חוה לב
חוה נולדה ב-1914 בעיירה טומשוב שבדרום פולין. בגיל צעיר עברה משפחתה לדנציג ששכנה על גבול פולין-גרמניה, לחוף הים הבלטי. דנציג הייתה אז עיר-מדינה חופשית ותוססת ובלטה בפעילותה הכלכלית, פוליטית ותרבותית. היו בה יהודים מקומיים רבים ובנוסף להם יהודים מרוסיה, פולין וגרמניה, והערבוב הזה הצמיח "יקים" מסוג מיוחד.
כשרון הציור של חוה התגלה כבר בגיל צעיר, והיא ציירה רבות בעיתוני הילדים בעיר. בגיל 16 החלה ללמוד, במקביל ללימודיה הרגילים, ציור אופנה בבית-ספר לאמנויות. סיימה לימודיה בהצטיינות ואף קיבלה מילגה ללימודי אמנות בבית-הספר היוקרתי ה"באוהאוס", אך השנה הייתה 1933 והיא לא התקבלה בגלל יהדותה.
תנועות הנוער היו פעילות מאוד בדנציג, וחינכו לחברות, עזרה לזולת, וכמובן לציונות.חוה הייתה בתנועת
"הבונים-החלוץ" ושם גם הכירה את בן זוגה לעתיד – יעקב. הם נישאו ב-1937 ושנה לאחר מכן עלו לארץ. אחותה ושניים מאחיה עלו גם הם ארצה, אך הוריה ואח ואחות שנשארו ניספו בשואה.
ליגור הגיעו חוה ויעקב בעקבות חברים מדנציג. התנאים הקשים באותם ימים לא שברו את רוחם של בני הזוג, אך כשהכניסו לחדרם הקטן בצריף עוד מיטה שהייתה מיועדת לחבר נוסף (ה"פרימוס" המפורסם), הם אמרו – עד כאן! – ביקשו אוהל לעצמם, בו גרו שני חורפים קשים וקרים עד שרווח.
חוה עבדה תחילה כמטפלת ומדריכה בבית-הספר "טיץ" של עליית הנוער, ועזרה רבות בחינוכם וקליטתם של החניכים. בהמשך עבדה חוה באריגה במפעל "גיזה" בחיפה, כמחסנאית בגדים בבית-הספר, ובמתפרות כמרכזת הצמריה. "היו לי כישורים בתחום היצירה", כתבה בזכרונותיה, "לכן יכולתי לעבוד במקצועות שהיו לא רק עבודה אלא גם יצירה. פשוט הלכתי לעבודה בשמחה…"
ב-1941 נולד בנה הבכור רפי, ובשנים הבאות נוספו גם זאביק ומיקי. ו"הכל היה טוב.." אך אז נפטר יעקב לפתע והוא בן 47 בלבד, וחוה שנשארה לבדה גידלה את בניה בעצמה, באהבה ובמסירות. עם השנים חבר אליה יעקב וינר והיה לצידה כשנחתה המכה השנייה – נפילתו של רפי כטייס ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. אך חוה המשיכה בחייה, ושתיים הן שעזרו לה בכך: אהבת הזולת והיצירה האמנותית. האהבה האמיתית, הפשוטה והכנה, שרחשה לכל הסובבים אותה, מבוגרים וצעירים גם יחד – נגעה לליבם, חזרה אליה מהם כפל-כפליים, וחיזקה אותה ברגעיה המרים. והיצירה תמכה גם היא: "הציור והפיסול הם שעזרו לי להוציא את כל הכעס והצער שהיו בתוכי כשרפי נפל" – כך כתבה.
היו לה לחוה חיים קשים אך יפים, עצובים אך מלאים. נועם הליכותיה, אצילותה וקיסמה האישי יישארו עם בני משפחתה הענפה ועם קשת ידידיה המגוונת, ותמונותיה ופסליה המפוזרים בדירותיהם של חברים ביגור וברחבי הארץ יזכירו לנו תמיד את האישה המיוחדת הזו, שבדרכה שלה אהבה את כולנו, ואנחנו אותה.
