דב קרדוש

25/10/1910 - 11/03/1989

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ב תשרי התרע"א

תאריך פטירה: ד' אדר ב' התשמ"ט

ארץ לידה: הונגריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שרה קרדוש

אחים ואחיות: קרדוש משה

דב קרדוש

נולד – 25.10.1910
נפטר – 11.3.1989

ליד דלת הכניסה לביתם של שרה ודב תלויים באופן קבע כובע קש גדול ושוט לאילוף סוסים, קורבץ' – בהונגרית. "את השוט", הסביר דב לילדיו, "צריך תמיד לקחת כשהולכים לנהוג בסוסים, אבל לא כדי להשתמש בו. חשוב רק שהסוס יראה שיש לך שוט". זו תורת חייו של דב, לאורה חי.
דב נולד בהונגריה בשנת 1910 בחווה חקלאית אשר נוהלה על ידי אביו. משפחות יהודיות נוספות היו פזורות באזור ושמרו על קשרים ביניהן. אמצעי התחבורה ממקום למקום היה באמצעות הסוסים – ברכיבה או בעזרת עגלות. מורה פרטי היה בא לכפר, חי ליד המשפחה ומלמד את ילדיה. כך למדו דב ואחיו הבוגרים ממנו בשנותיהם הראשונות. בגיל הנעורים נסע דב לעיר הקרובה להמשך לימודיו בבי"ס למסחר, והשתכן אצל משפחה יהודית עד סיימו את בחינות הבגרות. לאחר מכן שרת בצבא ההונגרי, והגיע לדרגת קצין. עם פטירתו של האב נטל דב את האחריות לאמו ולאחותו הצעירה ממנו. שלושת אחיו הבוגרים פנו לפני כן איש איש לעיסוקיו. האחריות למשפחה החזירה אותו לחיי הכפר ולניהול החווה, כאביו בשעתו, וכך יכול היה לממש את משיכתו לעיסוק בעל אופי חקלאי.
דב הקים משפחה עם אחותה הבוגרת של שרה ונולדו להם שתי בנות. כשפרצה המלחמה פוטר דב מניהול החווה בגלל יהדותו ויותר מאוחר נלקח עם גברים יהודים אחרים למחנות עבודה. ניתוק מהמשפחה ונדודים על פני הונגריה, אוקראינה, ורשה ולאורך קוי החזית של הצבא הגרמני, גיבשו את אישיותו החזקה של דב בפיתוח יוזמה, מנהיגות ועזרה לזולת. נסיונו האישי בעבודות החווה ושרותו בעבר כקצין, העמידוהו כמנהיג הקבוצה והיה לפה לחבריו בכל משא ומתן עם סוהריהם.
לאחר שלוש שנים במחנות העבודה השתחרר דב והחל לאסוף פרורי מידע על גורל משפחתו. מהר מאוד התבררו לו העובדות הטרגיות שהגיעו באמצעות ניצולי המחנות. בחיפושיו אחר שרידי משפחתו פגש את שרה אשר זה עתה השתחררה ממחנה הריכוז אושוויץ, ואיבדה בו את כל משפחתה. יחדיו מצאו נחמה מבדידותם וכאבם, התקשרו והחליטו לעלות לישראל. באניית המעפילים "כנסת ישראל" שטו כ-3 שבועות על פני ימים סוערים בצפיפות נוראה. הלם הפגישה עם הבריטים בארץ ושליחתם לקפריסין לא שברו את רוחם, והמשיכו לטפח את תקוות העלייה לארץ. ואכן, יום אחד נתבשרו על העברתם למחנה עתלית, ושרה, כרסה בין שיניה. שבועיים לאחר הגיעם לשם נולד גבי בכורם בחיפה. בו בזמן שוחררו הם ועוד תשע משפחות והועברו ליגור, בה הייתה קבוצה של יוצאי הונגריה, הודות לטיפולו של ליובה גוקובסקי.
דב נקלט במהרה בענף המספוא והפך עד מהרה לחבר שווה בנשיאה בעול הענף. עם השנים נולדו לשרה ודב – נעמי, עינת ותלמה. במשך השנים עבד דב ב"יד למגינים" בתפעול האולם ובטיפוח סביבתו.
פסגת עבודתו של דב ביגור הייתה משק החי, אליו נקשר דב כשהיה בראשית הקמתו ופיתוחו. חששו העיקרי של דב היה בטיפוח קשרים עם הילדים האמורים להיות תחת אחריותו. וכאן התגלה דב כאיש המתאים ביותר לתפקיד. לצד הקפדנות שהייתה טבועה בו היה גם רחום וחנון, אוהב וסולח, מעודד ומחזק והופך עד מהרה כתובת לכל הצמאים לקשר אנושי חם ולמסגרת מנחה. ההבנה והכבוד אשר רחש לילדים עמם עבד השתלבו אצל דב עם הדרישה המלאה לאחריות בעבודה ולנתינת יחס ראוי כלפי החיות המטופלות.
בשנים האחרונות משנחלשה בריאותו, עבד דב בטובופלסט וטיפח ביוזמתו את סביבתו החיצונית של המפעל והפכו למקום שנעים לעבוד בו.
זכו שרה ודב שכל בניהם ונכדיהם יחיו לצידם ביגור, וידעו לטפח קשרים חזקים וחמים אשר הפכו את ביתם ערב ערב לבילוי משפחתי שהיה מקור לאושרם.
דב, אהבנו אותך בצניעות הליכותיך, בהקדמת ברכת השלום על אם הדרך, ביושרך ובכבוד שהענקת לכל חבר וילד. השיפוט והביקורת היו סודך, ואנו לא חשנו בהם.
את כובע הקש, המגפיים והשוט – הקורבץ', אשר תלית בפתח ביתכם, נשמור בזיכרוננו כדוגמא לאורח חיים וחכמת לב.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • הגשם האחרון

