זאב צפריר

02/08/1905 - 07/10/1992

פרטים אישיים

תאריך לידה: א' אב התרס"ה

תאריך פטירה: י' תשרי התשנ"ג

ארץ לידה: רוסיה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: סוניה צפריר

זאב (וולודיה) צפריר

נולד: 1905
נפטר: 7.10.1992

וולודיה נולד בשנת 1905 בעיר הייסן שברוסיה, בן בכור למשפחה מסורתית מן המעמד הבינוני. בשנת 1918, בעקבות המהפכה הרוסית, פרצו מאורעות דמים בעירו ובמהלך אחד מהם נפצעו וולודיה ואביו. האב מת מפצעיו ואילו וולודיה, לאחר החלמתו, הפך ליד ימינה של אמו, עזר בפרנסת המשפחה ובגידול שני אחיו הצעירים. המהפכה הרוסית השפיעה חזק על הרחוב היהודי. הנוער התפלג לתנועות שחרטו על דגליהן סיסמאות לחרות, לציונות ולסוציאליזם. וולודיה הצעיר נסחף בלהט המאורעות, הצטרף לתנועת הנוער צ.ס. והיה לאחד מפעיליה. מספר חודשים לאחר מכן הוצאו תנועות המחאה הציוניות מחוץ לחוק ופעיליהן נאסרו וגורשו לגלות באזוריה הנידחים של רוסיה. יחד עם פעילים רבים נאסר וולודיה ולאחר שנים של חקירות ארוכות ומיגעות נשפט שלא בפניו ונשלח לגלות בטורקיסטן. שלוש שנים ישב שם. הוא התחבר לקבוצת אסירים שכבר היתה במקום, ביניהם היתה גם סוניה, שמאוחר יותר נישאה לו. יחד עם קבוצת הגולים בטורקיסטן יצרו, בתוך הקשיים והמגבלות, חיים פעילים בעבודה ובחברה, והשתדלו לשרוד בתנאים הקשים.
ב-1928 החליטו השלטונות לפזר את הקבוצה, שכבר יצרה קשרים עם אנשי האוכלוסיה המקומית וגם עם יהודי בוכרה. הם לא הכירו בזהות הגולים וביקשו להפריד גם בין זוגות שנישאו. וולודיה וסוניה נאבקו על זכותם להישאר ביחד כבעל ואשה, ולאחר מאבק הם הובלו לחופה תחת משמר כבד עם עוד שני זוגות שהיו איתם. הם גורשו ונפגשו מחדש בעיר קטנה – אוליע-אטא. כעבור שנה אפשרו להם לעבור למקום אחר באזור שעדיין נחשב לגרוש, אבל התנאים בו היו טובים יותר. הם עברו לאופא.

בשנת 1929 החליטו וולודה וסוניה להמיר את הגלות באזור נידח ברוסיה בעליה ארצה. הם הצליחו לעמוד בהחלטתם ובשנת 1930 עולה ראשונה סוניה, שהיא כבר בהריון מתקדם, וחודש אחריה עולה וולודיה, שמצליח להגיע ממש להולדת ילדיו הראשונים, התאומים עליק ונחום.
בארץ המצב בכי רע, אין אוכל ועבודה בקושי. תחילה וולודיה וסוניה חיים בכפר סבא, שם עבד וולודיה בעבודה מפרכת בפרדסים. בהיותו בעל משפחה הוא קיבל זכות לעבוד לפחות יומיים בשבוע. אחר כך הם עברו לתל- אביב. גם כאן וולודיה עבד קשה והיה מאושר מיכולתו לפרנס את משפחתו ולהאכיל את ילדיו. לאחר שנתיים בעיר החליטו סוניה ווולודיה לעבור לקיבוץ. הם ביקשו להתקבל ליגור. ביגור לא היו אז הרבה ילדים, התנאים היו קשים ולא היו מוכנים לקלוט משפחה עם ילדים. לאחר ויכוחים נוקבים ובעקבות התערבות מוסדות הקיבוץ, המשפחה מתקבלת ב"פלוגה".

ביגור ובקיבוץ וולודיה ראה את ביתו. הוא עבד שעות רבות בלי חשבון, כשלנגד עיניו כל הזמן עמדה טובת הקיבוץ. הוא עבד בסבלות בנמל, בעבר הירדן ובנשר. נלחם על תוספת שעות עבודה במטרה להגדיל את ההכנסה לקיבוץ. ילדיו ראו אותו מעט, כי כל עתותיו הוקדשו לעבודה, גם בשבתות.
אחרי עשר שנים בנשר הוציאו אותו לתפקיד אקונום. וולודיה חיפש שווקים לקנות מזון גם בעיתות מצוקה, כשאין הפרוטה מצוייה בשפע. כולם זוכרים את הביטוי "חצי ביצה" שנולד בזמנו, אבל לא כולם זוכרים שגם אז, למרות הקושי, תמיד היה אוכל לכולם. אחר כך עבד במחלבה ובזיתייה. גם שם הוא עבד ונתן כל מה שידע ויכול היה להצלחת הענף והגדלת רווחיו. יותר מאוחר הוא אירגן את חדר הצלחות ועבד בו.

