זאב (וולודיה) צפריר
נולד: 1905
נפטר: 7.10.1992
וולודיה נולד בשנת 1905 בעיר הייסן שברוסיה, בן בכור למשפחה מסורתית מן המעמד הבינוני. בשנת 1918, בעקבות המהפכה הרוסית, פרצו מאורעות דמים בעירו ובמהלך אחד מהם נפצעו וולודיה ואביו. האב מת מפצעיו ואילו וולודיה, לאחר החלמתו, הפך ליד ימינה של אמו, עזר בפרנסת המשפחה ובגידול שני אחיו הצעירים. המהפכה הרוסית השפיעה חזק על הרחוב היהודי. הנוער התפלג לתנועות שחרטו על דגליהן סיסמאות לחרות, לציונות ולסוציאליזם. וולודיה הצעיר נסחף בלהט המאורעות, הצטרף לתנועת הנוער צ.ס. והיה לאחד מפעיליה. מספר חודשים לאחר מכן הוצאו תנועות המחאה הציוניות מחוץ לחוק ופעיליהן נאסרו וגורשו לגלות באזוריה הנידחים של רוסיה. יחד עם פעילים רבים נאסר וולודיה ולאחר שנים של חקירות ארוכות ומיגעות נשפט שלא בפניו ונשלח לגלות בטורקיסטן. שלוש שנים ישב שם. הוא התחבר לקבוצת אסירים שכבר היתה במקום, ביניהם היתה גם סוניה, שמאוחר יותר נישאה לו. יחד עם קבוצת הגולים בטורקיסטן יצרו, בתוך הקשיים והמגבלות, חיים פעילים בעבודה ובחברה, והשתדלו לשרוד בתנאים הקשים.
ב-1928 החליטו השלטונות לפזר את הקבוצה, שכבר יצרה קשרים עם אנשי האוכלוסיה המקומית וגם עם יהודי בוכרה. הם לא הכירו בזהות הגולים וביקשו להפריד גם בין זוגות שנישאו. וולודיה וסוניה נאבקו על זכותם להישאר ביחד כבעל ואשה, ולאחר מאבק הם הובלו לחופה תחת משמר כבד עם עוד שני זוגות שהיו איתם. הם גורשו ונפגשו מחדש בעיר קטנה – אוליע-אטא. כעבור שנה אפשרו להם לעבור למקום אחר באזור שעדיין נחשב לגרוש, אבל התנאים בו היו טובים יותר. הם עברו לאופא.
בשנת 1929 החליטו וולודה וסוניה להמיר את הגלות באזור נידח ברוסיה בעליה ארצה. הם הצליחו לעמוד בהחלטתם ובשנת 1930 עולה ראשונה סוניה, שהיא כבר בהריון מתקדם, וחודש אחריה עולה וולודיה, שמצליח להגיע ממש להולדת ילדיו הראשונים, התאומים עליק ונחום.
בארץ המצב בכי רע, אין אוכל ועבודה בקושי. תחילה וולודיה וסוניה חיים בכפר סבא, שם עבד וולודיה בעבודה מפרכת בפרדסים. בהיותו בעל משפחה הוא קיבל זכות לעבוד לפחות יומיים בשבוע. אחר כך הם עברו לתל- אביב. גם כאן וולודיה עבד קשה והיה מאושר מיכולתו לפרנס את משפחתו ולהאכיל את ילדיו. לאחר שנתיים בעיר החליטו סוניה ווולודיה לעבור לקיבוץ. הם ביקשו להתקבל ליגור. ביגור לא היו אז הרבה ילדים, התנאים היו קשים ולא היו מוכנים לקלוט משפחה עם ילדים. לאחר ויכוחים נוקבים ובעקבות התערבות מוסדות הקיבוץ, המשפחה מתקבלת ב"פלוגה".
ביגור ובקיבוץ וולודיה ראה את ביתו. הוא עבד שעות רבות בלי חשבון, כשלנגד עיניו כל הזמן עמדה טובת הקיבוץ. הוא עבד בסבלות בנמל, בעבר הירדן ובנשר. נלחם על תוספת שעות עבודה במטרה להגדיל את ההכנסה לקיבוץ. ילדיו ראו אותו מעט, כי כל עתותיו הוקדשו לעבודה, גם בשבתות.
אחרי עשר שנים בנשר הוציאו אותו לתפקיד אקונום. וולודיה חיפש שווקים לקנות מזון גם בעיתות מצוקה, כשאין הפרוטה מצוייה בשפע. כולם זוכרים את הביטוי "חצי ביצה" שנולד בזמנו, אבל לא כולם זוכרים שגם אז, למרות הקושי, תמיד היה אוכל לכולם. אחר כך עבד במחלבה ובזיתייה. גם שם הוא עבד ונתן כל מה שידע ויכול היה להצלחת הענף והגדלת רווחיו. יותר מאוחר הוא אירגן את חדר הצלחות ועבד בו.
היה פעיל בחיי המשק ונשא בתפקידים שונים: מזכיר הקיבוץ, סדרן עבודה וחבר בועדות שונות. וולודיה נטל חלק בחיי התרבות בקיבוץ בשירה, בריקודים, בפורים תמיד נהג להתחפש.
סוניה ווולודיה המשיכו להגדיל את משפחתם. לתא המשפחתי הקטן נולדו לאחר נחום ועליק, אריאלה, רבקה ורחל – תאומות, ותמי. וולודיה היה אב מאוד חם ואוהב. בתוך כל הפעילות החברתית והתרבותית, ותוך כדי העבודה, מצא וולודיה זמן לבלות עם ילדיו הצעירים. מדי פעם הצטרף לטיולים ויותר מאוחר טיפח קשרים חמים עם הנכדים והנינים.
השנים חלפו והחיים במשק השתנו. וולודיה מצא יותר זמן לטפח את הפינה הפרטית שלו. בגינה הוא עבד שעות רבות. בידי הזהב שלו בנה ויצר מבלי שלמד, מטפח, מחדש ומשפר. חייו מלאים כל הזמן ביצירה ועשייה.
לפני שלוש שנים קפצה עליו מחלתו. וולודיה, שכל חייו עזר לאחרים ולא היה תלוי אלא בחסדי עצמו, קיבל קשה את המחלה. קשה היה לו להשלים עם חולשות הגוף. בכוחות אחרונים הוא נאבק שלא ליפול למעמסה על שכם בני משפחתו, להישאר בבית יחד עם סוניה. הוא רצה לחיות. כל כך רצה לחיות, אך המחלה הכריעה אותו. לפני כחודשיים עבר לבית אחוה, ולאחר זמן קצר עצם את עיניו לנצח, כשהוא מוקף בסוניה ובילדיו.
יהי זכרו ברוך.