      #

      הַגֶשֶׁם הָאַחֲרוֹן

      יָרַד אֶתְמוֹל לָנֶצַח

      הַלֵב שֶׁלִי חִשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר עָנָן

      וְאִם אֲנִי בּוֹכָה

      אֲנִי לֹא בּוֹכָה עָלֶיךָ

      כִּי אִם אֲנִי בּוֹכָה, אֲנִי בּוֹכָה עָלַי.

      הַלֵב שֶׁלִי כּוֹאֵב

      כְּמוֹ יֶלֶד אַחֲרֶיךָ

      וְלֹא תוּכַל לָלֶכֶת בְּלִי הוֹתִיר סִימָן

      כִּי אִם אַתָּה עוֹזֵב

      מוֹלֶדֶת שֶׁכָּמוֹךָ

      אֲנִי תָמִיד גָלוּת בְּתוֹךְ חַדְרֵי הַזְמָן.

      מָחָר יָבוֹא אָבִיב

      כָּל-כָּךְ אָבִיב בַּפֶּתַח

      אֲנַחְנוּ כְּבָר נִרְקֹם עַל כְּאֵבֵינוּ טְלַאי

      וְאִם אֲנִי אֶבְכֶּה

      אֲנִי לֹא אֶבְכֶּה עָלֶיךָ

      אֲנִי

      אֲנִי אֶבְכֶּה

      אֲנִי אֶבְכֶּה נוֹרָא

      עָלַי.

      עידית חכמוביץ' (נכתב עם מותו של דב. C כל הזכויות שמורות)

    • כך הגענו

      לא במקרה נקלטתי בענפי החקלאות ביגור ולאחר מכן בריכוז משק-החי של בית הספר. חקלאי הנני "מבטן ומלידה" עוד מהונגריה, בהבדל מיתר עולי הונגריה, שברובם היו תושבי עיר. גדלתי והתחנכתי באחוזה חקלאית, בה גרה משפחתי. מחוסר בית-ספר במקום למדתי אצל מורה פרטי בביתנו, בכפר. הייתי רחוק מענייני יהדות ורק לעתים רחוקות הגענו לבית הכנסת. לבית-ספר תיכון נשלחתי העירה, שם גמרתי את חוק לימודי וקיבלתי תעודת בגרות. לא היתה לי הרגשה שאני יהודי. חברי וידידי באותה תקופה היו נוצרים.

      התגייסתי לצבא ההונגרי עוד לפני המלחמה והגעתי לדרגת קצין. הייתי יהודי יחידי בדרגה זו בגדודי.

