ורה אורן

8.1.10

אמא יקרה שלי, בריז'יט שלי,

תראי, כולם כאן! כולם עד האחרון!

גם דניס וליה, שלא יכלו לבוא, איתנו ברוחן.

למרות שלא רשמת ביומן, לא הכנת את הבית ולא עשית ירקות בתנור – עדיין, כולנו כאן!

רציתי לספר לכולם, כל מי שבא לכבד אותך, על היחסים שלנו. אבל כמה שניסיתי לכתוב, לא הצלחתי להעביר את המסר.

איך אכתוב כמה אהבת לכעוס עלי, על כל מה שאפשר – שהטלויזיה צועקת ושאכלתי את הרימונים במקרר ושהסנדוויץ' מפיל פירורים.

ואיך אכתוב כמה אהבתי לצחוק עליך, על כל מה שאפשר – ללחוש לך בכוונה באוזן שלא שומעת ולגנוב את הרימונים מהמקרר. (עד סוף ימי יהיו לי נקיפות מצפון כשאני אוכל רימונים), ולהזכיר לך שיש לך יותר מזל משכל שמצאת את בבי שלך, שאוהב אותך יותר ממה שאפשר לתאר.

ובעיקר, איך אסביר לאחרים כמה אהבה יש במערכת היחסים שלנו.

איך מתארים פצצת אנרגיה, בצבעים משתנים, שקמה רק ב-11:00 אבל אוכלת את כל העולם לארוחת בוקר.

לסיום, תודה אחת שאני רוצה לומר:

תודה שנלחמת, נלחמתם והצלחתם, שתמיד, תמיד, יהיה לי בית, בבית שלנו ביגור.

אמא שלנו, שלי,

תמשיכי לדאוג לי ולכעוס עלי שם למעלה, כי את יודעת שאני אוהב את זה.

שיילי שלך

בייבי- הלב והמנוע של המשפחה שלנו, שר הפנים ושר החוץ של כל ענפי המשפחה.

ידעת בחושייך החדים והרגישים לחבר את כולנו. לא היה מכשול שעמד בפנייך.

כשרצית משהו מעבר ליכולתך קראת: “בבי, צוות לעניין יוצא למשימה". עם האופטימיות והשקט, אבל

הנחישות, הגעת לכל מטרה.

בייבי, ארבעים שנה אנחנו ביחד, הספקנו לחוות ולראות בכל קצווי תבל.

הקמנו משפחה לתפארת. תמיד היינו אחד בשביל השני, ידעת לוותר ולתמוך בי.

בייבי, אהבת חיי, תמיד ידעת כמה אני מעריך ומעריץ אותך, איזה אהבה וחום אני מוכן להעניק לך.

בייבי, מצוות לעניין, נשארתי לבד.

באהבה, בבי.

[דברים שנאמרו בהלוויה]

אמא שלנו, אהבה ענקית שלנו.

באנו לפה כולנו, מלאי געגועים.

באנו להודות לך על רגעים וזיכרונות נפלאים, על כל מה שנתת לנו בלי גבולות.

על אהבת הענק שנתנת, על חיבוק, על נשיקה, על מילה טובה, על עצה, על החיזוקים לבחירות שלנו, גם כשאלו היו קשות.

הרופאים שלך, אמא, חשבו שהצינורות של הלב שלך סתומים. הם פשוט לא הבינו שכדי להוליך כאלו כמויות של אהבה לכל מי שמסביבך, היית צריכה עורקים בגודל האמזונס.

אמא שלנו, אנחנו כל כך גאים בך ושמחים שזכית להגשים כל כך הרבה חלומות – לטייל, לחקור את העולם, לנסוע לעוד פריחה בנגב, בגליל, לראות עוד שטפון בערבה… ועכשיו נשאר רק שטפון הדמעות שלנו.

אמא, האהבה המופלאה שלך עם אבא, שקראת לו רק בבי, החברות שלכם, ממש כשל בני נעורים. היו לכם הסודות הקטנים שלכם, החיוכים והקריצות, שאמרו כל כך הרבה מילים. חלקתם, טיילתם, אהבתם, וזכיתם לזוגיות שלא רבים זוכים לחוות.

אמא, את מכירה את אבא יותר מאיתנו, ויודעת כמה חזק הוא, אבל אנחנו נשבעים כאן ועכשיו שננסה למלא את

הנעליים הגדולות שהשארת עכשיו ריקות, ונשמור על אבא.

בנית לנו בית, אמא, בית ושמו אהבה. ותמיד בצניעות ובחיוך גדול טרחת, והזמנת, ובישלת, ואירגנת, שרק יהיה לנו נוח לבוא, להפגש, לדבר, לחלוק…

אמא, דניאל ממשיכה לבקש לדבר איתך בטלפון, וכל הנסיעה לפה קפצה בהתרגשות שהיא נוסעת לסבתא. סבא וסבתא במונגוליה הסבירו לה, כנהוג במקומם/מקומנו, שעכשיו את בת אלמוות, שמשגיחה על כולנו, אבל הרי עשית את זה כל כך טוב עוד כשהיית בינינו.