היה פעיל בחיי המשק ונשא בתפקידים שונים: מזכיר הקיבוץ, סדרן עבודה וחבר בועדות שונות. וולודיה נטל חלק בחיי התרבות בקיבוץ בשירה, בריקודים, בפורים תמיד נהג להתחפש.

סוניה ווולודיה המשיכו להגדיל את משפחתם. לתא המשפחתי הקטן נולדו לאחר נחום ועליק, אריאלה, רבקה ורחל – תאומות, ותמי. וולודיה היה אב מאוד חם ואוהב. בתוך כל הפעילות החברתית והתרבותית, ותוך כדי העבודה, מצא וולודיה זמן לבלות עם ילדיו הצעירים. מדי פעם הצטרף לטיולים ויותר מאוחר טיפח קשרים חמים עם הנכדים והנינים.
השנים חלפו והחיים במשק השתנו. וולודיה מצא יותר זמן לטפח את הפינה הפרטית שלו. בגינה הוא עבד שעות רבות. בידי הזהב שלו בנה ויצר מבלי שלמד, מטפח, מחדש ומשפר. חייו מלאים כל הזמן ביצירה ועשייה.
לפני שלוש שנים קפצה עליו מחלתו. וולודיה, שכל חייו עזר לאחרים ולא היה תלוי אלא בחסדי עצמו, קיבל קשה את המחלה. קשה היה לו להשלים עם חולשות הגוף. בכוחות אחרונים הוא נאבק שלא ליפול למעמסה על שכם בני משפחתו, להישאר בבית יחד עם סוניה. הוא רצה לחיות. כל כך רצה לחיות, אך המחלה הכריעה אותו. לפני כחודשיים עבר לבית אחוה, ולאחר זמן קצר עצם את עיניו לנצח, כשהוא מוקף בסוניה ובילדיו.

יהי זכרו ברוך.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • כל הנשמה הללויה

      כל הנשמה הללויה, לזכר אבי זאב בן נחום

      אבא בשבילי תמיד היה ויהיה איש משפחה מסור ואוהב. אדם בעל עקרונות וערכים, נאמן לדרכו ול"אני מאמין" שלו. מקדם את הבוקר בברכה ולא מחסיר יום גדוש בשעות עבודה. אדם בעל רגש אחריות ויכולת לשאת במשא.

      כשהיינו ילדים היה מלווה אותנו בטיולים, השתובב כמו נער ונהנה מכל רגע. אני גם זוכרת את חג פורים ומסורת קבוצת ה"חסידים".

      כשאבא רצה אבא עשה: רהיטים – כמו נגר, מטעמי מזון – כמו טבח, תיקן וסידר כאילו היה בנאי, ויותר מכל התמסר לגינה, שיותר מכל היתה עבורו השראה. אהב לטפל בצמחים, לעבוד את האדמה, התמזג בה באהבה ולא היה מוכן להיכנע. איש יוצר, איש אוהב. גאה ביציר כפיו, ואנחנו גאים בו.

      אבא חי כל חייו כאדם שלא התפלל בכוונה תחילה לאלוהיו, אבל כשהייתי שומעת אותו שר היתה בה בשירה משום תפילה. במיטת חוליו, כשהסבל היה ללא נשוא, במעט מילים ברגע של רחמים התחלקנו אבא ואני במהות האלוהית.

      באמונה שלי שהגוף הוא רק כלי והנשמה היא נצחית, אנרגיה שלא תיגמר, חיבקנו, נישקנו, בכינו והנחנו. אבא, שחי כל חייו כאדם חילוני, הלך לעולמו, התאחד עם בוראו ביום הכיפורים. נוצרה קירבה, נפתחו שערים.

      ואני רק תפילה לעילוי הנשמה, הנשמה כנצח, אנרגיה שלא תיגמר. ואותה אהבה שנשאתי בלבי אליך אבא מתעצמת ועולה עתה – ואין גבול בינינו, רק דרך חדשה.

