[קטעים מתוך 3 פרקי חיים שפורסמו ביומני יגור]
ילדות
נולדתי ב-1916 ברוסיה. מלחמת העולם הראשונה פרצה שנתיים קודם לכן, וכשהתפשטה לארצות הבלטיות הביאה לבריחת המשפחה מליטא לרוסיה. כשנגמרה המלחמה שבה המשפחה לביתה בליטא. גרנו בעיירה בשם סַלְט. היינו חמישה בנים: יהודה, זלמן, מיכאל, נפתלי ודוד. בעיירה התגוררו 30 משפחות יהודיות. היה בה בית-ספר יסודי יהודי, בו למדנו עברית וחגים…
למשפחה היה שטח אדמה גדול ובתחומו עמד בית הכנסת. לא היינו דתיים, אבל אבא שלי, ישראל, הלך בשבתות לבית הכנסת וקידש על היין בסעודת השבת, ואמא ברכה על החלה….
אבא עסק במקצוע הכי "לא יהודי" בעולם: לידנו עבר נהר בשם מושָה… להעברת סחורות ובהמות היה צריך לחצות את הנהר במעבורת – מין סירה גדולה, שהיתה ה"עייסק" של אבא. השיט אותה גוי, ע"י כך שמשך בחבל שהיה קשור לצד השני של הנהר. בחורף, לפני שהנהר קפא… היה אבא מנצל את העונה ה"מתה" לנסיעה לכפרים הרחוקים, קונה תבואה מהאיכרים ומאחסן אותה באסם גדול שהיה לנו ליד הבית…
בערך כשהייתי בן 11 נבנה גשר גדול על הנהר והמעבורת נסגרה. אבא קנה טחנת קמח בעיירה פוסוול, בערך 30 ק"מ מסלט. עברנו לגור בבית של סבתא פייגה, שהכיל את כולנו ברווחה….
בשנות הנעורים הייתי נוסע מפוסוול ללמוד בגימנסיה העברית בפוניבז'. למדנו עברית, ליטאית ומקצועות כלליים. בגיל 17 הלכתי להכשרה של "החלוץ" (השומר הצעיר), כי רציתי לעלות לארץ ישראל. אח שלי, יהודה, כבר עלה אז לארץ וגר ביגור. הלכתי להכשרה בעיירה בשם "שבלי", יחד עם צבי אגמון ופסח שוחט. הייתי שם כמה חודשים ושלחו אותי להכשרה בינושוק, שם לימדתי עברית שנתיים. עשינו עבודות רבות: דשנו את התבואה, סחבנו שקים, הפעלנו חנות ברזל. בסך הכל היינו 30 חבר'ה צעירים, בני עשרים-שלושים. חיינו בקומונה ועבדנו קשה.
השירות בצבא הליטאי
שנה לפני גיל הגיוס כבר היה הגיל שהליטאים לא יתנו לעזוב את המדינה ולא היה עוד טעם להישאר בהכשרה. התנדבתי לצבא הליטאי במטרה לסיים שנתיים ולעלות לארץ. גייסו אותי ליחידה הכי סודית – מחלקת השריון הראשונה. היו לנו שלושה טנקים…. אחרי שנתיים חזרתי הביתה. השתחררתי בגיל 22, שנה לפני המלחמה… בינתיים פלשו הגרמנים לפולין וליטא נתפסה ע"י הרוסים…. הרוסים החרימו את כל העסקים, החנויות ובתי החרושת… המשפחה המשיכה להתפרנס מהטחנה.
כשפלשו הגרמנים לרוסיה באתי להורים ואמרתי להם "תמכרו את הכל תמורת עגלה וסוס ותברחו". אבל אף אחד לא שמע לי… רבים זכרו שבמלחמה הקודמת הגרמנים דווקא התנהגו בסדר… לקחתי את האופניים של הדודה ויצאתי לגבול עם לטביה… היו לי בכיס 50 רובל. אפילו תמונה לא לקחתי… לא נפרדתי מאף אחד, לא אמרתי שלום ולא חשבתי על מה יהיה איתם. פשוט ברחתי. בדרך עצרו אותי קומוניסטים ליטאים במחסום, לקחו את האופניים, נתנו לי רובה והעלו אותי על משאית. עד היום אני לא יודע מה הם בדיוק רצו ותכננו…
הפרטיזנים הליטאים נלחמו בפרטיזנים הפרו-גרמנים… אחרי כמה זמן עברה שיירה של משאיות ויהודי שהכרתי צעק לי מהתעלה "רוץ". רצתי וטיפסתי על המשאית שהביאה אותי ללטביה….