אז אמא, אפשר עוד טובה אחת? תסבירי לה בבקשה למה לא תדברי יותר.

אמא, ביום הזה, היום הכי קשה שלנו, אנחנו חוגגים פה את החיים שלך שהיו גדולים מהחיים.

את הצחוק המתגלגל, את העיניים היפות, מלאות החיים.

תראי אותנו, אמא, איך ליכדת אותנו. תמיד נישאר החברים הכי טובים ונשמר את המסורת המפוארת שהנחלת לנו – של תעוזה, של דבקות בחלומות שלנו, של עמידה על שלנו בנועם ובנעימות, ושל הקרבה למען מה שאנחנו מאמינים בו.

אמא, עוד לא דיברנו על התבונה והרגישות שלך, סקרנות אין קץ, על מעיין החום הפנימי שלך, על עוד כל כך הרבה דברים שננצור בליבנו לעד, ושניקח איתנו תמיד.

אמא אנחנו אוהבים אותך, ותמיד נאהב, ושולחים לך צרור נשיקות וחיבוקים.

[דברים שנאמרו בהלוויה]

דודה ורה שלי!

קשה לכתוב למישהי שבחיים לא כתבתי אליה.

בחיים….

היום ראיתי כמה רבים אהבו אותך.

ואת – אהבת את כולם!

היטיב לבטא זאת רון, שאמר שהרופאים לא הבינו שבכדי להעביר את זרמי האהבה שלך היה צריך עורקים ברוחב האמזונס.

רבים כל-כך אהבו אותך מעומק נפשם.

רבים שהכירו אותך מעיסוקייך ומעשייך הרבים כל-כך.

אבל בשבילי את "דודה ורה שלי"!

האישה היחידה בחיי שנתנה לי תחושת שייכות.

אמיתית.

שקיבלה אותי.

ככה.

בדיוק כפי שאני.

בלי העבר, הטעויות, הפגמים.

שפתחה לי דלת, שנתנה לי מקום.

חלקה איתי בשלה.

בלי שהייתי צריכה לעטות ולו אחת ממסכותי הרבות.

לידך יכולתי להיות אני.

בקלות. בפשטות.

בדבקות בצניעות שלך.

ורה, דודה שלי, אני מתגעגעת אלייך!

גל שחף-גר גלבוע

ציפורים לא עפות מעל בתי קברות.

אין מקום באויר,

הוא מלא בנשמות כנות וישרות,

שמסתכלות אל תוך האדמה, לראות –

לראות את הגוף שנתן להן את היכולת לתת לנו,

את הגוף שהכיל אותן פעם.

והן רוצות לעלות, הנשמות,

למקום האושר, למקום הטוב.

רק אנחנו, הנשמות בעלות הגוף,

מחזיקות אותן באויר מעל בית הקברות.

מין צורך אנוכי לדעת שאנחנו שמורים,

ניסיון לעקוף את הכאב שכרוך בפרידה מן הנשמה.

מן הגוף כבר נפרדנו.

ציפורים לא עפות מעל בתי קברות.

ואם תעוף ציפור מעל גן המצבות

תתפוס אחת הנשמות את רגליה

ותברח איתה למעלה, תנתק את הכבלים.

תיקח איתה את בריכת הדמעות שניתנה לה,

את זרי הפרחים שהונחו לה,

את הררי הגעגוע שנשלחו אליה,

את עמקי הצער שנתהוו לזכרה,

ותפרח.

אמא שלי, יפה שלי,

ישבתי עלייך שבעה ימים, ארוכים, קשים, מרים-מתוקים.

כמה טוב שהיית לי, אמא שלי, שביחד עברנו כל כך הרבה, שהיה לנו המון

מן המשותף.

תמיד תיקנת לי את העברית והצרפתית, ואני לך את האנגלית והספרדית.

אהבנו את אותו עיצוב אופנה, את אותם הרהיטים העתיקים, את אותם

סרטים וספרים, ודאגנו לחלוק כל הזמן.

לא אשכח לך אמא, את הטוב ואת הרע – שתמיד ידעת יותר טוב ממני מה

טוב לי, ולי, עקשנית, לקח המון זמן להבין שאת צודקת. שלא נתת לי לוותר

לעצמי, שהחזרת אותי תמיד לתלם, לקול מחאותיי.

לימדת אותי שיהלומים נוצרים בטבע בחום שורף ובלחץ מוחץ, ודיברנו,

שבוע לפני לכתך, שכשהזמנים לוחצים ושורפים יוצאים מזה יהלומים.

אמא, לפני כולם סיפרתי לך שאני וקרל עומדים להינשא, סיפרתי לך שאנחנו

חולמים להביא את כולם לאנגליה. ממש התרגשת, אמרת שאם נצליח

לעשות את זה – הרי זו חתונת חלומות אמיתית.

אמא, חתונת החלומות שלי כוללת אותך, אוחזת בידי, מחייכת אלי. מי חלם

שאת פנייך אצטרך לחפש בשמיים, בעלי העצים, בעיני אוהבייך? את תעמדי

איתי מתחת לחופה, לא כמו שחלמנו…

לא אשכח אותך לעד.

זיו