דניק (דניאל) רביב
דניאל (דניק) רביב נולד ביגור ב-16.7.1929 לפירה ודוד רוטמן, מחזור ג' לילדי יגור. כילד דניק אהב את בעלי החיים בפינת החי ואת העבודה בגן-הירק. שעות רבות ואהובות בילה במחיצת אביו דוד בשדה. יחד נהגו סוסים בעגלה ובטרקטור. הזמן האין סופי בדרך לקישון או לאורך תלם החריש בחרתיה קרבו את הבן לאביו, והביאו אותו אל עצמו. מאז ועד יומו האחרון ראה דניק את עצמו כעובד ענף הפלחה, פלח וטרקטוריסט.
גיל ההתבגרות שלו היה פלוגות פלמ"ח מתאמנות, הסתרת המעפילים שהוברחו מעתלית באישון לילה, ההתקלות עם הבריטים בשבת השחורה, המעצר… שביתת הרעב, ושנתיים אחר כך, קרבות רמת יוחנן במלחמת השחרור. לאחר שוך הקרבות חזר דניק ליגור לריכוז המשק וענף הפלחה.
לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד גוייס למלכיה. במלכיה חש שהוא שותף לבנין קיבוץ חדש מן היסוד. על השנתיים במלכיה העיד פעם שהיו אולי היפות בחייו.
עם החזרה ליגור גוייס כמלווה משקי לקיבוצים הצעירים בקיבוץ המאוחד: גברעם, קדמה, כיסופים, אייל ובית גוברין.
כשחזר ליגור התכונן דניק בשקיקה ובהתרגשות ליציאה ללימודים גבוהים בחקלאות ברחובות. ברגע האחרון הגיעה פניית התנועה לגיוסו לריכוז המחלקה הערבית של "אחדות העבודה". דניק סירב ללהצעה, אך לכשהתיצבה הנהגת הקיבוץ בראשות ישראל גלילי ויגאל אלון באסיפת יגור ודרשה ממנו להתגייס, קיבל עליו את דין התנועה. אחר החל סובב ימים ולילות בכפרים הערבים בגליל. הערבית המגומגמת הפכה שוטפת, וביושרו האישי קנה את אמונם ואהבתם של האזרחים הדחויים של מדינת ישראל. בצניעות ובסבלנות, מרבה להקשיב, ממעט להבטיח, אך את הבטחותיו מקיים. לזה השיג רשיון למונית, לאחר היתר לבניית בית, את בתו של אחר קישר לאוניברסיטה, ולהוריו הזקנים אל האחר השיג טיפול רפואי הולם.
את מה שעשה עשה בשם הידידות והשלום בין העמים, ולא חיפש לעצמו שררה או טובות הנאה. במקומות הרגילים בנורמות אחרות נתן בלי לרצות לקחת, ושירת בלי לצפות לפרס. דווקא העובדה שלא איים על איש ולא היה בתחרות לשום עמדה העניקו לו עצמאות ועוצמה מוסרית. את הדרך לליבם ולמעונם של החברים הערבים רכש בזכות השותפות והתרומה של שולה. הבית נפתח לביקורים יומיומיים של חברים ונזקקים מכל רחבי האוכלוסיה הערבית, הבידואית והדרוזית. הנוכחות בימי שמחה ויגון הפכה לחלק משגרת המשפחה. התפקיד הפוליטי הפך לשליחות.
אחר כך חזר ליגור לניהול כוח האדם בלגין. בלגין התעמת איש הקיבוץ והפלחה לראשונה עם בעיות עבודת השכירים בקיבוץ. יחד עם נאמנותו לתפקיד הפך לבעל ברית לפועלים השכירים במאבק על קידום הוגן, תנאים טובים יותר ושויון מלא במקום העבודה.
כשהסתיימה התקופה בלגין והזדמנה אפשרות חדשה לצאת ללימודים, פרצה מלחמת ששת הימים ודניק נקרא להיות מזכיר.
לקראת הבחירות להסתדרות ב-1973 נענה דניק לקריאתו של יצחק בן- אהרון לקחת על עצמו את ניהול מטה הבחירות שלו. המלחמה פרצה באמצע מסע הבחירות והחזירה את דניק בפעם השלישית למזכירות.
מזכיר לקיבוץ ללא גברים, שליח ומבשר למשפחות שנחרבו בין לילה. מאז המלחמה, להוציא את תקופת הקמתה של אח"ז במסגרת המועצה האזורית, ניהל דניק את משרד הקרקעות של המרכז החקלאי כנציג
התנועות ההתישבותיות. ב-1985 לאחר 11 שנות עבודה קשה אושרה זכותם של הקיבוצים על אדמתם בחוזה חכירה ל-49 שנים עם מנהל מקרקעי ישראל. מאז ועד שהפסיק את עבודתו עמל ללא לאות ליישום
ההסכם ולקשירת קיבוצים נוספים להסדר. בהישג הזה ראה דניק את גולת הכותרת של שנות עבודתו במרכז החקלאי. גאוותו היתה שלמרות עבודתו במשרד בתל אביב, מעורבותו הפוליטית למען יגאל אלון ויצחק רבין, והמשך העשייה במגזר הערבי, לא ניתק את קשרי העבודה והעשייה ביגור.
כמעט שנה תמימה נאבק דניק במחלה הקשה. ברגעים הקשים והמכוערים ביותר התגלה לנו ביופיו ובעדינות הנפש שבו. הזעם והחרון כלפי הגורל וחוסר האונים הוכרעו על ידי הרוך והמגע וההומור. מתוך המצוקה הגדולה גיחך, ונישק ואהב וחייך.
דניק חי חיים שלמים ומאושרים בקיבוץ יגור, גידל חמישה ילדים, וטבע חותם אהבה, של ידידות ושל נאמנות בליבן של אלפי הנשמות ששירת וקשר למדינה, לקיבוץ ולשלום. הוא לא הספיק לצאת לפנסיה ופרש בלי להיפרד, ללא טקסים.
במהלך 1972 הסכים לבקשת בתו מיכל להתראיין, וכך תאר את חייו ביגור: "אני חושב שאת יחסי למשק ספגתי בראש ובראשונה מאמא ואבא, הם העמידו במרכז את המסירות למשק, לעבודה, לחבר. כל מה שעשיתי אחר-כך היה המשך טבעי… כל התפקידים שעשיתי במשק או בשליחות, הייתי שלם איתם. הם נחשבו בעיני כמסכת שלמה של חברות במשק, ובתנועה… במקסימום שאני יכול לתת…"
