דינקה ברקן

01/01/1915 - 20/11/2000

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו טבת התרע"ה

תאריך פטירה: כ"ב חשון התשס"א

ארץ לידה: ליטא

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יעקב ברקן

נינים ונינות: אילי ברקן, מיה ברקן

דינקה ברקן

לוּ הוֹאַלְתְ עִמָּדִי שֶׁבֶת, שֶׁבֶת יַחַד דוֹם
כָּל כְּאֵבָי, כָּל עַצֶבֶת, יִמוֹג חִישׁ כַּחֲלוֹם.

דינקה, שירת החיים

היושר הפנימי. העמידה על האמת. החלטיות, מסירות אין קץ לעמה וארצה, לתינוקות שקיבלה לגדלם עד כיתה א' לבית הספר. למשפחתה כמובן, ילדיה, נכדיה וניניה. אהבה בלי קץ. כך אנו המשפחה זוכרים אותה ונזכור אותה תמיד.
לפנינו רשימה שדינקה כתבה בשביל נכדיה. "שרשים", לפי בקשת בית הספר, ליום הבר-מצוה. אך זה לא הכל. כל הסיפורים על הבית בעיירה, הסיפורים על בית הספר התיכון "יבנה" בטלז', סיפורים על המשפחה הנחמדה אצלם התאכסנו, שדאגו לשתי האחיות דינקה ואחותה, לכל דבר. על החבילות שקיבלו מהבית, עד שאמרו די, זה לא בשבילי, ועזבו את "יבנה". פעילות בתנועת "החלוץ הצעיר", סיפורים על ההכשרה יחד עם ה"גרמנים", כאן פגשה יהודים אחרים אשר לא דומים ליהודים שהכירה עד כה. כך עברו שנות ילדות והתבגרות ביעף.
דינקה מגיעה ליגור. לא הרגישה חבלי קליטה. היו משפחות ותיקות שאימצו אותה. בגלל הופעתה והתנהגותה חשבו שהיא באה ממשפחת רב. כשהתחילה לעבוד בבית ילדים כבר הרגישה תושבת. ההורים התנהגו כלפיה בכבוד. דינקה נשלחה כמה פעמים לקורסים בטיפול וחינוך ילדים. כך עברו עשרות שנים בבתי ילדים. היא לא נשארה חייבת ליתר הדרישות מהחבר בימים ההם כגון תורנויות מטבח, שמירה וכל היתר. גם קדנציה בסידור עבודה. ושוב עם ילדים, עד שהציעו לה עבודה במרפאה וקיבלה את זה בחפץ לב. עד כה טיפלה בילדים, מעכשיו תטפל בחברים. אכן, עבדה וטיפלה בחברים באותה המסירות וההבנה. גם מהמרפאה שלחו אותה לקורסים שונים הקשורים בעבודת המרפאה. העיקר, האמון שקיבלה מהציבור. היו אחדים, יחידים, שהסתייגו מפאת שאין לה דיפלומה. לא ידעו שבבית הספר לאחיות לומדים בעיקר עבודה בבית חולים. מרפאה זה שונה לגמרי. במרפאה סמכו עליה מכל הבחינות, בעיקר בתרופות שהייתה מחלקת לפי מרשם הרופאים. כך חלפו 35 שנים. בתום 35 שנים ערכו לה מסיבת פרדה חביבה ותרבותית. עם כל אלו שעבדה החברות נשארה לתמיד. אחרי המרפאה עבדה איזה זמן בטובופלסט, בסוף עברה ל"אגרטל". גם כאן רקמה תמונות יפות שקישטו את קירות ה"אגרטל" למהדרין, נמכרו מהר. הפסיקה לעבוד ב"אגרטל" מפאת המחלה שהתגלתה בקרבה. זמן מה עוד השתדלה לתפקד בבית, נשאה מחלתה בחשאי ובצניעות, לא רצתה שתוודע סיבת המחלה. אולם אי אפשר להוליך שולל את מלאך המוות. לא רק הגוף נחלש, נפגע הרצון לחיות, הזיכרון הולך ונמוג.
טיפלתי בה הרבה זמן במסירות. אני מרגיש חובה אישית ומוסרית להדגיש שבאו לקראתי בהצעות עזרה, מה שאני רק רוצה וצריך. המרפאה, ועדת קשישים מוכנה להגיש כל עזרה שאבקש. אמרתי – כל זמן שאוכל בכוחי אטפל בעצמי. והרופא שלנו התייחס כמו אח מסור. ידענו שאין מה לעשות יותר וגורלה נחרץ. ידענו הכל. חוץ מעזרה רפואית אין להתעלם מהעובדה שהגיל, הזיקנה, המוות אינו מקרה. זה טבע החיים. זה הכל מובן, אולם הכאב והרגשת הפרדה אחרי עשרות שנים ביחד, נשאר אותו הכאב. היה לנו טוב ביחד. דינקה התייחסה כמו אמא דואגת, כמו אחות מסורה, גם טיפול רפואי כשצריך.
העבירו את דינקה לבית אחוה. זה היה בשבילה טראומה. היא צעקה: הביתה. כוחה הפיזי אזל לאט, כל יום יותר גרוע. רק אציין את שלושת הימים האחרונים. ראות מלאות מים, עם ליבה ההולך ונמוג, נושמת בעזרת בלון חמצן לריאותיה הפגומות – המפיח רוח חיים. הזמן רץ, הזיכרון הולך וכבה במוחה, נרדמת בעזרת זריקות מורפיום, נושמת בכבדות. כוחה אוזל לאט. שיר חייה אוצר סיפור ארוך. הולכת למות כציפור פצועה בשדה, והיא אדם, אישה שהביאה ילדים לעולם, נכדים ונינים אחריה. כמה הם אוהבים ומוקירים ומכבדים את סבתא. והיא אדם, אישה עם ראש, וידיה ידי זהב, יורדת אלי קבר כציפור מתה.
דינקה נאספה אל עמה. היא אהבה את העם ואת הארץ. היא הייתה חלוצה אשר עזבה בית שופע כל טוב ובאה ליגור לחיות חיי קיבוץ וכאן בנתה את ביתה.
שלום לעפרך אימא, שלום לעפרך אחותי, שלום לעפרך רעיה ואישה. נוחי בשלום על משכבך לנצח. במותך נתייתמתי שנית.
כמה דברי נחמה לדינקה ולעצמי. כל בני המשפחה מאוחדים על כל צרה שלא תבוא. הבנים, הכלות, הנכדות והנכדים כולנו היינו על ידך. זה מעודד ומחזק את רוחי. כדברי המשורר: ואין משען עוד, ואזלת יד, ודרך אין. והשמים מחרישים למה נירא מוות ומלאכו רוכב על כתפנו. ובשפתנו מתגו (מתג – סוג של חיידקים הגורמים למוות).

