דב אופטר

אחרי מותי

לא רובה יהיה משמרתי

ולא בבית יחלקו לי את כבודי.

אחרי מותי

מכוש ומעדר יהיו במשמרתי

ובשדה יחלקו לי כבודי.

לא מצבת אבן תקימו לזכרי

ולא בה תחרתו את שמי.

אחרי מותי

גינה פורחת תטעו סביבי

ובה יהיה זכרי.

ואם אפול בשדה,

הטבע ישלם לי את גמולי.

י"ב בתמוז תרצ"ז

(מתוך חוברת לזכרו, 1940)

כ"ז באדר תרצ"ז

לא מצאתי פה סיפוק בחיים מלבד קרובי נפשי והטבע שהיה הקרוב אלי ביותר: הכרמל שלשיחיו סיפרתי את מר נפשי בשירה, שדות הבר שהזכירו לי את עמנו בעודו עם חקלאי החי מעמל כפיו ונחל קישון המזכיר לי את גיבורי ישראל ששמרו על חירותם בימים קדומים.

תרצ"ז

לי שאיפה שליוותה אותי עוד מימי ילדותי. לצחוק יהיה הדבר אם אגיד שראשיתה מהיותי בן שש. אמנם אז היתה שאיפתי מבוססת על חיי הסביבה וההסתכלות בעבודה. הסתכלתי אז בעבודתו של הפועל בשדה ובגן ומאז בחרתי לי את העבודה החקלאית.

ובעלותי ארצה והספקתי גם לטעום טעם של עבודה, התגבר רצוני יותר ויותר להיות פועל חקלאי בארץ ישראל. ולאחר שראיתי, נוסף לשאיפתי הקודמת עבודות מקצועיות שונות בחקלאות, עלתה לפני שאלת בחירת העבודה.

תרצ"ח

ביקשתי דבר קרוב לי, ביקשתי חבר טוב לי אך לא ידעתי איפה לחפשהו. ביקשתיו בחי ובצומח, אך ל אמצאהו. מצאתי את הצומח, אך את שפתו לא אבין ואת שאלתי בוודאי לא הבין. אז הרגשתי כי את חברי לא מצאתי. ואבקשהו בחברת האנוש, אך לשווא חיפשתי, כי גם הוא את שאלותי לא הבין. ותשובה קיבלתי, תשובה מכאיבה ללב ודוחה. ועוד שאלה נוספת לי: אם בכלל יש חבר לי, ולמה אבקשהו אם לא אמצאהו.

תרצ"ט

דבר קשה מעיק על הלב. בושה בפני חברי הקבוצה (קבוצת האחים והאחיות), כעין בגידה היא מצידי, בזמן שאחד כבר עזב אותנו, אך אין בדעתי לשוב מדרכי. כי במשך הזמן שפרקתי מעלי את עול החברה מרגיש אני הרווחה. מוחי יותר צלול והרצון להכנת שיעורים יותר גדול. אך קשים מאוד הרגעים כשתוקפות אותי המחשבות על "הקבוצה" ובייחוד כשאני נפגש איתם. – – –

יש רצון להעלות קצת על הכתב מתקופת התלבטות זו, לבל יהיה הדבר בר-חלוף ונשכח. השכבה קשה. צירוף החומר אינו מתאים. השפעה רעה מבחוץ. האם אוכל להפוך את כל זה לגוף פורה ואחראי?

(מתוך חוברת לזכרו, 1940)

דב איננו. לא נוסיף לראותו. קשה להאמין לדבר ובייחוד לחברים שהיו כל כך קרובים אליו.

לפני כמה חודשים שוחחתי עמו והזכרתי לו את יום בואו ליגור. גולדה אחותו נסעה לקבל את פניו ברדתו מהאוניה. החברות סידרו הפתעה – נשף קטן בחדרה. בהופיעם בחדר פנתה אליו גולדה בשמחה: "רואה אתה כמה יפה מקבלים אצלנו חברים. אפילו דברים טובים הכינו לכבודך". דב התחיל לחייך והסתכל בכל אחת ואחת מאיתנו. הנהו עומד לנגד עיניי בתלבושתו הגלותית: מעיל צר, כובע פולני. במראהו זה, מראה ילד חניך חדר, העלה בזכרוני את דמות העיירה הקטנה בגולה.