      הקימותי משפחה, נולדו לי שני ילדים ולא חשבתי שאצטרך פעם לעזוב את הונגריה, בה הכיתי שורשים. על ארץ-ישראל לא שמעתי אז ולא התעניינתי בה. בזמן המלחמה נלקחתי, כמו יתר היהודים, לפלוגות-עבודה לאוקראינה, משם חזרו, כידוע, מעטים.

      כשחזרתי אחרי המלחמה להונגריה לא מצאתי את משפחתי. האשה והילדים ניספו בשואה. תקפו אותי רגשי מרירות ויאוש. הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית, כמו רבים מיהודי הונגריה הצעירים, משארית הפליטה. לא יכולתי שאת את הבדידות והקימותי מחדש משפחה עם מי שניצלה ממחנה אושוויץ. חברתי זו, עז היה רצונה לעזוב את הונגריה, אחרי כל מה שעבר עליה, ושאפה לעלות במהירות האפשרית ארצה. יצאנו להכשרה חקלאית לקיבוץ עליה.

      עלינו ארצה בעליה ב' וגורשנו לקפריסין. פעל שם שליח משדה-נחום שהשפיע על קבוצת עולי הונגריה להצטרף למשקו. שמענו גם על קבוצה גדולה של עולי הונגריה שנמצאה ביגור, והחלטנו ללכת ליגור.

      דב קרדוש

      ספר יגור, 1963, עמ' 398

    • דב ו

      כדי לאפיין את מעמדו המיוחד של דב בקרב "הקבוצה ההונגרית" ביגור, אספר איך התגבשה.

      הגענו ב-1946, עשרה חברים ראשונים. ידענו אך ורק הונגרית, ובאופן טבעי נוצר קשר בינינו לבין עצמנו מהר יותר מאשר עם חברי יגור הוותיקים, דוברי העברית והיידיש. אמנם, בהיותנו צעירים, חרוצים ובעלי מוטיבציה להיקלט, הצלחנו להתערות במקום במהירות רבה, אך היסוד לחבורה שלנו כבר נוצר. במשך השנה שלאחר מכן הצטרפו אלינו בקבוצות קטנות כעשרה חברים נוספים מ"באי קפריסין", ובסוף 1947 הגיעה קבוצה של 15 איש, ודב קרדוש ביניהם.

      דב מיד התבלט בינינו, בגילו הגבוה ב-15 שנה מממוצע הגילים שלנו. חיש מהר התגבשה הקבוצה. היינו יושבים יחד ומספרים זה לזה על ילדותנו ועל מה שכל אחד מאיתנו עבר בשנות המלחמה.

      סיפורו של דב היה מיוחד במינו. הוא כבר הספיק "להיות איש". הוא שירת בצבא ההונגרי, ואף היה לקצין. היתה לו משרה מכובדת כמנהל אחוזה של אציל, וגם היה נשוי ואב. היותו מבוגר מאיתנו ובעל ניסיון, בצירוף אופיו ששפע תמיד טוב-לב וסלחנות כלפי הסובבים אותו, היקנו לו בתוכנו מעמד בעל גוון אבהי מסויים. הוסיפה לכך גם השורשיות ה"גזעית" בה ניחן, אשר היתה יוצאת דופן בקרב הדמויות שהיכרנו.

      – – –

      ביגור זוכרים ש"הקבוצה ההונגרית" ידעה לחגוג כל אירוע משפחתי בשירה אדירה. תחילה ציינו אירועים אלה את הלידות של ילדינו, ובהמשך – את הגיעם למצוות. שמחת קבלתם לחברות של ילדינו היתה לשם דבר… במסיבה זו שרנו גם בעברית עד אור הבוקר….

      לדב היתה יד פעילה ביותר גם באירגון ובביצוע ההופעות המרשימות של הקבוצה בפורימונים.

      הלב כואב מאוד שצריך להספיד את דב, כי הוא אבדה קשה עבורנו.