      כל הנשמות יכולות לגעת. אני איתך ואתה איתנו, ואלוהים חוסה עלינו, מרחם וחונן. כשאני שקטה איתך עולה בי ההרגשה שאתה במקום אחר – בטוח ושליו, וגם כשאני בוכה אני יודעת שעכשיו אתה מוגן וטוב לך. ומתוך אמונתי שלי אני מוצאת עצמי מתפללת ואומרת – ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. אמן.

      בתך האוהבת יוספה

      ובשבילך תמיד, תמי

      בתוך חוברת ליום השלושים

      נובמבר 1992

    • זיכרון זיכרונות על האח הבכור וולודיה

      היינו שלושה אחים במשפחה – וולודיה האח הגדול, גרישה (צבי) האח האמצעי, שהיה צעיר מוולודיה ב-3 שנים, ואני הצעיר ב-7 שנים מוולודיה.

      ב-1919, בזמן הפוגרומים באוקראינה, אבינו נהרג על-ידי פורעים. מאותו רגע וולודיה הפך להיות אח ואב עבורי ועבור גרישה. מלאו לי שבע שנים באותה תקופה. הרבה זמן הקדיש לנו וולודיה. הוא העסיק אותנו במשחקים וסיפורים.

      בהיותו נער בן 18 או 19 התחיל להיות פעיל בתנוער נוער יהודי, על מנת שיהודים יסעו לפלשתינה. בערך כעבור שנתיים-שלוש וולודיה נאסר. נודע לנו על מאסרם של עוד כמה פעילים. הוא שוחרר כעבור כמה ימים. במעצר הציעו לו לתת הצהרה שהוא לא ישתתף יותר בחוגים הציוניים, אבל הוא סירב ולכן הוגלה לעיר אלמא-אטה. נפרדנו ולא ידענו האחד מהשני. נותק הקשר עד שנת 1960, אז באה פרידה אשתי לבקר אתמשפחתה בארץ ואיתרה את וולודיה ומשפחתו. מאז ועד 1979 קיימנו קשר מכתבים, כשאני נמצא בברית המועצות ווולודיה כאן.

      ב-1979, לאחר ניתוק של 55 שנים, נפגשתי עם וולודיה פה בארץ. איזה אושר ושמחה. אחינו גרישה-צבי לא הגיע עד מפגש זה. הוא נפטר בזמן מלחמת העולם השניה, ב-1943, בעיר קורגן חבל צ'ילבינסק.

      אמנו הנעימה איטה, אשה חכמה, יפה ושקטה, הוצאה להורג ב-1943 בעיר גייסין, בה חיה כל השנים, על ידי גרמנים. דמויותיהם של אמא וגרישה תמיד עומדות כמו מוחשיות לנגד עיני. עכשיו גם דמותך, וולודיה יקר, עומדת צמוד לדמותם – – –

      אהרון

      בתוך חוברת ליום השלושים

      נובמבר 1992

    • לסבא וולודיה

      נפלה בידי הזכות להיות איתך, סבא, בשבועות האחרונים שלך עימנו…

      כל דמותך, סבא, שזורה אצלי בצמיחה ובהוויה של יגור. קטעי תמונות, גזרי כתובים, הבזקים ושברים של תחושות – כמו קליידוסקופ עדין, דרכו מביטה ילדה שתלך ותגדל לידך באותו קיבוץ, באותו בית.

      יד ביד אתה לוקח אותי לבית הבד האפלולי, שם צובטים באף ריחות השמן והזיתים, ואתה וסבתא עומדים שם חובטים ומרוקנים, ואז ללול, למחסן הכלים שצופה על העיגול, ומשם לאקונומיה, פה מספרים לי על ימי הצנע, ובחצי חיוך אני שומעת על "חצי ביצה לאיש"… ואז מתערפל הכל ומתכסה באבק המחצבה, ומן האבק עולים מהבילים ריחות של מרקחות ביתיות, וחמוצים כבושים ועלי דפנה… ואת הכל חובקים בידיים פראיות ריחות בשומים של שלל פרחים מהגינה המטופחת – והריחות צבעוניים הם עד כאב…

      וכשנמוגים הערפל והאבק נגלה פסיפס יפה להפליא של ריחות וצבעים וקולות – וזה אתה, סבא, וזה המקום… ואולי שזורים אתם האחד בשני כמו במרבד קסום…

      וכמה ששאלתי וביקשתי שתיקח אותי למחוזות מהם באתם אתה וסבתא – סירוב עדין אך תקיף תמיד עצר אותי בשער. כי רק כשמתבגרים מבינים שאולי זו היתה דרככם היחידה להתגבר. כי כשנותקתם, ובחריפות, בדרככם הנה למולדת חדשה וצעירה כל-כך, לבית אבא לא היה כנראה מקום במזוודה. ואז קצת קשה שלא לחוש השתאות והערצה לכם ולכל בני דורכם, גם אם אלו המילים לא תמיד נאמרו בגלוי.

