דינקה ברקן
לוּ הוֹאַלְתְ עִמָּדִי שֶׁבֶת, שֶׁבֶת יַחַד דוֹם
כָּל כְּאֵבָי, כָּל עַצֶבֶת, יִמוֹג חִישׁ כַּחֲלוֹם.
דינקה, שירת החיים
היושר הפנימי. העמידה על האמת. החלטיות, מסירות אין קץ לעמה וארצה, לתינוקות שקיבלה לגדלם עד כיתה א' לבית הספר. למשפחתה כמובן, ילדיה, נכדיה וניניה. אהבה בלי קץ. כך אנו המשפחה זוכרים אותה ונזכור אותה תמיד.
לפנינו רשימה שדינקה כתבה בשביל נכדיה. "שרשים", לפי בקשת בית הספר, ליום הבר-מצוה. אך זה לא הכל. כל הסיפורים על הבית בעיירה, הסיפורים על בית הספר התיכון "יבנה" בטלז', סיפורים על המשפחה הנחמדה אצלם התאכסנו, שדאגו לשתי האחיות דינקה ואחותה, לכל דבר. על החבילות שקיבלו מהבית, עד שאמרו די, זה לא בשבילי, ועזבו את "יבנה". פעילות בתנועת "החלוץ הצעיר", סיפורים על ההכשרה יחד עם ה"גרמנים", כאן פגשה יהודים אחרים אשר לא דומים ליהודים שהכירה עד כה. כך עברו שנות ילדות והתבגרות ביעף.
דינקה מגיעה ליגור. לא הרגישה חבלי קליטה. היו משפחות ותיקות שאימצו אותה. בגלל הופעתה והתנהגותה חשבו שהיא באה ממשפחת רב. כשהתחילה לעבוד בבית ילדים כבר הרגישה תושבת. ההורים התנהגו כלפיה בכבוד. דינקה נשלחה כמה פעמים לקורסים בטיפול וחינוך ילדים. כך עברו עשרות שנים בבתי ילדים. היא לא נשארה חייבת ליתר הדרישות מהחבר בימים ההם כגון תורנויות מטבח, שמירה וכל היתר. גם קדנציה בסידור עבודה. ושוב עם ילדים, עד שהציעו לה עבודה במרפאה וקיבלה את זה בחפץ לב. עד כה טיפלה בילדים, מעכשיו תטפל בחברים. אכן, עבדה וטיפלה בחברים באותה המסירות וההבנה. גם מהמרפאה שלחו אותה לקורסים שונים הקשורים בעבודת המרפאה. העיקר, האמון שקיבלה מהציבור. היו אחדים, יחידים, שהסתייגו מפאת שאין לה דיפלומה. לא ידעו שבבית הספר לאחיות לומדים בעיקר עבודה בבית חולים. מרפאה זה שונה לגמרי. במרפאה סמכו עליה מכל הבחינות, בעיקר בתרופות שהייתה מחלקת לפי מרשם הרופאים. כך חלפו 35 שנים. בתום 35 שנים ערכו לה מסיבת פרדה חביבה ותרבותית. עם כל אלו שעבדה החברות נשארה לתמיד. אחרי המרפאה עבדה איזה זמן בטובופלסט, בסוף עברה ל"אגרטל". גם כאן רקמה תמונות יפות שקישטו את קירות ה"אגרטל" למהדרין, נמכרו מהר. הפסיקה לעבוד ב"אגרטל" מפאת המחלה שהתגלתה בקרבה. זמן מה עוד השתדלה לתפקד בבית, נשאה מחלתה בחשאי ובצניעות, לא רצתה שתוודע סיבת המחלה. אולם אי אפשר להוליך שולל את מלאך המוות. לא רק הגוף נחלש, נפגע הרצון לחיות, הזיכרון הולך ונמוג.
טיפלתי בה הרבה זמן במסירות. אני מרגיש חובה אישית ומוסרית להדגיש שבאו לקראתי בהצעות עזרה, מה שאני רק רוצה וצריך. המרפאה, ועדת קשישים מוכנה להגיש כל עזרה שאבקש. אמרתי – כל זמן שאוכל בכוחי אטפל בעצמי. והרופא שלנו התייחס כמו אח מסור. ידענו שאין מה לעשות יותר וגורלה נחרץ. ידענו הכל. חוץ מעזרה רפואית אין להתעלם מהעובדה שהגיל, הזיקנה, המוות אינו מקרה. זה טבע החיים. זה הכל מובן, אולם הכאב והרגשת הפרדה אחרי עשרות שנים ביחד, נשאר אותו הכאב. היה לנו טוב ביחד. דינקה התייחסה כמו אמא דואגת, כמו אחות מסורה, גם טיפול רפואי כשצריך.
העבירו את דינקה לבית אחוה. זה היה בשבילה טראומה. היא צעקה: הביתה. כוחה הפיזי אזל לאט, כל יום יותר גרוע. רק אציין את שלושת הימים האחרונים. ראות מלאות מים, עם ליבה ההולך ונמוג, נושמת בעזרת בלון חמצן לריאותיה הפגומות – המפיח רוח חיים. הזמן רץ, הזיכרון הולך וכבה במוחה, נרדמת בעזרת זריקות מורפיום, נושמת בכבדות. כוחה אוזל לאט. שיר חייה אוצר סיפור ארוך. הולכת למות כציפור פצועה בשדה, והיא אדם, אישה שהביאה ילדים לעולם, נכדים ונינים אחריה. כמה הם אוהבים ומוקירים ומכבדים את סבתא. והיא אדם, אישה עם ראש, וידיה ידי זהב, יורדת אלי קבר כציפור מתה.
דינקה נאספה אל עמה. היא אהבה את העם ואת הארץ. היא הייתה חלוצה אשר עזבה בית שופע כל טוב ובאה ליגור לחיות חיי קיבוץ וכאן בנתה את ביתה.
שלום לעפרך אימא, שלום לעפרך אחותי, שלום לעפרך רעיה ואישה. נוחי בשלום על משכבך לנצח. במותך נתייתמתי שנית.
כמה דברי נחמה לדינקה ולעצמי. כל בני המשפחה מאוחדים על כל צרה שלא תבוא. הבנים, הכלות, הנכדות והנכדים כולנו היינו על ידך. זה מעודד ומחזק את רוחי. כדברי המשורר: ואין משען עוד, ואזלת יד, ודרך אין. והשמים מחרישים למה נירא מוות ומלאכו רוכב על כתפנו. ובשפתנו מתגו (מתג – סוג של חיידקים הגורמים למוות).