      שרה שנלר

      יומן יגור, 7.4.1989

    • ביקור בשדה

      בהיותו צעיר עבד דב קרדוש במשך שנים בשדה. אהב את השדה הפתוח, הריחות שלאחר הגשם. ובעת הקציר, השדה, כמו שאומרים, היה אהבתו הגדולה. עברו שנים, וכזכור עזב את עבודתו במספוא ובפלחה ועבר לעבוד בפינת החי, אך המשיך לבקר בשדות. בכל הזדמנות שנקרתה לו היה רותם את דנה הסוסה ויוצא לבקר בשדה.

      כשדנה הגיעה ליגור היתה עדיין צעירה ונחשבה לקניה מוצלחת. דנה היתה שייכת לגזע הערבי, לבנה ואצילית. בעת הרכיבה היתה זוקפת ראש בגאווה, ובצעד קל וגמיש היתה צועדת כמו "מלכה אמיתית". לרוכב עליה לא היו הרבה בעיות, כיוון שהיתה מאולפת היטב והבינה את רצון הרוכב כמעט מעצמה. במשך השנים נוצרו בינה ובין דב קשרים מיוחדים. שניהם אהבו לטייל וכמעט כל שבוע יצאו לבדם, או בחברת רוכבים אחרים, לשדות או לחרתיה. כך היה במשך שנים.

      יום אחד פרצו גנבים למשק החי, הוציאו את דנה והובילו אותה הרחק מיגור. עברו כמעט שלושה שבועות מיום שנחטפה, ופעם אחת הצליחה להשתחרר מהחבל שקשר אותה והחלה דוהרת חזרה הביתה. בדרכה בעת חציית הכביש לא נזהרה, ומחמת החשיכה ואולי עייפות נדרסה למוות. זה היה בערב יום כיפור לפני שנתיים, ומאז לא יצא דב לשדה ברכיבה.

      יום אחד (היה זה יום ו' בשבוע) גברו געגועיו לשדה. תפס את גיל צוק ואמר לו: "שמע גילי, כמעט שנתיים שלא יצאתי לשדה ואני מתגעגע נורא. עשֵה משהו, קח אותי לשם". גיל הקשיב, חייך לדב ולא הבטיח דבר. עברה השבת, הסיפור כמעט נשכח מלבו של דב. ביום א' השכם בבוקר יצא לעבודתו בטובופלסט. עוד הוא יושב ליד המכונה ועובד בשקט, כהרגלו בשנים האחרונות, פתאום חש יד על כתפו. הרים עיניו וראה את לילך ביתן ויעל רשף (ס"ט) עומדות לידו. "בוא דב, באנו להזמינך לסיור בשדה!"

      היכולים אתם לתאר את התרגשותו אותו רגע?!

      יצאו מבית החרושת, עלו על האוטו ונסעו לשדות, וביקרו בכל השטחים המוכרים לו יותר ואלה שפחות… השמים היו כחולים ושמש חמימה זרחה והאירה את העולם, ולא היה מאושר יותר מדב אותו היום.

      יומן יגור, 14.10.1987

    • מתעוררת לכאב / נעמי

      ככל שהתארכו חודשי ההמתנה

      שקיבלנו שנינו,

      העמיק העולם השלישי שבינינו

      למעמקים שלא מהעולם הזה.

      עולמו של אדם ענק

      כעונקו של אין-סוף.

      כל אחד מהם מכיר פיסה שלו.

      גם אני זכיתי כמוכם

      לטעום.

      הדברים הקטנים הזעירים

      הגיעו אלי לבסוף

      כקשתות חובקות-כל

      כל אדם, כל חיה, כל צמח.

      כל החי עלי אדמות.

      הזמן היה חייב לעשות לזה סוף

      כי היתה פה תופעה לא נורמלית.

      בעינַי, אבא הלך וגדל

      והרי הוא בעצמו אמר לי:

      נעמי, כל סוס וכלב וצמח סופם למות.

      אבא, דב קרדוש, איננו

      ואני כל-כך מתגעגעת אליו.

      נעמי, 11.3.89

      יומן ליום השלושים

      7.4.1989

    • הרֵעוּת של דב / זלמן

      הרֵעוּת של דב עם אנשים, חי וצומח היתה טבועה בו כתכונת יסוד, והיתה לקו מנחה בחייו.

      אכן, איש טבע למופת.

