קשה היה מותך; חמישים ושתיים שעה נאבקת עם מר המוות ולא יכולת לו – הוכרעת!
וגם לא קלים היו חייך. מיתתך היתה כאילו בבואה נאמנה לכל דרך חייך רבת הטלטולים והסבל.
יליד עיירה קטנה בליטא טולטלת למרחקים אי שם במושבות הנידחות של בריטניה, קניה ואוגנדה, באפריקה הרחוקה. מעורה בתרבות עברית ורגיל לסביבה היהודית העממית התהלכת כזר וכנכרי. בודד בין הילידים השחורים ובין קומץ היהודים המנותקים ממקורם.
ורק בבית דודך, שגם הוא היה איש עברי בר אוריין וסובל כמוך מנכר ומזרות, היית מוצא לב מבין ושם היית גם מקבל עיתונות עברית שהיתה מגיעה אליו. עליהם התרפקת ומהם גמעת כל אות בשורה וכל ביטוי מעודד.
הנני רואה עוד בעיניך את ברק השמחה בדפדפך בחוברות "העולם" הרעננות עם עטיפתן האהובה והעיטורים החינניים אשר סביב כותרתן. ועזה היתה שאיפתך לא לאבד את הפרצוף היהודי. ככה סבלת במרחקים עד שגברה בך הכמיהה לחיות בין יהודים ושוב טולטלת לעיר מולדתך הקטנה בצפון.
ברם, המעבר הזה מחלק תבל אחד למשנהו מלווה היה גם בשינוי רדיקלי באורח חייך.
הינך בא להחלטה מכרעת – הכשרה. והמעבר אליה היה בשבילך כלל לא קל.
בשנת 1937 הינך זוכה לעלות ארצה, אבל מה רב צערנו ודאבון לבנו שגם פה, בחוף מבטחים, לא באת אל המנוחה ואל הנחלה. ונהפוך הוא, פה מתחילה חוליה חדשה ואחרונה בשלשלת חלומותיך.
באת ומחלה ממארת מקננת בלבך. אולם החלטתך נחושה לא להיכנע! נתנסית בעבודות שונות ועמדת בכולן. הלכת לכל מקום שנשלחת אליו, מבלי להתאונן ולקבול, עד שנפלת למשכב, אם כי ידעת שבנפשך הדבר, אם כי אהבת את החיים ולעיתים רחוקות אמנם היתה מופיעה בת צחוק על פניך הקודרים ואז היית כולך קורן משמחת החיים ואהבתם ומעיניך ניצוצות של רצון חיים עז. בכל זאת התנהגת כאשר התנהגת.
וגם אחר כך, כשמחלתך נעשתה ידועה לכל ועודך מתרפק על החיים בכל מהותך ושומר בקפדנות על מצוות הרופאים, לא התאוננת עח מצבך כי גא היית, איש בעל קוממיות פנימית רבה. וכל כניעה ובקשה זרים היו לרוחך. ומה רב הצער שמעטים, כה מעטים, ידעו שבאיש הזה שוכנת נשמה כה גאה ועדינה.
ומה גדול הכאב שגם פה, בתוך אחיך, הוסיפה הבדידות לאכול אותך בכל פה והעוגמה לא סרה מעליך.
הנה ניצבת לפניי דמותך הכפופה במקצת, מתהלכת בעיגול הכביש עלה וירוד, עלה וירוד, כשפניך חרושים קמטי דאגה וצער ועיניך מושפלות. מי יודע מה רב הסבל ומה עמוק הצער המקנן בנשמות הבודדים והערירים המתהלכים בינינו. ומתוך טרדותינו הרבות אין אנו מספיקים לשים לב להם. והם נושאים איתם את נטל סבלם בדממה אלי קבר.
גא, צנוע, בר אוריין ובן טובים. אבל מה אלך ואמנה כרוכל את מעלותיך ויתרונותיך. האם לא היתה לך הזכות עוד לחיות בתוכנו? במיטב שנותיך, שנות הגברות והבינה נגדעת מאיתנו.
וי לנו, זאב, שביום הנהדר הזה, בין השדות המוריקים האלה הננו כורים לך קבר. ואי שם בליטא הרחוקה, בעיירה זערערת השוכנת עתה עטופה כפור ושלג על גדות הנימן, בביתה הקטן, מתהלכת עתה אמך ולבה מנחש לה משהו ובוכה על בנה שנדד למרחקים ולא יחזור אליה שוב.
זאב יקר! שא לנו שכה מעט ידענו להפיג את הבדידות שעטפה אותך.
ש.ר.
(יומן יגור, 2.2.1941)