      שעות ספורות לפני נסיעתי עזבת אותנו, סבא, והדממה הדקה של יום הכיפורים הציפה בעוז את חדרי הלב. זו אולי רק המחשבה שנגאלתָ מן העצב הגדול והקושי שעטפו אותך, שהקלה במקצת על אותו הלב.

      ורציתי רק שתדע, סבא, שהגעגועים בעצם לעולם לא יעזבו…

      בשמת

      בתוך חוברת ליום השלושים

      נובמבר 1992

    • לזכר אבי

      לחשוב על אבא זה להיזכר בימים עברו. אבא שמטייל בטיולים שנתיים עם הרבה הרבה כיתות. תמיד הזמינו אותו כמלווה. זה אבא שאהב לשיר ולרקוד, תמיד התחפש בפורים. מסיבות היו אהובות עליו, היה גנדרן ואהב להתלבש יפה.

      אבא הקים הרבה ענפים ביגור בלהט ובהצלחה. הקים את הזיתייה, את המחלבה, עשה נקניק וריבה. תמיד חיפש דברים חדשים והיה שמח ועליז. שנים עבד בחדר האוכל ובחדר הצלחות. לא בחל בשום עבודה. העשייה היתה חשובה לו. שנים על שנים עבד עם אמא בזיתייה. איש עמל ועבודה.

      הדבר שהיה אהוב עליו ביותר היה לעשות גינה. תמיד תמיד היתה גינה לאבא – קקטוסים וורדים, והרבה הרבה אהבה היתה נסוכה בעבודתו בגינה…. תמיד אזכרנו בין פרחים ושיחים בערוגת גינתו.

      אבא אהב את ביתו ואת משפחתו. אזכרנו כאדם פעיל, מלא מרץ, שחי חיים בריאים ויפים בקרב משפחתו הענפה.

      תנוח בשלום ובשלוה באדמת יגור.

      יהא זכרך ברוך.

      עליק

      בתוך חוברת ליום השלושים

      נובמבר 1992

    • לאבא באהבה

      ביום הכיפורים הלכת לעולמך. הזכות למות ביום קדוש זה שמורה לצדיקים בלבד, ואם צדיק הוא זה הרוצה ומכוון דרכיו לעשות את הטוב ביותר לאחרים – הרי צדיק היית.

      כל חייך, כפי שאני זוכר, היו רצון לעשות את הדברים בצורה הטובה ביותר למען האחרים. אתה ואמא נקלטתם בפלוגת העבודה ליד קיבוץ יגור בשנת 1933, ושלא כמקובל בימים ההם היו לכם כבר שני ילדים קטנים. והימים קשים והפרנסה לא מצויה. הראשוניות בכל והאחריות גדולה. ואתה נשלחת באותם הימים לעבוד במחצבת "נשר", עבודה קשה הנמשכת אל תוך הלילה. מאחר שהיו לך שני ילדים ראית חובה לעצמך לעבוד קשה. מאז שאני זוכר אותך וזוכר את עצמי, תמיד היית בעבודה. לפי תפיסתך – ככל שלאדם ילדים רבים יותר, הוא צריך לעבוד קשה יותר לפרנסתם.

      היתה לנו ילדות יפה ומעניינת. אינני זוכר אותך יחד איתי, בשבתות ובחגים תמיד עבדת. היתה לך תבונת-כפיים וראש על הכתפיים. לימים תמיד אמרתי – אדם זה, אילו היה חי בעיר היה הולך בכיוון של הקמת בית-חרושת ותעשיין. היית יזם. תמיד רצית לעשות דברים חדשים.

      לאחר גמר עבודתך ב"נשר" פנית לעסוק במלאכות שונות ומשונות – תעשיית נקניקים, גלידות, גבינות, חמאה, יין, זיתים, ותמיד לנסות לעשות את הדברים בצורה הטובה ביותר. היית תעשיין בזעיר אנפין.

      את אמא תמיד סחבת אחריך, ובתמונות ילדות המרצדות בראשי אתה צועד בראש ואחריך אמא. 66 שנים צעדתם בשבילי החיים יחד – זכות הניתנת לבודדים בלבד. הייתם מודל מוצלח לחיי נישואים, ותמיד תמיד ביחד.