      אין אידיליה בטבע. נהפוך הוא. אבל קיים מעגל של מחזוריות, של פגיעה והתאוששות, שלכת וליבלוב.

      סוד כוחו של דב היה בהשתלבותו בחיי טבע ואיזון עדִין בין הניגודים, וכך לשרוד ולחיות, גם אם פגיע ורגיש היה. וכך נוצרה דמות – פליאה, החיה בהרמוניה עם סביבתה.

      סוד קסמו היה בכך שהקרין הרמוניה על זולתו, כמשל קדמוני – "נר דולק האחד מדליק מאה נרות ואורו לא נגרע". וכל מי שנזדמן במעגל אורו, ולו במעט, יישא עימו קרן אור, כמטען יקר, לכל חייו.

      זלמן

      יומן ליום השלושים

      7.4.1989

    • לזכרו של חבר ורֵע / י. בן-כהן

      אם קמת בבוקר במצב-רוח מדוכדך – ולא תמיד יודע האדם מדוע מצב רוחו רע היום – כאילו משהו מעיק על הלב. אך יצאת החוצה ופגשת את דב קרדוש, והחלפתם ברכת "בוקר טוב" – מיד נשתנה מצב הרוח, השתחררת מן המועקה, מבלי להרגיש מה גרם לכך.

      כל פגישה שגרתית עם דב, בעבודה או בכל מקום אחר, היתה לך חוויה נעימה. לא היה צורך לחפש את תכונותיו החיוביות, הן היו גלויות לעין ולאוזן. שפע ממנו כל הטוב והיפה שהאדם הטוב ניחן בהם. היה בו יחס חיובי לכל מה שהעניק לו הרגשה טובה – לעבודה, לחברה ולכל הסובב את חיי הקיבוץ. בשקידה, בעניין וברצון טוב עשה את עבודתו בכל מה שעסק, ואת סיפוקו מהרגשה זו חילק עם חבריו לשיחה, בכל נושא.

      קטונתי מלצייר, להסביר ולכתוב על דמותו של דב קרדוש. כי אדם שניחן בכל התכונות הנעלות בהן הצטיין חברנו דב – עולה בעינַי לדרגת ל"ו הצדיקים, שלפי אמונת תמימים ויראי-שמים הם המחזיקים את העולם. לו הייתי מאמין בזה הייתי אומר שדב היה אחד מאלה.

      צניעות וענווה, יושר-לב וכנות רבה לכל אשר חושב ואומר, יחס של כבוד לזולת ואהבת הבריות – אלה מציינים את אופיו של האיש הזה. ועל כך הערכנו אותו מאוד והתייחסנו בכבוד לדבריו ולמעשיו, גם אם היו אלה דברי ביקורת…

      זכרו שמור איתנו לעד.

      י. בן-כהן

      יומן ליום השלושים

      7.4.1989

    • דב קרדוש – סיפור אישי

      [מתוך ראיון שעשה גבי עם אביו ב-1987]

      "נולדתי בחווה חקלאית בכפר בקש, בן רביעי במשפחה", הוא מספר לגבי, שהקליט את השיחה כשנתיים לפני מותו של דב. נצר למשפחה חקלאית, שספג לתוכו את העבודה עם החי והצומח בכל רמ"ח אבריו. למעשה, כשפרצה המלחמה כבר היה בעצמו מנהל חווה.

      בקש היה כפר הונגרי טיפוסי. בכפר היתה קהילה יהודית והיה בית כנסת, כמו בכל הכפרים. היו בכפר כ 30-40 משפחות יהודיות, שקיימו את חייהן בכבוד ובשלווה.

      כל זה היה נכון עד שנת 1938… באותה שנה נשא דב לאשה את אשתו הראשונה, אחותה הגדולה של שרה. בשנת 1940 נולדה בתם הראשונה ובסתיו 1942, הוא מספר:

      "אני זוכר שהיה יריד בבקשצ'בה (עיר המחוז)… שם פגשתי את גיסי והיינו יושבים ומפטפטים… פתאום בא אלי הדוור ונתן לי צו-קריאה. למחרת נסעתי למקום המפגש של צו הקריאה….

