זאב לייזרין

זאב (זאביק) לייזרין

זאביק נולד בעיירה קרוס שבליטא ב-5.5.1928, להוריו אלטה שהייתה עקרת בית וטדה שהיה סוחר בקר. אח ליוסף הבכור ופיבה, ולשלוש אחיות – רבקה, יהודית ושושנה. המשפחה שומרת המסורת חיה באושר עד לתחילתה של מלחמת העולם השניה. לימים, סיפר לנכדו גל ולנכדתו שירה עת כתבו את עבודת השרשים: "הלכתי לקניות במכולת, וכאשר חזרתי הביתה נגלה לעיני מחזה נורא. הגרמנים טבחו את כל משפחתי…" זאביק היה בסך הכל בן שלוש-עשרה.
לאחר שנותר לבדו, ברח ליער והחל את מלחמת ההישרדות לחיים, אם בבריחה מהגרמנים ואם בחיפוש מתמיד אחר מקורות מחיה ומחסה. סיפור שעבר לדורות הבאים היה בנוגע לבריחתו ביער: הוא התחבא על העצים וקשר את רגלו לעץ מפחד פן ירדם וייפול טרף לחיות היער או לקלגסים הנאצים. במהלך שהייתו ביער פגש את הפרטיזנים, שלמרות גילו הצעיר סיפחו אותו אליהם וסיפקו לו נשק. זאביק נלחם כאחד משלהם, ואף נקם בגרמנים שהשמידו את משפחתו.
במהלך הקרבות עם הגרמנים נפצע זאביק ברגלו, וכדי להחלים הושאר בביתו של גוי נוצרי. זאביק נשאר במחבוא בתוך בונקר במשך חצי שנה, כאשר הפרטיזנים שומרים עמו על קשר ודואגים לו.
לאחר שהבריא, החליט זאביק לברוח מליטא. הוא התחבר לקבוצה שנקראה "הפועל המזרחי", ויחד עמה עבר דרך חתחתים בכל אירופה עד שהגיע לנמל חיפה על אנית המעפילים "ברכה פולד". אך גם כאן לא שפר עליו מזלו. הספינה נלכדה על ידי הבריטים וכל נוסעיה נשלחו למחנה עבודה בקפריסין. שם שהה כחצי שנה, עד שעלה באופן לגאלי לארץ בשנת 1947.
זאביק הגיע לשוני שעל יד בנימינה והצטרף לאצ"ל. בשורותיו השתתף בכמה פעולות. בגיל שמונה עשרה הצטרף לקיבוץ יגור. תחילה עבד במספוא ואחר כך בתור קצב. כשהחלה מלחמת השחרור התנדב זאביק למוד הקרבות, לצבא, סופח ליחידת "כרמלי" והיה שותף לכיבוש הגליל. בסיום המלחמה קיבל אות הוקרה על פועלו. בתום המלחמה עבר זאביק לאילת ושובץ לחיל ההנדסה, שם שרת כחבלן וכמנהל עבודה של ביצורים. לאחר שנתיים החליט לחזור לקיבוץ יגור. הוא עבד בפרדס ובעצי הפרי וארגן את הגיוסים הגדולים במטע. באותה תקופה הכיר את מרים שבאה מפולין, ולאחר שלושה חדשים התחתנו. ביגור נולדו שלוש בנותיו – עירית, רבקה ויעל, שהוו את כל עולמו. להן הצטרפו הבעלים אייל ואבי, ובהמשך הצטרפו הנכדים – גל ודין, שירה וליאור, שהפכו את זאביק לסב גאה ומאושר, שהמשפחה היא בראש מעייניו.
בשנת 2001 נפטרה מרים רעייתו, ומאז הפכו חייו לקשים מנשוא, והוא התגעגע אליה ללא הפסקה. המשפחה היא זו שהצליחה להכניס קצת אור בחייו.
בשנת 2002 פרצה אצל זאביק מחלת הסרטן. זאביק התמודד עמה בגבורה, כפי שלחם בהיותו נער, אך הפעם גבורתו לא עמדה לו.
זאביק נפרד מבני משפחתו ועצם עיניו לנצח.