[קטעי זיכרונות]
הזיכרון הראשון שלי קשור עם המושג "טרנספר".
לפני מלחמת העולם הראשונה גרה משפחתי בעיירה ששמה יעקובשְׁטָט, על נהר הדווינה, קרוב לריגה בירת לטביה. עם פרוץ המלחמה החליטה ממשלת רוסיה הצארית שהיהודים אינם אזרחים נאמנים לה, ועל כן יש לטרנספר אותם ממקום מושבם לתוככי רוסיה, הרחק מזירת הקרבות.
הזיכרון הראשון שלי הוא מוחשי, ליתר דיוק – חזותי: כדי להגיע לתחנת הרכבת היינו צריכים לחצות נהר. הגשר היחידי שהיה על הנהר היה תפוס על-ידי הצבא, והיינו צריכים לעבור במעבורת. כיוון שאנחנו, היהודים, לא רצינו שיעשו לנו טרנספר, היו לצבא אמצעים פשוטים מאוד: פלוגות של קוזקים ביצעו עוצר והתחילו להצית את בתי היהודים. מובן שמול שיטות כאלו לא היתה לנו תשובה. שכבנו איפוא על החוף וחיכינו למעבורת. אני עדיין רואה את השריפה העצומה שהיתה מהצתת הבתים, וכך נחקק העניין בזיכרוני…
– – –
היינו משפחה ברוכת ילדים – שישה במספר… אני הייתי ה"סנדביץ'" – השלישי בתור, ובשנת 1914 הייתי בן שבע.
היחסים בין אמא ואבא שלי היו מאוד עדינים. אף פעם לא הייתי עֵד למריבות משפחתיות. אף פעם לא שמעתי את אבא מרים את קולו על אמא, וודאי שלא הרים יד עליה או עלינו, הילדים. באותם הימים קיבלתי זאת כמובן מאליו, אבל מאוחר יותר למדתי להעריך את היחסים היפים שהיו בין הורי.
כשהגענו לרוסיה פגשנו קבוצה קטנה של יהודים שהיתה להם זכות ישיבה בכל מקום, גם מחוץ לתחום המושב שהיה מוגבל ליהודים. לאותם יהודים היתה בעיה: כיוון שהגיעו אלפי פליטים היה צורך לספק לכולם בשר כשר. התחילו לחפש בעלי מקצוע במלאכת השחיטה ואבא קפץ על המציאה, משום שעוד לפני כן החליט שאיננו רוצה להיות פליט, כי פליט פירושו להיות בעל מעמד נחות, המתקיים ממעשי צדקה, ואבא לא רצה בכך. הוא הזדרז איפוא ומצא דירה, למרות שהיינו משפחה ברוכת ילדים והיה בכך קושי מסויים. לאחר מציאת הדירה חיפש עבודה, ונזכר שבבחרותו למד להיות מנקר בשר לפי ההלכה היהודית. מאחר והשוחט היהודי לא הספיק את כל העבודה והיה לו צורך בעוזר, הציע אבא את עצמו והתקבל לעבודה כשוחט.
למזלו של אבא, אותו בעל איטליז היה אדם הגון וישר, וכעבור זמן-מה הוא הציע לאבא להיות שותפו…
– – –
אבא רצה שמהלך החיים יהיה נורמלי עד כמה שאפשר, ופירושו של דבר שמקומי היה לא בבית אלא בבית הספר. אבא רצה גם שנקבל חינוך יהודי. כך התארגנו כמה משפחות של פליטים ששכרו מורה פרטי שילמד את ילדיהם פרקים ביהדות…
כך התנהלו הדברים על מי מנוחות, עד שפרצה מלחמת האזרחים ברוסיה. את המהפכה הראשונה, בפברואר 1917, עוד עברנו בשלום, אך אחרי המהפכה השניה, באוקטובר 1917, התחילו הבעיות… כשהגיעה המהפכה אלינו חשנו לראשונה מהו פוגרום… החלטנו לברוח ולקחנו איתנו רק מה שאפשר היה לשאת בידיים. כל הרכוש והריהוט נשאר, ואנחנו ברחנו לוולגה…
אבא התגלה לי כאדם בעל אופי חזק וניסיון חיים רב ובעל חוכמת חיים. אני זוכר שהגיע ערב פסח 1920. מלחמת האזרחים ברוסיה בעיצומה, המגיפות מכות והולמות, וכבר רעב ומחסור במצרכי מזון. אבא לא מצליח להשיג קמח חיטה, שהוא קמח לבן, ומסתפק בקמח שיפון, שהוא שחור, אך העיקר שתהיינה מצות לחג.
איך עורכים סדר של פסח כשהמצב הוא שיש הרבה חצאי משפחות? היתה זו הפעם הראשונה שראיתי מה זה סדר פסח משותף… משום-מה קבעו שאבא יהיה אב-הסדר. לפני תחילת הסדר פרצו אנשים בבכי, שקשה היה להסתיר אותו. אבא קם, נתן דפיקה בשולחן והכריז: "הערב סדר של פסח ולא תשעה באב. יש להפסיק את הבכי. לא מפרים חג". כך הוא הכריז, אבל דמעותיו זלגו אל תוך זקנו ונבלעו שם.
– – –
רבים בינינו מתברכים בכך שגדלו בבית ציוני. אני לא יכול לומר זאת על עצמי. אבא שלי לא היה ציוני; הוא לא היה חבר בשום מפלגה ציונית… להפך, הוא התייחס לציונים קצת בזילזול. הוא אמר על הציונים שהם רק מדברים הרבה. יושבים בגולה ועושים רעש גדול ולא יותר מזה.
יחסו האמיתי של אבא לארץ-ישראל היה קצת שונה…
אני זוכר שערב אחד אבא בא מבית הכנסת מאוד נרעש ונרגש ואמר לי: "הציוניסטים שלך עושים עם ארץ-ישראל מה שהם רוצים: רוצים – נוסעים; רוצים – נשארים. מה זה – חוזרים מארץ-ישראל??? אסור לזרוק את הארץ".
הרהבתי עוז ושאלתי את אבא: "אבא, איזו ארץ-ישראל אתה רוצה?" הוא השתתק, שקע בהרהורים, עצם את עיניו בריכוז ובכמיהה ואמר: "אתה יודע, אני רוצה ארץ-ישראל כזאת שבה סנדלר יכול להיות רבי; ואפילו זה שעוסק במלאכות של גויים – חופר בורות ותעלות, גם הוא רבי. ואתה יודע – זכות הראשונים לעלות לארץ היא לאלה שנמצאים בגלות כפולה – גם בגלות אצל הגויים וגם בגלות אצל היהודים".
הרגשתי כלפי הציונות היתה מיוחדת במינה. הנוער התהלך באותם הימים בהרגשה שהוא יכול להפוך עולם, עם ואדם בהבל פיו. ואולי אפשר לבטא זאת במשפט אחד של ביאליק שאמר: "דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה – אנחנו". והדגש היה על המילה "אנחנו". באבא ראיתי אדם שהיה אמנם לא ציוני, אבל היה לו חזון מיוחד בקשר לארץ-ישראל…
פרק מתוך "חייו של זלמן שר"
[החוברת המלאה נמצאת בארכיון יגור]