      בזיכרוני אינך מופיע כדברן גדול. הפילוסופיה שלך היתה שפת המעשה, כדוגמת "נעשה ונשמע". היית איש ה"נעשה" ועל ה"נשמע" הרבה פעמים סלחת. הקיבוץ בשבילך היה צוק איתנים שאין עליו עוררין. אתה היית הקיבוצניק השרוף ביותר שהכרתי, וקִיימתָ במלואו את הפסוק "כל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו".

      הייתי איתך בסוף הדרך, ליויתי אותך יום יום. דעכת לאט עד נדם לבך. נקברת אחרי יום הכיפורים לרגלי הכרמל. נזכורך באהבה כל הימים.

      בנך, נחום

      בתוך חוברת ליום השלושים

      נובמבר 1992

    • אבא'לה

      אבא'לה,

      כל-כך אהבתיך, עד כי תחסר לי מאוד.

      היינו חברים טובים.

      היית לי אבא רגיש וחכם, טוב-לב

      במסירות עצומה.

      עם הומור, שאפילו במצבים קשים

      היה מתגלה.

      אהבתי אותך גנדרן וכל-כך יפה

      ורץ רץ רץ, תמיד עסוק ברעיון

      מסויים שצריך לממשו.

      אהבתי לשמוע אותך וגם לספר לך –

      תמיד היית מוכן לעזור.

      יכול להיות שגם עכשיו אוכל לשוחח איתך

      בלב, ואולי אמשיך לשמוע אותך

      ויהיה לי עוד אותך.

      שמחתי שאתה הוא האבא שלי

      ואת כל הוויתך אשמור בלבי תמיד.

      שלך, רחל

      בתוך חוברת ליום השלושים

      נובמבר 1992

    • שלוש שנות גירוש

      עיר הולדתי, הייסן, פלך וויניצה, עיירה בת 10,000 יהודים, התפרנסה בעיקר ממסחר ומלאכה. רוב רובו של הישוב שלח את הילדים ל"חדר". היו גם בתי-ספר של "תרבות" וגם גימנסיה.

      אחרי מלחמת האזרחים, רק נפתח איזה סדק, מתחילה ההגירה, ורבים פניהם לאמריקה, כי להם קרובים שם וגם יותר קל לנדוד.

      עד הופעת הכרוז של צ.ס. בשנת 1924 מורגשת ברחוב היהודי פעילות רבה, אבל אחרי המאסרים באותה שנה הפעילות מתנהלת בתנאי מחתרת. משנת 1925 מתחיל הנוער שוב להתארגן, מגיעים שליחים מהמרכז, מתקיימות אסיפות. בין היתר שלחנו חברה מסניפנו לשם הכשרה לבירוביג'אן, אבל כעבור זמן קצר היא חזרה כי לא יכלה לעמוד בתנאים הקשים שם.

      בשנת 1926, באחד הלילות נשמעה אצלנו דפיקה חזקה על הדלת. הופיעו כמה בלשים וערכו חיפוש. הספקתי לסדר הכל עד לביקורם ושום חומר חשוד לא נמצא. הם ביקשו אותי בכל זאת להילוות אליהם לחקירה. היתה לי הרגשה שלא אחזור הביתה.

      במסדרוני ג.פ.או. מצאתי כבר הרבה חברים, אבל כולם העמידו פנים כאילו לא מכירים זה את זה. למחרת התחילה החקירה. נהגנו לפי ההוראה ממוסדות התנועה, שאף אחד מאיתנו לא משתייך לשום מפלגה ציונית. קיבלתי אזהרה, שאם אני רוצה בחופש עלי לחתום על הצהרה שמהיום והלאה לא אשתייך יותר למפלגה ציונית-ריאקציונית… ומתחרט על השתייכותי עד עכשיו; כמובן שהתשובה שלי היתה: לא משתייך לשום מפלגה ולא אחתום.

      נשלחתי לטולצ'וק, מקום שם נמצא בית הסוהר המרכזי. אחרי ששה חודשי מאסר נאלצתי להכריז על שביתת רעב, ורק ביום השביעי של השביתה קיבלתי את פסק דיני: שלוש שנות גירוש.

      אחרי חודשיים הליכה ברגל ונסיעה ברכבות הגעתי לצ'מקנט, עיר הבירה של טורקיסטן, ושוב חקירה ודיבור על חתימה, שכבר הציעו לי אותה בבית, וגם הבטיחו לימודים וחיים טובים אם אחתום. אחרי הסירוב קבעו לי את העיר טורקיסטן כמקום גלות. למחרת הופעתי בג.פ.או. של העיר טורקיסטן, נתנו לי את הכתובת של הגולים ואמרו: הם כבר ידריכו אותך.

      מטורקיסטן עד יגור עשיתי את הדרך עם סוניה.

      זאב צפריר

      ספר יגור, עמ' 252