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לאמא

    לאמא,

    יושר, מסירות, נאמנות, אחריות ונתינה ללא תנאי – זאת אמא שלי.

    זאת תמונת הזיכרון הפרטי שלי מאמא המסורה למשפחתה, כמו גם לקיבוץ יגור כמשפחתה הרחבה.

    בבית כזה גדלתי, ברוחה התעצבתי ומשם שאבתי את החיוניות ליחסי אדם ועולם. תכונת הנתינה וההתייחסות לאחר היה אחד העיקרים עליהם גדלה ואותו הורישה לי.

    את ביתה עזבה בצעירותה לטובת ההגשמה הציונית, ומאז לא זכתה לשוב אליו לראות את אהוביה או לבכות על קברם.

    בניית הבית הקיבוצי, העבודה הקשה והגשמת החלום לא הותירו בה זמן לגעגועים ונוסטלגיה. רק בשארית חייה הרשתה לעצמה לחזור לאותם מחוזות אבודים, שהיו כנראה יקרים לה מאוד. רק לאחרונה זכיתי לשמוע ממנה מעט מהמורשת שאבדה לעד.

    אם הייתי צריכה לתאר את אמא, הרי המילה המתאימה ביותר היא "בתנועה מתמדת". מהעבודה למשפחה ומהמשפחה לעבודה. כאילו טיפוח המשפחה, שהיתה לה כה יקרה, יבוא על חשבון ה"להיות בסדר" בעבודה ובחברה ביגור.

    בתקופה בה בניה ובנותיה של התנועה הקיבוצית עושים את חשבונם האישי ומבקרים את ילדותם וחינוכם, יכולה אני לומר כי היתה לי ילדות מאושרת בזכות הורי שעמדו לצידי תמיד.

    מסתבר, אמא, שההשקעה שלך במשפחה וביגור לא היתה לשוא. התמיכה, העזרה, הטיפול, הסבלנות, האמפתיה והאהבה, לה זכית מחברי יגור וממשפחתך, אינם נחלתם של רבים…

    אמא, אני לא נפרדת ממך

    כי מאמא לא נפרדים.