הגיוס לצבא הרוסי והמלחמה בגרמנים
[עם פלישת הגרמנים לליטא נמלטו זלמן ואחיו מיכאל ללטביה ובהמשך לברית המועצות. אחרי נדודים רבים הגיעו לקולחוז נידח בבוכרה שבאוזבקיסטן. במהלך 1942 גוייס זלמן לצבא האדום]
נשלחתי לעיר גורקי להתחייל… הציבו אותי במרגמות הכבדות לחצי שנה. התארגנו והתאמנו חצי שנה ואחר-כך נשלחנו לחזית…. בחזית פינקו אותנו. קיבלנו 700 גרם לחם ליום ו-100 גרם וודקה. לפעמים הייתי מוותר על הלחם ולוקח עוד 100 גרם וודקה – בין כה וכה אנחנו רעבים, לפחות שיהיה שמח. את הוודקה התחלנו לקבל כתוספת מזון ממש כשהגענו לאיזור הקרבות באורלובסקיה קורסקיה, מה שהיום נקרא ע"י ההיסטוריונים "הקרב על הבליטה" (אחד הקרבות הגדולים והמכריעים בחזית הרוסית). התקדמנו לשם ברגל, בשלג עד הברכיים. את המרגמות (120 מ"מ, כל פגז 16 ק"ג) סחבו משאיות ענקיות…
היינו מאורגנים בסוללות: רוב החיילים בסוללה שלי היו יהודים ליטאים. זאת היתה הדיביזיה הליטאית בצבא האדום. רוב לוחמיה היו פליטים יהודים שברחו. הלכנו בסך ושרנו בעברית, בזמן רוסיה של סטאלין! אפשר היה ליהרג על זה. לא היתה גאוה יהודית מיוחדת, היינו "אוטומטים". מפקד הגדוד היה אנטישמי גדול, אך במשך הזמן הפך לאוהב יהודים, הרבה בזכות קצין יהודי בשם וילנסקי, שהיה בעל תושיה וכישרון קרבי… ותמיד הצליח בקרב… לא היתה אופציה לערוק או לברוח ליערות. מי שברח מת מרעב ומקור…
המשכנו להתקדם עם הצבא הרוסי המנצח, בהתחלה ללטביה ואח"כ לליטא על גבול גרמניה. אני זוכר שנכנסנו למארב גרמני. פתאום ראינו מולנו טנקים גרמנים ומכונות ירייה. היו איתי שני יהודים שירו חזרה על הגרמנים… שניהם קיבלו אות "גיבור ברית המועצות" ואני קיבלתי את עיטור האומץ "אטווגו".
בשנה האחרונה הייתי בתפקיד עוזר מג"ד, ובין השאר הייתי "רץ", כלומר העברתי פקודות בריצה ברגל במהלך הקרב… בתור "רץ" הייתי נשלח ע"י המפקדה ליחידות בחזית עם פקודות בכתב… השליחויות האלו היו מתבצעות בעיקר בלילה… בלי מצפן ובלי מפות… היה לי חוש כיוון מיוחד…
הבריחה מליטא
[אחרי המלחמה חזר זלמן הביתה, והחל את דרכו לארץ ישראל]
חיכינו מאוד לשחרור. שיחררו ב"נגלות", לפי גיל החיילים. לי היה רק דבר אחד בראש – לנסוע לארץ ישראל. לאורך כל המסע הזה בארצות הבלטיות לא פגשנו אזרחים יהודים ולא ידענו מה קרה בבית. אחר-כך חזרנו ללטביה והמלחמה נגמרה. סך הכל שירתתי בצבא האדום מתחילת 1942 ועד סוף 1945. מסוף המלחמה ועד השיחרור הייתי מוצב בווילנה, ואז התחילו להגיע הידיעות על מה שקרה ליהודים… החלטתי לחזור ולראות מה נשאר בעיירה שלי, פוסוול. לא ציפיתי לפגוש מישהו בחיים, ובכל זאת הלכתי לבית שלנו. גרו בו אנשים שלא הכרתי. התברר שמכל היהודים שחיו בעיירה נשארו בחיים שתי נשים…
את ארצות ברית המועצות אי אפשר היה סתם לעזוב. בשביל לצאת צריך היה להשיג דרכון מיוחד. יהודים ליטאים שניסו לברוח בלי רשות נתפסו ונשלחו לסיביר, אבל לפולנים נתנו לחזור לפולין. היה צריך לשחד פקידים וקצינים בכל מיני מקומות ולקבל ניירות פולניים שאיתם אפשר היה לצאת…. הגענו לוורשה, שם חיכו לנו מ"הבריחה". מוורשה שלחו אותי לשטטין….
מרים ואחותה זלדה הגיעו לקיבוץ בשטטין כמה שבועות לפני ונחשבו ותיקות… לאחר מכן שלחו אותי לוורוצלב, שם פגשתי שליחים מהארץ, ביניהם את רימון מיגור, שמסר לי ד"ש מאחי יהודה וקצת כסף שלא רציתי לקחת. יחד עם שתי בחורות ניהלנו קיבוץ ילדים. בינתיים העלו את הקיבוץ של מרים על אוטו משא להתחיל את מסע העליה. התחנה הראשונה היתה בוורוצלב ואני, עם הילדים מהקיבוץ, הצטרפנו למרים שהגיעה משטטין. כולנו יחד, כמה מאות על משאיות, יצאנו לאוסטריה. אני הייתי בן 29 ומרים בת 17. הגענו לווינה, שם היינו כמה ימים, ויצאנו למחנה עקורים. התחלקנו לשני מחנות: המבוגרים והילדים. אני עבדתי במחנה הילדים ומרים שהתה במחנה המבוגרים. הילדים עזבו ראשונים – לצרפת. אני נשארתי עם המבוגרים. עליית הילדים לא נראתה באופק והאמנתי שדווקא עם הגדולים אגיע לארץ יותר מהר – – –
