דבורה קלור

דבורה – כשמה כן היא – עמלנית וחרוצה בעבודה, נהנית מכל רגע שבו היא יכולה "להוכיח את עצמה" – בתחרות של הישגים בעבודה. נהנית לעזור, ביחוד בהכנת מסיבות חתונה. והיא, בלתי שיגרתית, בכל תחום שעסקה בו נהגה להכניס פריט בלתי שגרתי בכיבוד ובעריכת השולחנות כראוי למעמד חגיגי, ורבים זכרו לה לטוב במשך השנים.

כך גם בטיפוח גינה בלתי שיגרתית, ואת זה "הביאה מהבית" – כמורשת אבא – שהיה צירוף מופלא של חניך "ישיבה", איש-ספר ואיש האדמה כאחד. היה נוהג בכל אביב לחפון בכפו רגבי אדמה טריים ונהנה מריח האדמה הטובה, כמו שנהג תמיד לגדל ירקות ליד הבית ונהנה מטעימת כל פרי שהבכיר והבשיל. דבורה הקפידה בטיפוח הגינה גם אחרי שנפצעה קשה בתאונת דרכים…

בעבודתה בבתי הילדים של שכונות העוני בתל-אביב, הפנימה דבורה את מצוקתם וסלדה מהשקפת עולמם של "עושי צדקה" מסויימים, המתייחסים "בצידוק הדין" – כגזירת שמים או גורל למצוקתם וחרפת עוניים של אנשים, ולכן יש להשלים עם זה. בניגוד להשקפה זו, ראתה בזה מעשי בני-אדם, ולכן הגיבה בזעם על כל מעשה עוול וקיפוח. העדיפה תמיד מעשים קטנים על פני דיבורים רמים.

כלל גדול היה לה כמצפן – לעולם יהיו פיך ומעשיך שווים, ואל תדבר נשגבות כשאינך מוכן למאמץ להגשים אותם. שוויון ערך האדם היה עקרון עליון בשבילה. ידעה לעמוד על דעתה גם בניגוד לדעתם של גדולים, וכן לדעתם של הקרובים לה ביותר. בלי מורֶך ובלי משוא-פנים נהגה להגיב גלויות על כל מה שהיה לא ראוי בעיניה.

ודווקא משום כך היא נהגה כדבורה, שבעוקצה "הוציאה את האוויר מבלונים נפוחים", המנפחים עצמם מדעת של חשיבות עצמית מופרזת.

לא היו לדבורה עיניים רמות וגבהות-לב. ראתה את עצמה כ"איש בשורה", אבל תמיד בשורה הראשונה לעשיה, למאמץ, לעזרה. עצמאית באופיה סלדה מכל שמץ של אפוטרופסות עליה, גם כשהיתה מרותקת למיטת חוליה.

בכאב וביגון על דאבדין ולא משתכחין.

זלמן

יומן ליום השלושים

21.10.1994

[קטעי זיכרונות מתוך חוברת שלמה]

נולדתי בליטא, בעיירה בשם שירווינט, שמנתה כ-500 משפחות יהודיות. משני צידי העיירה היו שני כפרים של גויים שעסקו בחקלאות. ליהודי העיירה, כמו לכל יהודי רוסיה, אסור היה לעסוק בחקלאות, ובכלל, באותה תקופה אסרו על היהודים להיות בעלי אדמה או כל רכוש אחר הרשום על שמם, ולכן עסקו היהודים במסחר…

למשפחתי היתה חנות כלבו קטנה, שכללה החל ממנופקטורות ועד דגים מלוחים, מבגדי עבודה ונפט ועד לפירות מיובשים. הגויים היו מגיעים פעם בשבוע לחנות וקונים בה את מצרכיהם.

עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה המחוז שלנו הנחשל ביותר באימפריה הרוסית. לאחר פרוץ המלחמה היה השלטון מתחלף מדי פעם: פעם שלטו הפולנים, פעם הבולשביקים ופעם הגרמנים. כשהתקרבה החזית לאזורנו נחשבו היהודים לגייס חמישי וגורשו מהעיירה. לנו שיחק המזל ולא גורשנו לסיביר אלא לוילנה, שם נשארנו כשלושה חודשים, וחזרנו לעיירה לאחר שהחזית התרחקה. מצאנו שהקוזקים הפכו את הבית לאורווה והוא היה מלא זבל סוסים.

כל האיזור שהשתרע עד ביצות פינסק הרחוקה היה מכוסה ביערות עד – בעיקר עצי מחט…

חילופי השלטון באיזור שלנו היו כל-כך מהירים, שהיום אינני מסוגלת לזכור מי שלט בכל תקופה. עם זאת, אני זוכרת היטב שבזמן הכיבוש הגרמני היו לנו חיים טובים. הגרמנים הביאו את הקידמה לעיירה שלנו. הם הביאו את הנפט, בעוד שלפני כן השתמשנו בנרות. מאוחר יותר הם הביאו דינמו והתחלנו להשתמש בחשמל. זו היתה מהפכה גדולה בחיי העיירה…

– – –

אבא היה בחור ישיבה, איש יפה וחכם… בשבתות, לאחר שאבא היה חוזר מבית הכנסת, היה לוקח את אמא ואת כל הילדים והיינו הולכים לטייל לאורך הנהר… אחרי הצהריים היינו כולנו יושבים סביב הסמובר. סוכר לבן לא היה בעיירה ורוב התושבים השתמשו בסוכריות או בסכרין, אך בביתנו השתמשו בסוכר חום. אמנם הסוכר החום נחשב לפסולת או מאכל לסוסים… אך לטעמנו הסוכר החום היה טעים יותר מהסכרין…

מכל בני משפחתי הייתי היחידה שעליתי לארץ – – –

[החוברת המלאה נמצאת בארכיון יגור]