב ובאהבה.
בשנותיה האחרונות נפטרו שלושה מילדיה, עליה, אורי ואבינועם והדבר הכביד עליה מאד. את כאבה נשאה בליבה. על בדידותה וגעגועיה סיפרה רק לחבריה הקרובים.
הותירה אחריה את בנה איתמר, נורית, חברתו לחיים של אורי ז"ל, דור מרזל, אשתו של אבינועם ז"ל, גרייס המטפלת המסורה, 11 נכדים ו 12 נינים.
יהי זכרה ברוך