    יהא זכרך ברוך

    שלך באהבה

    בתך אילנה

  • תולדות – רשימה שדינקה כתבה לנכדיה

    באחת העיירות המפוזרות על פני ארץ ליטא, בשם נימוקשט, נולדתי בשנת 1915 בט"ו בשבט. בימים ההם ליטא היתה חלק של האימפריה הרוסית הצארית. בחוץ משתוללת מלחמה איומה. המתגוששים, הרוסים ובראשם הצאר, נגד הגרמנים, ובראשם הקיסר.

    – – –

    היינו משפחה גדולה וענפה, דודים ודודות ובני משפחתם. חלק גדול של המשפחה היגרו לארצות הברית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, והם עזרו לנו לא מעט בזמן המלחמה ואחריה….

    כשסימתי לימודי בבית הספר העממי בעיירה, הורי שלחו אותי ואת אחותי הצעירה לעיירה טלז', המפורסמת בתפוצות הגולה בגלל גדולים בתורה שיצאו ממנה. בטלז' היה בית-ספר תיכון לבנות, שהיה שייך לרשת החינוך "יבנה" (דתי כמובן). הורי רצו שנקבל חינוך דתי. המשטר בבית הספר היה קפדני, שלא נצא לתרבות רעה חלילה וחס. בוקר בוקר קמנו מוקדם בשביל להתפלל "שחרית" בציבור. רק בנות כמובן. אסור היה להתחבר עם בנים, חלילה, ועוד הרבה איסורים על בנות ישראל.

    אחרי כמה שנים של לימודים ב"יבנה" אמרתי די, מקומי לא פה. אחותי עברה ללמוד בבית-ספר למסחר ואני המשכתי ללמוד אצל מורים פרטיים. באותו הזמן התחלתי לפעול בסניף "החלוץ הצעיר" שבו הייתי פעילה מאוד. קיבלנו חומר מהמרכז ומדריכים היו מבקרים אותנו. קיבלנו הרבה ספרות על הנעשה בתנועה הציונית בארץ ובקיבוץ.

    ההורים לא היו מרוצים מכל הפעילות שלי בתנועת "החלוץ הצעיר"… ביתנו היה פתוח לכל המדריכים של כל התנועות הציוניות והיו מתאכסנים אצלנו. הבית היה תמיד מלא ויכוחים. היה שמח.

    בשנת 1935 הנאצים כבר משתוללים בגרמניה. הרבה צעירים וצעירות יהודיים באו לליטא השכנה ושם דאגו להם ועזרו להם. מרכז החלוץ יסד שני קיבוצי הכשרה, להכשיר אותם לעליה לארץ ישראל. לא עבר הרבה זמן ואני מקבלת הזמנה ממרכז החלוץ – רוצים שאצא עם אחדים מהתנועה הליטאית לקיבוץ הגרמני, להדריך אותם. בבית קמה בהלה. לא רצו שאצא להכשרה. לפי התוכנית אמורה הייתי לצאת ללמוד אחות רחמניה בעיר קובנה…

    תקופת ההכשרה עברה בעליצות ובשמחת חיים, והייתי מרוצה מהעבודה שעשיתי. בתום שנת ההכשרה עליתי ארצה עם אותה הקבוצה.

    – – –

    תקופה קצרה לפני העליה, ואני בקובנה, נפגשנו קבוצה גדולה של חלוצים יוצאי גרמניה ועוד קבוצת חלוצים מהתנועה הליטאית… הרכבת זזה, יוצאת למרחקים, לתמיד. יותר לא ראיתי את בני משפחתי. כולם נרצחו על-ידי קלגסיו של היטלר. נסענו דרך גרמניה הטמאה הזאת… הגענו לעיר הנמל טריאֶסט אשר באיטליה, שם עלינו על אוניה בשם "אדריה". הגענו לחיפה, לבית-עולים, ומכאן ליגור. כאן ביגור בניתי את ביתי.

    בארץ התרחשו מאורעות דמים באותם הימים. ידיעות בחו"ל פורסמו על הנעשה בארץ. קיבלתי מכתבים מהמשפחה באמריקה והם דרשו ממני שאבוא אליהם. כתבתי להם: יש לי כאן בית וכאן ביתי, וכאן ארצי, ואני לא חושבת לעזוב את הארץ. יותר הם לא ביקשו.