      ב-1940 התחילו בצפון הונגריה הטרנספורטים להשמדה, ואנחנו אמרנו שאלה בטח יהודים שאין להם אזרחות הונגרית, שבאו מגליציה ומפולין. התמימות הזאת, הטיפשות הזאת.

      בשנה שהיטלר עלה לשלטון, אני זוכר דברים שאמר לי נגר אחד, קומוניסט מושבע: 'אדוני, קח את המשפחה שלך ועזוב את אירופה. לך לאן שאתה יכול ללכת… צא מהונגריה ועזוב את אירופה'…

      בסוף המלחמה חיפשתי אותו. התברר לי שבינתיים נפטר ולא יכול היה לומר 'אמרתי לכם', אבל הוא צדק לגמרי. היו לו ידיעות. אנחנו ישבנו בשקט…

      בשנת 1940 קיבלתי צו התייצבות למשרד הצבאי הראשי של החבל, ושם לקחו ממני את תעודת הקצין ונתנו לי תעודת ז'יד… נפרדתי מהאשה והילדה בצורה חפוזה. אשתי, שהיתה כבר בהריון, ליוותה אותי. למרות שכבר ידענו שלוקחים יהודים למחנות עבודה ולהשמדה, לא היינו מוטרדים מכך. איזו אופטימיות טיפשית.

      לאחר חודש ימים ש'שיחקנו' בצבא לקחו אותנו מבלי לומר לאן… נסענו בקרון סגור כ-40 איש. בסוף הנסיעה מצאנו עצמנו בקייב שבאוקראינה… לא חשבנו על בריחה. לא הכרנו את הסביבה, לא את השפה, נסחפנו עם הזרם. 'מה שיהיה – יהיה'. היתה עלינו שמירה של ההונגרים לאורך כל הזמן.

      שם כבר לא היינו בני אדם, רק מספרים. מי שרצה היכה אותך, מי שרצה להרעיב אותך הרעיב אותך, אף אחד לא היה אחראי על שלומנו. זה היה כבר בתוך מערבולת המלחמה. כל בוקר צעדנו 11 ק"מ בחושך על הכביש וחזרנו 11 ק"מ בחושך. אוכל קיבלנו מעט… עבדנו מחושך לחושך…

      לאחר שלושה חודשים קיבלנו פקודה לזוז… יצאנו לדרך וצעדנו. בדרך הכל היה מכוסה שלג… אני לא זוכר יום ולא זוכר לילה… אני לא חשבתי כל היום כמעט על שום דבר, רק על פרוסת הלחם שלי… את המנה היומית שלנו השלמנו מהאוכל של הסוסים. היה מגיע להם 'בלוק' של מזון מרוכז והיה צריך לפורר אותו. אכלנו גם אנחנו.

      – – –

      הצרות יצרו אצלנו קירבה…. עשיתי הסכם עם סמל אחד. נתתי לו את הטבעת שעליה היה חרוט תאריך נישואי, והוא נתן לי תמורתה שאריות ממזונו. זה מה שהחזיק אותי בחיים. כשהוא נסע הביתה הוא הביא למשפחתי את הטבעת וקיבל תמורתה כסף. זה נתן למשפחתי סימן חיים ממני….

      באוגוסט 1944 הגענו לוורשה. אני זוכר את העיר הרוסה לגמרי, מלאה עשן… בספטמבר 1944 ראיתי לראשונה את הצבא הרוסי… הזמן עבר. המון דברים קרו בדרך.

      באוקטובר 1944 חזרתי לביתי. לא מצאתי שם אף אחד. יותר מאוחר, נדמה לי שזה היה בקיץ 1945, הגיעו ידיעות מהג'וינט שהתאומות של וייס בדרך הביתה. הן היו תאומות, אבל משתיהן רק שרה חזרה. אני גרתי בבית אביה של שרה. יום אחד הלכתי ברחוב, פתאום אני רואה דמות מוכרת, האדם הרזה ביותר שראיתי. בחיי… זאת היתה שרה. עור ועצמות. לבשה סמרטוט וזוג נעליים גדולות עליה ב 3-4 מידות. וכך נפגשנו. כאן התכנסנו שישה אנשים חסרי משפחה, חסרי בית. יותר מאוחר עלינו כולנו ארצה".