חלפו שנה שנתיים. תקופת הסתגלות קשה עברה עליו. הירבה להתאונן על חוסר חברה מתאימה לו ועל שאינו מוצא סיפוק בחייו בתוכנו. מדי פעם היה מתווכח איתנו ואומר: "בקיבוץ הגדול קשה לחיות. אי אפשר להכיר את כל אנשיו. אין התחשבות עם הפרט. לי, כחניך השומר הצעיר, קשה במיוחד".

במרוצת הזמן התחילו להעלות אלינו אחים ואחיות של חברים. דב התחיל להתקשר אליהם ולבוא בחברתם ולאט לאט מצא את מקומו בתוך החברה כולה.

בשנה האחרונה, עם כניסתו למקצוע, היה מאושר. זה היה בעיניו דבר נשגב. לא פעם אמר לי בגאווה: "אני לומד מקצוע, אהיה טרקטוריסט".

אותו יום יצא לשדה, כדרכו, לחרוש בטרקטור ובדעתו עוד לצאת לאחר העבודה לטיול לגשר להתראות שם עם חבריו. והנה פתע בא האסון. ולאחר שנאבק ימים על ימים עם המוות, והוא כה ביקש חיים, נלקח מאיתנו.

דב, לא נשכחך לנצח.

דבורה

דב נולד בחודש ניסן שנת תרפ"ב להורים פועלים עניים בעיירה הקטנה הושצ'ה אשר בווהלין. בשנת הארבע לחייו התחיל הולך לגן ילדים. ילד טוב, עליז וחרוץ, אהוב על כל.

בשנת השבע לחייו נתייתם מאמו ואבא חולה. הילד התחיל להרגיש את קשיי החיים ללא טיפול וללא אהבת אם. כעבור שנה מת גם אבא. דב נשאר בבית ואיתו רק אחים ואחיות צעירים ואובדי עצות, ללא דעת מה לעשות, אנה ללכת ואל מי לפנות. והנה נמצאו אנשים ולקחוהו לבית יתומים ברובנה, שם פגש בהרבה ילדים השונים זה מזה וקשה היה לו להיות מעורב בחייהם. יום יום היו שולחים אותו מבית לבית לכלכל את נפשו.

בימים הראשונים מאס באכילה ובלבד שלא לבקש לחם חסד. ולאחר שהירבו לדבר על לבו ולהזכיר לו כי מוכרח הוא "ללכת" ככל הילדים ההולכים, נאות והלך. אבל עם איש לא דיבר ועם איש לא נפגש. מלא בושה הוא עמד בפני אנשים וילדים. ככה, באין מוצא, נשא את סבלו הרב.

במכתביו שהגיעו ממנו לארץ אך בקשה אחת: כי יוציאוהו ממקומו, כי אינו יכול להיות שם יותר.

והנה דב עלה ארצה ובא למשק יגור והוא בן שתים-עשרה.

קשים היו עליו חייו בזמן הראשון. הוא היה בודד, באין חברה מתאימה לו – הילד הראשון מקבוצת האחים והאחיות.

רבות התווכח בבואו על צורת חיינו. דעתו היתה כי קשה לחיות בקיבוץ גדול, כי בקיבוץ צריך לחיות כאשר יחיו אחים ואחיות.

עבר זמן קצר ובאו למשק עוד נערים בגילו ומצבו הוטב. הוא מצא את מקומו בחברה והתרגל לחיינו. הצטרף לתנועת הנוער העובד. אהב מאוד את התנועה ואת הקיבוץ. במשך הזמן גמר את בית הספר העעמי ב"נשר" וגם את בית הספר המחוזי.

דב עבד בשדה. היה מאושר בעבודתו בטרקטור ובייחוד כשהתחיל לעבוד ימים שלמים. לא עבר עליו יום ללא שיחה על עבודת השדה והטרקטור.

והנה בא האסון…

גולדה

(מתוך חוברת לזכרו, 1940)