"ילדנו היקר מחמל עינינו, בשחר ימיך שכלנוך. זיו פניך וזוהר עיניך חתומים בליבנו." מילים נוגעות ללב אלו, החקוקות על מצבתו של הילד יואליק פרימוביץ' בבית הקברות של קיבוץ יגור, צדו את עינו של גבי קרדוש, בן וחבר יגור, בשעה שסייר בבית הקברות עם קרני עם-עד כתב העיתון "הקיבוץ". מזה שנים מבלה גבי חלק ניכר מעתותיו באיסוף סיפורי המצבות והקברים ביגור, אך סיפורו של הילד יואליק נותר עבורו סוד נעלם. מיום לידתו חי גבי ביגור ומעולם לא שמע על משפחת פרימוביץ'.
בערב שמחת תורה ישב פרויקה אברהמי בדירתו בקיבוץ בית קמה וקרא בהתרגשות את הכתבה שפירסם "הקיבוץ" במלאות שמונים ליגור. "איש אינו זוכר את בן-דודי יואליק," אמר פרויקה לעצמו. "ומה הפלא? הילד מת, הוריו נפטרו, אחיו ואחותו אינם בקיבוץ, אז מי יכול לדעת ולספר?"פרויקה, אב לשניים וסב לארבעה, נולד בכפר-אתא (כשעוד קראו לו כפר עטא) ב-1934. בילדותו הרבה לבקר ביגור, אצל דודתו דבורה ברגמן, אחותה של אמו דינה. הוא הכיר היטב את הדוד יששכר ("שוכר") צרבניק, בעלה של הדודה הפמיניסטית ששמרה בקנאות על שם נעוריה, ושיחק עם בני דודיו – ציפה ויבל (שנכנע בסופו של דבר לכל אלו שקראו לו יובל).
יואליק, אחיהם הבכור של ציפה ויובל נפטר מטיפוס בשבת, 30.6.1934. בן שבע היה במותו. ילד יפהפה שנפל קרבן לתנאים התברואתיים הקשים של אותם ימים. ביום מותו כבר לא היה אביו ביגור.
אפרים אפרימוביץ' (שם המשפחה נכתב בגרסאות שונות במקומות שונים) נולד ברוסיה ב-1891 ועלה לארץ בעלייה השנייה. הוא עבד כפועל בודד בראשון-לציון ופתח-תקוה ושם הצטרף לקבוצת פועלים בשם "אחווה". יחד עם חבריו לקבוצה התנדב לגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה והיה בין מקימי יגור. ביגור פגש את דבורה ברגמן וב-2.3.1927 נולד בנם יואליק.
לאחר שנים מעטות נפרדו אפרים ודבורה. דבורה נישאה ליששכר צרבניק, חברו הטוב של אפרים. אפרים חי בחיפה, בודד, שכול וערירי. אלא שאחדים מידידיו מימי העלייה השנייה זכרו לו חסד נעורים וניסו לעזור לו כמיטב יכולתם. בין אותם ידידים היו גם דוד כנעני וזאב שפר, חברי איילת-השחר. ב-1940 הם הביאו את אפרים לקיבוצם. הוא היה בן 49, ללא משפחה.
באותם ימים עדיין לא חובר קיבוץ איילת-השחר לרשת החשמל הארצית ואפרים מצא לו עבודה כאחראי על מכון הגנרטורים. בחדרו הריק לא ציפה לו דבר ואת מרבית זמנו בילה במכון החשמל. על פי הפולקלור המקומי למד אפרים להירדם לקול רעש הגנרטור ודווקא כשהגנרטור דמם, היה השקט מעיר אותו. הוא היה קם, יוצק סולר, מפעיל מחדש את הגנרטור וחוזר לתנומתו.
ביגור לא דיברו על אפרים. שמו ושם משפחתו נשכחו מלב. ציפה אחותו למחצה של יואליק המת, שנסעה פעם לטיול לאיילת-השחר, נתבקשה על ידי אמה למסור ד"ש ושקית עוגיות ל"ידיד המשפחה".
עשרים ושתיים שנים חי אפרים באיילת-השחר והצליח להתחבב על חברי הקיבוץ ואף על ילדיו. שנותיו האחרונות הו קשות. הקיבוץ חובר סוף סוף לרשת החשמל, אפרים חלה בסרטן, ניתק את קשריו החברתיים עם חברי הקיבוץ והסתגר בדירתו הריקה. ביום י"א באדר א' תשכ"ב, 22.2.1962, נפטר אפרים אפרימוביץ' (פרימוביץ'? פרוימוביץ'?) בודד ושבע ייסורים ונקבר באיילת-השחר.
בעלוני איילת-השחר הופיעו מספר רשימות לזכרו של "פרוימוביץ', (מסתבר שחברי הקיבוץ לא נהגו לקרוא לו בשמו הפרטי). מרשימות אלו עולה דמות של אדם צנוע ושקט, אך חביב ואהוד. בין רשימות ההספד מופיע גם פזמון שנכתב שנים אחדות קודם לכן על ידי דוד כנעני, חבר איילת-השחר וידידו של אפרים עוד מימי העלייה השנייה. הפזמון מתאר את אפרים הערירי כחביבם של ילדי הגן המקיפים אותו ביום קיץ שרבי ומבקשים שיחדש את אספקת החשמל, כדי שהמים ישובו לזרום לבריכה שהתרוקנה.
וביגור, הקיבוץ שאפרים היה בין מייסדיו, אין זוכר ואין יודע. דבורה ברגמן ובעלה יששכר צרבניק הלכו זה מכבר לעולמם. ציפה ויובל אף הם אינם חיים בקיבוץ. מיואליק, הילד הבהיר ויפה העיניים, בנו יחידו של אפרים אפרימוביץ', נותרה מצבה בבית הקברות, כתובת מרגשת וסיפור עלום.
בן הדוד, פרויקה מבית קמה הוא שהביא את הסיפור לידיעתנו. אחותו אלה, החיה בבית הוריה בקרית-אתא, עוסקת מזה שנים בחקר תולדות המשפחה והיא שהרחיקה לכת עד הארכיון באיילת-השחר. שם עדיין זוכרים כמה חברים, שאינם צעירים לימים, את פרימוביץ' איש הגנרטורים.
ובביתה במושב נווה אילן זוכרת ציפה, האחות למחצה, את המחברות של יואליק מכיתה א', שאמא דבורה שמרה שנים ארוכות לאחר מותו. גם תמונות נותרו בידיה של ציפה ובהן נוכל לראות ילד צהוב שיער, יפה כמלאך. באחת מאותן תמונות אנו רואים משפחה צעירה, יפה ומאושרת – אמא דבורה, לידה הבן יואליק ולידו האב, גבר צעיר ונאה, הלא הוא אפרים אפרימוביץ', "ידיד המשפחה", שפעם בטיול לצפון מסרה לו ציפה ד"ש מאמא ואפילו הביאה לו שקית של עוגיות.