      ***

      קראתי את הסיפור, הקשבתי לקלטת. לעתים נשבר קולו של דב מהתרגשות. אני חשבתי אל השאלה ששאל אותו גבי באמצע הראיון: "איזה קשר נוצר בין האדם לחיה במצבים כאלה". ודב אמר: "היינו תלויים בסוסים".

      אפשר לראות בפינת החי שקשר זה נשמר על ידיו כל חייו.

      מתוך רשימה של רוחלה סגל

      יומן יגור, 4.4.1991

    • סיפורים מהמשק חי

      ביקור בשדה

      בהיותו צעיר עבד דב קרדוש במשך שנים בשדה. אהב את השדה הפתוח, הריחות שלאחר הגשם, ובעת הקציר, השדה, כמו שאומרים, היה אהבתו הגדולה.

      עברו שנים וכזכור עזב את עבודתו במספוא ובפלחה ועבר לעבוד בפינת החי, אך המשיך לבקר בשדות. בכל הזדמנות שנקרתה לו היה רותם את דנה הסוסה ויוצא לבקר בשדה.

      כשדנה הגיעה ליגור היתה עדיין צעירה ונחשבה ל"קנייה" מוצלחת. דנה היתה שייכת לגזע הערבי, לבנה ואצילה. בעת הרכיבה היתה זוקפת ראש בגאווה ובצעד קל וגמיש היתה צועדת כמו מלכה אמיתית. לרוכב עליה לא היו הרבה בעיות כיוון שהיתה מאולפת היטב והבינה את רצון הרוכב כמעט מעצמה.

      במשך השנים נוצרו בינה ובין דב קשרים מיוחדים. שניהם אהבו לטייל וכמעט כל שבוע יצאו לבדם, או בחברת רוכבים אחרים, לשדות או לחרתייה. כך היה במשך שנים.

      יום אחד פרצו גנבים למשק החי, הוציאו את דנה והובילו אותה הרחק מיגור. עברו כמעט שלושה שבועות מיום שנחטפה ופעם אחת הצליחה להשתחרר מהחבל שקשר אותה והחלה דוהרת חזרה הביתה. בדרכה בעת חציית הכביש, לא נזהרה ומחמת החשיכה, ואולי עייפות, נדרסה למוות.

      זה היה בערב יום כיפור לפני שנתיים. מאז לא יצא דב לשדה ברכיבה.

      יום אחד (היה זה יום שישי) גברו געגועיו לשדה. תפס את גיל צוק ואמר לו: "שְמע גילי, כמעט שנתיים שלא יצאתי לשדה ואני מתגעגע נורא. עשה משהו, קח אותי לשם". גיל הקשיב, חייך ולא הבטיח דבר.

      עברה השבת, הסיפור כמעט נשכח מליבו של דב.

      השכם בבוקרו של יום א' יצא לעבודתו בטובופלסט. עוד הוא יושב ליד המכונה ועובד בשקט, כהרגלו בשנים האחרונות, פתאום חש יד על כתפו. הרים עיניו וראה את לילך ביתן ויעל רשף (ס"ט) עומדות לידו. "בוא, דב. באנו להזמינך לסיור בשדה".

      היכולים אתם לתאר לעצמכם את התרגשותו באותו רגע?

      יצאו מבית החרושת, עלו על האוטו, נסעו לשדות וביקרו בכל השטחים המוכרים לו יותר ואלה שפחות; "ריבועים" לבנים של כותנה, וחומים שלאחר קטיף, וירוקים. השמיים היו כחולים ושמש חמימה זרחה והאירה את העולם ולא היה מאושר יותר ממנו אותו היום.

      יומן יגור, 14.10.1987

    • דברי ימי המשק חי

      אהבת הטבע כמפעל חיים

      הנוסטלגיה הפרטית שלי (ואולי לא רק שלי) היא, בין היתר, תקופת החופש הגדול, בזמן שגרנו ב"כרם" והייתי מתעורר מדי בוקר ברבע לשש, למשמע קול הלמות צעדים כבדים על המרפסת, ויודע: דב קרדוש בא להעיר אותי לעבודה.

      במשק חי של אז היה הכלב נפוליאון (זוכרים?) הסוסה עליזה והקופה דיאנה; חליבת הפרות בידיים תוך כדי ישיבה על שרפרף קטן; קירור החלב באמצעות מנוע המונע בכוח טורבינת מים פשוטה; הוצאת הכבשים "למרעה" על מגרש הכדורגל, ועוד ועוד זיכרונות.

      תמיד עבדו ילדים במשק החי מאז נוסד בשנת 1957 ע"י יאיר פלד ז"ל.

      בשנה הראשונה עבדה שם עם עמליה קולם, אום עם התגייסותה לצבא ב-1958 קיבל עליו דב קרדוש את התפקיד ומאז – במשך 22 שנה (להוציא ארבע שנים ב"יד למגינים") – השקיע את מרצו ורצונו הטוב במשק החי.

      כעת הוא מסיים ומחליף אותו אבי צנטנר.

      כמי שמחשיב את העבודה במשק-חי כחלק ממערכת החינוך לעבודה, אני שואל את דב:

      מה אתה מסיים את תפקידך במשק-חי, או שמא את שירותך למערכת החינוך לעבודת כפיים, שהיא מיסודות החינוך הקיבוצי? בכדי לענות על כך, אומר דב, יש לחזור להתחלה: כאשר מרכז המשק דאז הציע לי את התפקיד קפצתי על המציאה, כי בשבילי זה היה אתגר.

      מדוע אתגר? אני שואל.

      ובכן, שני דברים דב אהב תמיד – ילדים ובעלי-חיים – ועל כן רצה למשוך את ילדי המשק לאהבת החי.

      ואכן, ההתלהבות לא איחרה לבוא. הילדים שעבדו בענף השקיעו את מרצם בעבודה. הגיעו הדברים לידי כך שחבריהם עמדו בתור כדי לעבוד במשק זה.

      יתר על כן: בתקופת השיא היו כאלה שעבדו שם עד כיתה י"ב. אולם, מוסיף דב, מן הראוי לזכור כמה סיבות למצב המיוחד הזה, והעיקרית שבהן: היתה זו תקופת אמצע שנות ה-60 שבה היו ביגור מספר שיא של ילדים. כך גם קרה שהמשק חי היה לענף המבוסס על רווחים מסוימים. היו אז שבע פרות חולבות, 1200 ברווזים לשנה, 1500 פטימים, תרנגולות מטילות, כבשים לבשר וחלב… כלומר: היה במה להעסיק את בני הנוער.

      ב-10-12 השנים האחרונות אין עוד הכנסות במשק-חי והענף נהפך לשמורת טבע של חיות בית. דב מונה שתי סיבות עיקריות לכך: ירידה במספר הילדים והדרישה הגוברת של הענפים השונים לידיים עובדות. הילדים שעובדים היום, מעיר דב בשמץ של עצבות, באים ועושים את המוטל עליהם ותו לא…

      ועכשיו לנושא הפופולרי ביותר היום, הלא הם הסוסים.

      ובכן, נזכר דב, זה התחיל עם ארבעה סוסים וביניהם "כוכבת" המפורסמת של שפירקה. מדי פעם היו יוצאים לרכיבות קצרות באיזור. ואילו את הסוסה "עליזה" (אני זוכר אותה כסוסת רכיבה מעולה) קנו, בעצם, כסוסת עבודה. כך, לאט-לאט ובלא כוונה מיוחדת, התפתח התחביב וגם נולדו ביגור סייחים נוספים. הסוסה "דנה", למשל העמידה שישה צאצאים…

      אולי עוד כמה מילים על עתידו של משק-החי?

      רק זאת, שכבר מזמן פנה דב למוסדות יגור שישלחו בחור צעיר למדרשת רופין לקורס מדריכים למשק ילדים ועד היום לא נענה.

      ומה איתך בעתיד, דב? גם כאן אהבת הטבע שלטת בשאיפותיו. הוא מקווה להיות אחראי על הנוי של שכונת ההר החדשה ושיוכל להתפנות מדי פעם למשק-החי.

      לא נותר לנו אלא לאחל לדב: בהצלחה!

      (ראיין וכתב: יצחק בוצר, יומן יגור, 16.11.1980)